לאחר יותר מעשור הגיעה הטלטלה שפקדה את המזרח התיכון גם לישראל. בחורף 2010 התחוללה בעולם הערבי רעידת אדמה פוליטית-חברתית שהחלה בתוניסיה, שם הצית את עצמו רוכל בשוק כאקט של מחאה נגד השלטון, ומאז היא גלשה למדינות אחרות בצפון אפריקה, ומשם לסוריה עם גלי הדף במדינות נוספות באזור. המאפיינים הבולטים של הטלטלה היו ערעור על ההגמוניות הוותיקות, שחלקן באו מתוך הממסדים המדינתיים–ביטחוניים, והסטה של מרכזי הכובד ליסודות קהילתיים ועדתיים שהגדירו את האזור בתקופה הטרום-לאומית שלו, לפני שפורקה האימפריה העותומנית ומעצמות אירופה השתלטו על האזור בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• רוצים דמוקרטיה! (אבל רק בקו הירוק)
• למה הנשים הן עדיין מיעוט בהייטק
• מה רוצים משרה נתניהו?
• חוק החולה הנוטה למות הוא סוד מדינה
למעשה, הטלטלה האזורית לא דעכה לגמרי ואדוות שלה מורגשות גם במדינות שבהן המחאה הייתה מינורית יחסית. ביטויים שלה ניכרים עדיין בסוריה המפורקת, בלבנון שהגיעה אל סף פשיטת רגל ובירדן שחווה זעזועים. במידה מסוימת, הביטויים הללו ניכרים בימים אלה גם בישראל. קו ישר מחבר בין הנעשה במדינות האזור לבין המתחולל אצלנו, מה שבא לידי ביטוי בפירוק הסדר המדינתי, או במה שהוגדר על ידי האב המייסד דוד בן גוריון בשם הקוד "ממלכתיות".
הממלכתיות שמה לה למטרה לייצר קוהרנטיות לאומית ואחדות העומדות בהיפוך ליסודות המפורקים והמבוזרים שהגדירו את העם היהודי כבר בתקופת המקרא, ובייחוד בתקופת הגלות הארוכה. המעשה הציוני היה כרוך לא רק באקט גיאוגרפי של שיבת העם לארצו מהתפוצות, כי אם גם באקט פוליטי וחברתי של העתקת מרכז הכובד מהקהילה והשבטים אל המדינה – הממלכה.
בשם אותו תהליך כונן בן גוריון את הגישה שחתרה להאחדה תרבותית ומרכוז הכוח הפוליטי. המדינה על כלליה, חוקיה, עוצמתה וייצוגיה הייתה לעיקר, למגדיר ולמחבר. בשמה פירק מייסד המדינה את הפלמ"ח מצד אחד ואת מחתרות אצ"ל ולח"י מצד שני. אולם במרוצת העשורים נשחק תהליך המרכוז שהיה קריטי לבניינה של הציונות והחלו תהליכים הפוכים: כאלה שהחזירו בשנות ה-70 את השבטיות הקהילתית והרב-תרבותית ושתלו - בואכה שנות ה-80 וה-90 - את האינדיבידואליזם הקיצוני שהלם בקולקטיב ובמשותף.
ישראל נכנסה מעידן המודרנה שיצר אותה כמערכת מדינתית לעידן הפוסט-מודרני שכונן אותה על בסיס חומרי גלם הלקוחים מעברם של היהודים ומבוססים על ביזור הכוח, שבטיות, קהילתיות ובוז לכוח ולמלכות בשר ודם. קו פרשת המים בהקשר הזה היה משבר הקורונה. ברגע הקריטי שבו נדרשה סמכות מדינתית כדי להציל חיים, התנגשו שני הווקטורים: הכוח של המדינה, שביקשה לנהל באופן ריכוזי את המשבר הבריאותי חסר התקדים, והכוח של הקהילות והציבור שביקש לשמר לעצמו את חירותו ועצמאות ההחלטה שלו, גם במחיר אנושי.
אז החלו להיפרם באופן מוחשי החוטים שחיברו את המעשה "הממלכתי". שם הפכו באופן מובהק המדינה ונציגיה לגורמים חלשים ומוחלשים, ושם הסתמנה הנכונות לא רק לדרוס את המדינה אלא לנהל את המאבק מולה בשיטות הכרוכות בהפרת הסדר הציבורי ושיבושם. מכאן קצרה הדרך להחרפת תופעות אחרות שמלוות את ישראל, כמו בעיית המשילות, חוסר האמון במוסדות המדינה, הפשיעה האזרחית, האנרכיה בנגב ואפילו הטרור הפלסטיני.
ד"ר דורון מצאהקו המחבר בין התופעות הללו נעוץ בשחיקת הממלכתיות והנסיגה בעוצמת המדינה, שמעמיד את ישראל במקום "מכובד" במזרח התיכון, בדומה לתהליכים שמתחוללים במקומות אחרים בו וגם הם מלווים בהתפרקות, פרגמנטציה וביזור הכוח המדינתי. בהיבט הזה, המאבק המתחולל סביב הרפורמה המשפטית, ובעיקר הביטויים שלו בדמות תופעות הסרבנות והנכונות של גורמים מובילים מאחורי הקלעים לשבש את תפקוד המדינה (למשל הוצאת כספים לחו"ל), הם חלק מאותו תהליך ומאותה מגמה של פירוק הסדר המדינתי.
ישראל במאה ה-21 היא תמהיל מורכב של מסגרת מדינתית, לכאורה ריכוזית ומהסוג המודרני, עם תכולה פוליטית חברתית מבוזרת מהסוג שאפיין את הקולקטיב היהודי בתקופת ימי הביניים והעת העתיקה. המסקנות העולות מהדברים הללו אינן אופטימיות. לא הדמוקרטיה הישראלית נמצאת תחת מתקפה אלא דווקא המדינה היהודית כמסגרת המקפלת בתוכה כללים, הגדרות וסמכות היא המאותרת כיום. זהו תהליך עמוק והוא גדול ממידות תיקון קטן שניתן לעשות או מפרטי פשרה כלשהי סביב הרפורמה המשפטית. גם אם תהיה כזו, הרי שתחת אותם תהליכי עומק המתחוללים בישראל היא לא בהכרח תהפוך למוסכמת. ספק אם הארץ תשקוט 40 שנה אחריה.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
