בבוקר יום שלישי, 20 בנובמבר 2018, נגה יצחק קמה בבוקר וכתבה לאבא שלה את ההודעה האחרונה שהוא זכה לקבל ממנה. "בוקר טוב אבא שלי גיבור", היא סימסה לו, "שיהיה לך יום נפלאות ואהבה והצלחה ויופי". "בוקר אור יפה ואהובה שלי", אבא שלה ענה מיד. נגה שלחה בחזרה שפתיים ורודות בצורה של נשיקה, כוכבים מנצנצים, לב מחייך. שורת אימוג'ים תמימים ואופטימיים, בדיוק כמוה. וזהו, זה הסמס האחרון שרון יצחק קיבל מהבת שלו, לפני שהתפוגגה ונעלמה מעל פני האדמה כמו עשן. הוא מראה לי את הסמס בטלפון שלו, וכל מה שאני יכולה לחשוב זה כמה עצוב שהסמס האחרון היה כל כך שמח, מלא נצנצים. אור אחרון שנגה פיזרה לו לפני שנבלעה בתוך החשכה הגדולה, המסתורית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ארבע שנים חלפו מאז ועדיין אין זכר לעקבותיה של נגה, בחורה יפה, רגישה וקורנת, בת 34 ביום שנעלמה, שנצפתה בפעם האחרונה בצומת הרחובות ז'בוטינסקי וביאליק ברמת־גן. בסדרות של נטפליקס בחורות מבית טוב כמו נגה לא נעלמות סתם ככה. תמיד יש איזה מישהו, בלש קשוח עם בעיית שתייה וגרושה כועסת, שמתעקש להמשיך ולחקור את התיק הלא־פתור למורת רוחו של הבוס. בינתיים, פה בארץ, קצת קשה להאמין שהמדינה ויתרה על נגה ומקבלת את זה שהיא איננה. ובכל זאת, זה מה שקרה, היא פשוט הצטרפה לרשימה של כ־600 נעדרים ונעדרות ישראלים שלא ברור מה עלה בגורלם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בארבע השנים האלו קרו המון דברים. כמעט כל הבלשים ומפקדי המשטרה שהיו ממונים על החקירה התחלפו, חלק פרשו מהשירות, חלק עברו לתפקיד אחר. התחלפו גם התיאוריות של המשטרה לגבי השאלה שלא נותנת מנוח - מה, בשם כל הרוחות, קרה לנגה יצחק? בהתחלה האמינו במשטרה שהיא פשוט בחרה לברוח ולהיעלם. היום כבר יש מפקד חדש בתחנת כוכב הצפון. רון אומר עליו שהוא "ממש בסדר גמור ונשבע שהוא ינקה שולחן וימצא את נגה", אבל התיאוריה שלו כרגע היא שנגה התאבדה.
הדבר היחיד שלא השתנה ונותר בדיוק כפי שהוא - זה אבא שלה. היחיד שלא מרפה ונחוש בדעתו למצוא אותה בדיוק כמו שהיה ביום הראשון. ארבע שנים עברו והוא עדיין מחפש אותה בכל פינה, בדיוק באותן הבהילות והאנרגיה שבה חיפש אותה בנובמבר הארור שבו נעלמה. עדיין רודף אחרי כל קצה חוט, הזוי ככל שיהיה, שאנשים משאירים לו בעמוד המיוחד שהוא מפעיל למענה, קבוצת פייסבוק ציבורית בשם "מחפשים את נגה יצחק". הכול מתחלף עם עונות השנה, ורק הוא נותר עומד בלי לזוז סנטימטר. מגדלור בודד שממשיך להבהב געגועים ולשלוח אותות לנגה, עד שתמצא את הדרך חזרה אליו.
איך אתה לא מתייאש? אתה כבר ארבע שנים ממשיך לרוץ ברחבי הארץ אחרי רמזים.
"אני לא הולך להרפות מזה אף פעם. לוותר זו לא אופציה. או שאגיע לסוף של הדבר הזה, או שאני אגיע לסוף שלי. מה שיקרה קודם".
הוא אדם חזק, רון יצחק, גבר נחמד ומשימתי שמאמין בעבודה קשה. אבא מהסוג שמספיק שישמע שלבת שלו נשבר מתלה המגבות באמבטיה, וכבר בערב יתייצב עם ארגז כלים לתקן לה אותו. היום הוא מתגורר במושב ישרש ומנהל עסק עצמאי מצליח לייבוא ושיווק פתרונות תאורה. במקביל הוא לא עוזב לרגע את מטרת חייו, החיפוש. ממש כמו שנגה שלו קראה לו - אבא שלי גיבור. בגלל זה כל כך קשה לשמוע איך הקול שלו נשבר כשאני שואלת אותו למה הוא הכי מתגעגע אצלה.
"וואו, אין לך מושג", הוא אומר, "למפגש בימי שישי, לקידוש, לחיבוק שלה, לחום, לאהבה שהיא כל כך ידעה לתת. הצחוק. כל הדברים האלו". הוא מפנה ממני את המבט, לא רוצה שאראה את הדמעות שעלו לו בעיניים. במהלך השנים שחלפו הוא איבד כל כך הרבה. בהתחלה כמעט ולא הצליח לעבוד, "בחודשים הראשונים לא עבדתי יום אחד, למזלי יש לי לקוחות טובים שהם בני אדם מצוינים, וכולם, אחד־אחד, נשארו איתי למרות זה".
"יש לי חור בלב שלא מאפשר לי לתת לאף אחד כלום. אני כאילו לא נמצא בחיים האלו כמו כולם, אלא הולך במסדרון צדדי, מסדרון פרטי שכולו גיהינום שהוא רק שלי. המוח שלי והלב שלי מלאים רק בנגה, נגה, נגה, ואין מקום לשום דבר אחר"
בהמשך הוא נפרד מבת הזוג שלו, שאותה מאוד אהב, אישה שהוא מתאר כ"כל מה שאי פעם רציתי באישה". גם נגה אהבה אותה מאוד, "היא הייתה מספרת לה סודות שהיא לא הייתה מסוגלת לספר לי". ובכל זאת הוא נפרד ממנה, "כי הרגשתי שמגיע לה יותר. היא דווקא לא התלוננה אף פעם, רצתה להישאר איתי, אבל אני יודע. יש לי חור בלב שלא מאפשר לי לתת לאף אחד כלום. אני כאילו לא נמצא בחיים האלה כמו כולם, אלא הולך במסדרון צדדי, מסדרון פרטי שכולו גיהינום שהוא רק שלי. המוח שלי והלב שלי מלאים רק נגה, נגה, נגה, ואין מקום לשום דבר אחר".
כבר ארבע שנים שהוא מפעיל חמ"ל חברים גדול, צוות משימות. הם יוצאים איתו לכל מסע חיפושים חדש שהוא מחליט ללכת אליו, או שמתלווים אליו כדי לתלות, בפעם המיליון, פלאיירים עם התמונה שלה בשוק הכרמל ובשפת הים.
הייתי מצפה שהם יגידו לך כבר לוותר.
"מה פתאום! הם איתי באש ובמים".
את מסע החיפושים האחרון הוא ערך לפני כמה חודשים. בקבוצה "מחפשים את נגה" התקבלו כמה דיווחים על כך שראו אותה באזור ירושלים, ורון, שלעולם לא נגמרים לו הכוחות, יצא למשימה שמזכירה ניהול מלחמה. "בשלב ראשון החלטנו לשכור חוקרת פרטית מיוחדת שתחיה בירושלים ותחפש אותה 24/7. בכל פעם מחדש עליתי לירושלים, הסתכלתי במשך שעות ארוכות במצלמות העירוניות של המדרחוב או של חנויות מסוימות שאמרו שראו אותה בהן, ובכל פעם מחדש לא מצאתי אותה. אחרי שירושלים התבררה כמידע סרק, הגדלנו את החיפוש לאזורים במזרח ירושלים ומעבר לקו הירוק. אחר כך מישהי מרמת־גן טענה בתוקף שהיא ראתה את נגה. הצלחנו להגיע לבחורה שהיא דיברה עליה, אבל זו לא הייתה היא".
זה נורא לחשוב על הרגע שבו היא הסתובבה וראית שזו לא נגה.
"בכל פעם מחדש זה ככה. התקווה שלי עולה וגואה ואני כבר ממש מרשה לעצמי לדמיין שהפעם זה זה, אני מוצא אותה. ובכל פעם מחדש התקווה מתרסקת. אבל בסדר. אני לא הולך להרפות מזה אף פעם. כבר אמרתי לך".
אנחנו יושבים בבית הקפה. על השולחן שלנו, ליד עציץ רקפות אדומות, יושב מגש הגבינות, זה שרון בקושי נגע בו. הוא כבר לא נהנה מאוכל כמו בימים הטובים ההם, כשנגה והוא היו יוצאים יחד למסעדות שוות בתל־אביב. היום הוא אוכל בלי להרגיש את הטעם, בדיוק כמו שהוא מתעורר לפחות פעם אחת כל לילה עם התעלומה של בתו הבכורה שורפת לו ברקות.
עכשיו רון עוזר לי לשרטט את מסלול ההתנהלות של נגה, מיד אחרי ששלחה לו סמס ביום שלישי הנורא ההוא. אחרי שבירכה את אבא שיהיה לו "יום נפלאות", היא הלכה לעבודה שלה, שפית בחברת קייטרינג בצפון תל־אביב. אחרי העבודה היא יצאה למסע קניות, קנתה בושם לא', האקס שלה, איתו תיכננה להיפגש באותו הערב. רון לא אוהב את א', הגבות שלו מתקדרות כשאני אומרת את שמו. "הוא חשוד בעיניך?", אני אומרת, "בגלל זה אתה לא אוהב אותו?". "מה פתאום חשוד", הוא אומר בדרכו הדוגרית, "אני לא מחבב אותו כי אף פעם לא הבנתי מה היא מצאה בו. הוא גם עבר חקירה נרחבת במשטרה, ותאמיני לי, הוא לא מועיל ולא מזיק כזה, לא יכול לפגוע בזבוב".
בערב, נגה לקחה את המתנות והלכה לבלות את הלילה בדירתו של א' בגבעתיים. כלומר, בין תשע בלילה לעשר בבוקר היא שהתה בדירה שלו. הוא אמנם היה כבר אקס שלה, אבל היא חלמה שהלילה הזה יהיה לילה של קאמבק זוגי. לצערה, זה ממש לא היה כך. א' אמר לה שהוא לא רוצה אותה, ובבוקר היא יצאה מדירתו במצב נפשי מאוד נסער ומעורער. היא החליטה להבריז ממשמרת הצהריים שלה בחברת הקייטרינג בלי להודיע, והתחילה להסתובב ברחובות במשך שעות. אולי משהו שאפשר לצפות לו מבחורה צעירה, שאהובה דחה אותה ורוצה רק לשמוע שירים עצובים ולבכות. בהתחלה היא שוטטה בכיכר רמב"ם, ליד הבית של א' בגבעתיים, ואחר כך הנדודים שלה הובילו אותה לאזור אורדע ברמת־גן, אזור עמוס ומואר מלא בעסקים ובחנויות. מצלמות העירייה הצליחו להביא תמונה שלה משם, ויש גם עדות מהימנה של בעלת חנות שנגה נכנסה אליה. בכתבה שעשתה אפרת לכטר באולפן שישי כחודש אחרי היעלמה, היא דיברה עם בעלת החנות שתיארה את נגה כמישהי "שהתנהגה מוזר, התלוננה שמאוד כואבות לה האוזניים, שהיא לא שומעת טוב, דיברה משונה ובקול רם".
אני מסתכלת על התמונה של מצלמת הרחוב, שהיא בעצם התמונה האחרונה הרשמית שלה. בצילום היא נראית מטיילת ברחוב ביאליק כשהיא בבגדים שחורים, שמעליהם טרנינג שחור של אדידס עם פסים לבנים, ובמשקפי שמש. התמונה עצובה מאוד, הנה היא פה ועוד שנייה היא איננה. משאירה מאחוריה רק שלג דיגיטלי. גרגירים שחורים־לבנים שמקפיאים את הלב.
ביומיים שחלפו מסמס ה"בוקר טוב" ועד שיצאה מדירתו של א' והתחילה לשוטט, רון יצחק לא ממש דאג לה. "אילו רק הייתי יודע שהיא במצב נפשי גרוע", הוא אומר, "אילו רק ידעתי שהיא כנראה מנסה להתמודד עם אכזבה רומנטית. אבל כל יום שלישי ורביעי המשכתי כרגיל, ועבדתי. היא בחורה בת 30 פלוס, ילדה גדולה, היו לה מלא חברים ועיסוקים. אבל ביום שישי בבוקר הגיע יום ההולדת שלה. תיכננתי לה מלא דברים, חשבתי שבהתחלה היא תחגוג איתי ועם המשפחה ואחרי זה רציתי לתת לה כסף, שתצא לבלות עם החברות שלה. על הבוקר סימסתי לה מזל טוב, והיא לא עונה לי. אחרי זה אני מתקשר, משאיר הודעות קוליות, והיא לא עונה וזה כל כך לא מתאים לה שאני מתחיל ממש לדאוג. היא הייתה אמורה לחגוג יום הולדת ביום שישי ההוא, ובמקום זה הגשתי תלונה על היעדרות".
הוא מחליט לגשת למשטרה ולספר שנגה נעדרת. בהתחלה ניגש למשטרת ראשון־לציון, שם גם הגיש את התלונה נגד התקיפה האכזרית שעברה שלוש וחצי שנים קודם לכן, אבל נחזור לזה אחר כך. "הם כל כך הרשימו אותי אז ביעילות ובמקצועיות שלהם", הוא אומר, "שחשבתי שהם יטפלו גם עכשיו. אבל אז הם שאלו אותי איפה נגה גרה עכשיו, והיא גרה אז בחדר משלה אצל אמא שלי, סבתא שלה, פאני, בצפון תל־אביב. אז אמרו לי שאני צריך לפנות לתחנה של צפון תל־אביב.
"בתל־אביב מקבלים אותי יפה, מתחילים מיד לשאול שאלות ולתחקר, באמת בצורה מקצועית להפליא. באיזשהו שלב אפילו מודיעים לי שמפקד התחנה, שאמור להיות בחופש בשישי, נמצא בדרכו אליי. ביום שבת בבוקר הם כבר התחילו לבצע סיורים נרחבים. לא ידענו שהיא נעלמה מרמת־גן בהתחלה, אז חיפשנו אותה במקומות שהיא הכי אהבה, כמו אזור אלנבי והטיילת, חוף ירושלים.
"במשטרה הסתכלו עליי כמו על אבא דאגן מדי, הרי לא מדובר בילדה בת חמש פה. לא משנה כמה אמרתי להם שהיא הייתה לא סתם אישה בת 34, אלא נגה שלי, והבנאדם הטוב לב עד כאב הזה שהיא הייתה? בחיים לא היה עושה דבר אכזרי כזה"
"בסוף, דרך התשאולים של המשטרה, נזכרתי שיש לה את האקס בגבעתיים ושאולי היא אצלו. הביאו את א' מיד לתחנה, מלווה באמא שלו. אני יושב במשטרה על ספה מול המעליות, רואה את א' מגיע לתת עדות. רואה שוטרים עולים ויורדים. וכל שנייה הלב שלי עולה כמו המעלית, אולי מצאו משהו? אולי פריצת דרך? וכלום".
לרון חשוב להדגיש כמה עבודה קשה המשטרה השקיעה בנגה ולכמה אמפתיה הוא זכה מהמפקדים ומהשוטרים. אבל אפילו הוא, בן אדם אצילי שכל כך מעריך את האנושיות שהמשטרה הפגינה, לא יכול להתעלם מכמה שאלות קשות. כמו למשל, עניין הנייד של נגה - מהיום הראשון של ההיעדרות הטלפון שלה נשאר סגור, היא לא ענתה לאף אחת מההודעות שהמשפחה והחברים שלחו לה.
"שלחתי לה עשרות ומאות הודעות לטלפון שלה. כותב לה ומקליט לה ומתחנן, נגי, רק תעני שאת בסדר, את יכולה להיעלם, אבל תני לי רק אות חיים, אני לא אכעס אם אחר כך תנתקי קשר, והיא לא עונה לאף אחת. וככה אני ידעתי, משהו נורא קרה לה, כי נגה שאני מכיר בחיים לא הייתה עושה לי דבר לא מתחשב כזה. היא הייתה כל כך טובת לב. היא תמיד כל כך הייתה נותנת מעצמה לאחרים, יותר מאשר שנתנה לעצמה. עם כל חבר שהיה לה זה היה ככה, גם אם לא היה לה כלום, הייתה עושה מאמצים עצומים לתת לו משהו. הייתי אומר לה 'נגה, דבר ראשון זה את, תדאגי קודם כל לך, אחרי זה תפזרי הלאה'. אבל היא לא הקשיבה, המשיכה לתת ולפזר אהבה בלי חשבון".
בסדרות של נטפליקס, הדבר הראשון שהמשטרה עושה זה לנסות לאכן או לאתר את הטלפון של הנעדר. אבל המשטרה שחקרה את מקרה נגה לא עשתה את זה. נכון, הטלפון היה כבוי, אבל אפשר להצליח לאתר טלפון אפילו כשהוא סגור. והסיבה שהמשטרה לא ממש התעקשה על נושא הטלפון הייתה פשוטה: הייתה לה תיאוריה משלה, שהיא דבקה בה.
"אני הייתי מאוד עיקש מול החוקרים, הסברתי להם שוב ושוב שנגה קרובה אליי מאוד, שאנחנו מסתמסים פעם ביומיים לפחות, שהיא בחיים לא הייתה נעלמת לי בלי מילה ובלי הסבר. אבל הם היו יותר מדי שבויים בקונספציה. נגה בחורה בוגרת, היא החליטה להעלים את עצמה מהנוף, ייקחו עוד יומיים או עוד חודש והיא תחזור מעצמה. אמרתי להם 'אל תנסו להרגיע אותי כי אני מכיר את נגה. נגה לא תיעלם לכמה ימים בלי להגיד לי'.
"הם הסתכלו עליי כמו על אבא דאגן מדי, הרי לא מדובר בילדה בת חמש פה, יש פה אישה בגירה בת 34, היא בטוח החליטה להיעלם. אולי חבר חדש, אולי סתם לצאת להרפתקה. לא משנה כמה אמרתי להם שהיא הייתה לא סתם אישה בת 34, אלא נגה שלי, בן אדם ייחודי בפני עצמו, והבן אדם הטוב־לב עד כאב הזה שהיא הייתה? בחיים לא היה עושה דבר אכזרי כזה".
בטח נטרפת שלא מקשיבים לך.
"כן, כי במהלך אותו זמן אנחנו ממשיכים, כל החברים, בסריקות הפרטיות שלנו באזור גבעתיים ורמת־גן, ויום אחד אנחנו נתקלים באדם שאומר, כן, ראיתי אותה בכיכר רמב"ם. היא ישבה פה, שתתה חצי בקבוק בירה ואכלה חצי המבורגר. הוא סיפר שאת החצי השני היא עטפה בנייר ושמה בתיק לאחר כך, ופשוט ישבה שעתיים שלוש ואכלה לאט־לאט. וככה ידעתי, זאת הייתה נגה. זה כל כך אופייני לה, כשהיינו יושבים לאכול היא הייתה מסוגלת לשבת סביב הצלחת שעות. אני הייתי גומר את הצלחת, הולך ושוטף ידיים, והיא עדיין באמצע הארוחה, ובנחת, ומסתכלת על הנוף מהחלון. ברגע שהאיש הזה גם אמר - היא ישבה שעות ואכלה והסתכלה על האנשים ברחוב, זה היה בטוח מבחינתי".
המשטרה לא הייתה מספיק קשובה לפרט אחד חשוב: הקשר ההדוק והמיוחד שהיה בין נגה לאביה. היא נולדה בקיבוץ געש, בת בכורה לאבא רון ולאמא איריס. גדלה וחונכה בבית ילדים בלינה משותפת. "ילדה מקסימה וחייכנית כזאת, עם אהבה לטבע, לחיות ולאדמה. כשהייתה בת שנתיים וחצי עברנו לגור בארצות־הברית. נגה למדה אנגלית במהירות שיא. כבר בימים הראשונים שם היא התיישבה בקניון על ספסל ליד אדם מבוגר והתחילה לפטפט איתו בג'יבריש, היא תמיד אהבה בני אדם.
4 צפייה בגלריה
''מתגעגע לחיבוק שלה, לחום, לאהבה שהיא כל כך ידעה לתת''. רון ונגה יצחק
(צילום: אלבום משפחתי)
"אבל כשהיא הייתה בת שש וחצי, החלטנו להתגרש. איריס, שהייתה בהיריון עם הבת הקטנה שלנו, אלה, חזרה לישראל, לגור בקיבוץ עם נגה. אני נשארתי בארה"ב, הייתי שם מנהל תפעול וייצור בחברת רהיטים אמריקאית. עד שיום אחד, כשנגה הייתה בת שבע, איריס בישרה לי שנגה החליטה לעבור לגור איתי, שהיא עומדת להגיע אליי בטיסה. היא אמרה שנגה מתגעגעת אליי יותר מדי, וככה זה נהיה. אלה, שהייתה בת חצי שנה, נשארה עם אמא שלה בארץ, ונגה עברה לגור איתי באמריקה".
זה מאוד נדיר שילדה בת שבע עוברת למשמורת של האבא, ולא של האם.
"ככה היא בחרה. וחשוב לי להדגיש שאיריס הייתה ונשארה אמא נהדרת. אמא משקיעה ונפלאה, אז זה לא באשמתה. רק יכול לספר כמה התרגשתי מהגעגועים שלה, מהרצון שלה להיות איתי".
והיום, אתה ואיריס בקשר?
"כן, אנחנו בקשר רציף והיא כמובן דואגת מאוד לנגה".
כאשר נגה בת השבע הגיעה לארה"ב רון רשם אותה לבית ספר יהודי. "הייתה לי אז מזכירה, אישה מדהימה עם יכולות ארגון שאני בחיים לא אשכח, והיא סידרה לי את הלו"ז ככה שנגה תהיה כמה שיותר איתי. היא בנתה לה חדר מיוחד ליד המשרד שלי, עם שטיח מקיר לקיר, מלא בצעצועים ובמשחקי נינטנדו ובחומרי יצירה. נגה הייתה יושבת שם שעות, משחקת, עושה שיעורי בית, ואני הייתי כל כך מאושר מזה שהילדה שלי איתי".
הקִרבה הזו ביניהם המשיכה גם בבגרות. שבוע לפני ההיעדרות, נגה ורון הלכו ביחד להופעה של טיפקס. חודש קודם הם נסעו לבולגריה ביחד, שמונה ימים של טיול אבא ובת. נגה אפילו הזמינה חופשה באילת, וכאשר התברר שהחברות שלה לא יוכלו לבוא, היא הציעה לאבא שלה לבוא איתה. לא, זו לא בדיוק התנהלות של בחורה שמתכננת לדפוק תרגיל הודיני לאבא שלה, ולכן זה מכעיס שאיש לא הקשיב לרון בסוגיית הטלפון הסגור.
רק אחרי שבועיים, מישהו במשטרה קיבל אות שהטלפון חזר לחיים. האיכון הוביל את המשטרה לביתה של רמת־גנית מבוגרת. היא טענה שיצאה לטייל עם הכלב באזור, בשעה שלוש בלילה, נתקלה בטלפון על אחת הבטונדות ומיד לקחה אותו לעצמה, בלי לחפש את הבעלים, רצתה לתת אותו במתנה לנכד שלה. היא הוציאה את הסים מיד, קנתה סים חדש, ושבועיים אחר כך, כשהגיע חג החנוכה וכל המשפחה התכנסה, היא נתנה את הטלפון לנכד, שהפעיל אותו מחדש. "לפעמים אני חושב, מה היה קורה אם המשטרה הייתה מקשיבה לי אז, מה היינו מוצאים על הטלפון של נגה".
"יש דבר כזה אצל נעדרים שנקרא 'יממת הזהב', 'שעת הזהב'", אומר לי מ', שמעדיף להישאר בעילום שם בגלל מקצועו הרגיש. מ' הגיע לעזור לרון כמה חודשים אחרי ההיעדרות. יום אחד הוא ראה אותו בפייסבוק, מדבר בדמעות על נגה, וזה כל כך נגע לליבו שהוא החליט להביא את כל הכישורים שלו, ולעזור. "זה מאוד קריטי לפעול כמה שיותר מהר בימים הראשונים שאחרי ההיעדרות. המשטרה הייתה צריכה לבקש את כל החומר מהמצלמות של אזור ז'בוטינסקי וביאליק ברמת־גן, כי הרי שם צולמה התמונה האחרונה של נגה, שמוכיחה בוודאות שהיא הסתובבה באזור ביום רביעי".
אם רק היו בודקים את המצלמות באזור שבו פסעה נגה בצילום האחרון מרחוב ביאליק, היו יכולים ממש להתחקות אחרי מסלול ההליכה שלה משם, ולראות אם נתקלה במישהו מסוכן בדרך. "עד היום אני משתגע, למה הם לא עשו את זה".
הנה, אולי, סיבה אחת. במשטרת ישראל יש גוף אחד שאחראי על היעדרויות, מחלקת נעדרים ארצית. רוצים לדעת כמה אנשים מונה הגוף הזה? שלושה שוטרים, שאמורים לחפש 600 נעדרים. במקביל, כל תחנת משטרה אחראית על הנעדרים באזור שלה. ממש כמו שתחנת כוכב הצפון קיבלה את חקירת התיק של נגה יצחק, שגרה אז עם סבתא בצפון תל־אביב. "אבל גם בתחנות עצמן אין אף בן אדם ייעודי שממונה על הנעדרים", רון אומר, "ואין גם פרוטוקול קבוע לכל התחנות לגבי איך אמורים לחקור היעלמות, מה שורת הצעדים שצריך לבצע. לבדוק טלפון, לבדוק מצלמות. כל תחנה עושה כראות עיניה, ובהתאם למשאבי כוח האדם שיש לה".
"התחלתי להשאיר לה כסף מזומן וכרטיסי אשראי על המיטה בבית שלי, הרי המשטרה הכניסה לי לראש שהיא רצתה להיעלם, אז חשבתי - אולי היא תקועה בלי כסף. במשך חודשים השארתי כסף ובגדים. כמו להשאיר שמנת לחתול, לחכות שהוא יבוא"
בהתחשב בכל אלה, אפשר להבין למה רון פתח צוות חקירה וחיפושים משלו. כבר ביום ראשון, יומיים אחרי שהתלונן על היעדרותה, הוא אסף סביבו המון חברים וקרובים והם יצאו לחיפושים באזור גבעתיים ורמת־גן. בסופ"ש שאחר כך הם חיפשו באזור קיבוץ געש, 100 משתתפים שבאו עם ג'יפים וחיפשו בצוקים של אזור החוף בואך הרצליה. אותו דבר הם עשו גם במבואות הירקון, וכעבור שבוע באזור בית שמן.
"התחלתי גם להשאיר לה כסף מזומן וכרטיסי אשראי על המיטה שלה בבית שלי, וגם על המיטה בבית של אמא שלי, בחדר שבו היא גרה. הרי המשטרה הכניסה לי לראש שהיא רצתה להיעלם, אז חשבתי - אולי היא תקועה בלי כסף, ואם היא תחליט לחזור לשנייה הביתה, היא תמצא שם את הכסף שהשארתי. במשך חודשים השארתי כסף, ישראלי וגם מטבע זר, ובגדים, ערימות של דברים שהנחתי לה על המיטה, זה כמו להשאיר שמנת לאיזה חתול, לחכות שהוא יבוא".
למה לדעתך המשטרה כל כך התעקשה איתך שהיא נעלמה מרצונה?
"המשטרה מאמינה שאנשים בגירים בדרך כלל נעלמים מרצונם. אבל צריך להגיד שהם חקרו ומצאו כל מיני דברים שהעידו על זה שהיא רצתה שינוי. כמו העובדה ששבוע לפני זה היא התחילה לחפש דירה אחרת, והיא גם דיברה על הרצון שלה לחפש עבודה חדשה. אבל מה שהכי השפיע עליהם בהחלטה שהיא ברחה מהחיים הקודמים שלה, ואחרי זה גם במסקנה שהיא התאבדה, היה ללא ספק האירוע הנורא שהיא עברה שלוש וחצי שנים לפני זה".
שתיקה. קשה מאוד לדבר עם רון על האירוע שנגה עברה. להחזיר אותו לשם, כאילו שלא מספיק הכאב שהוא חווה עכשיו. "זה היה ביוני 2015, נגה ואני גרנו יחד בראשון־לציון. נגה עבדה אז באזור ראשון, אני אפילו לא זוכר במה, ובאותו הערב היא הייתה בדרך חזרה אליי, הביתה. זה היה משהו כמו 12 בלילה, היא פתאום ראתה מקום של סנוקר וביליארד, והחליטה מיד להיכנס לשתות משהו. אני לא ידעתי מזה, כי כבר הלכתי לישון, ואז, בשתיים לפנות בוקר אני שומע את המפתח שלה, והמפתח עושה רעשים, מרגישים שקשה לה לפתוח את הדלת. מיד קמתי והלכתי אליה, 'נגה, מה קרה?', אני רואה אותה כולה בוכייה ונפוחה והבגדים חצי קרועים. והיא כאילו מתכנסת בתוכה, אומרת 'עזוב אותי אבא', ומיד רצה להתקלח".
"אני עומד ומפציר בה דרך הדלת של המקלחת, 'נגה, תספרי לי מה קרה', ואחרי זה אני מכין לה כוס תה חם ומושיב אותה במטבח. אומר שוב, 'תספרי לי בבקשה'. והיא אומרת לי, 'חמישה גברים אנסו אותי עכשיו. חטפו אותי ואנסו אותי'. אמרתי לה: 'מה, לא יכול להיות, מה זה חטפו אותך? ככה, באמצע ראשון חוטפים בנאדם?!'. אמרה לי, 'כן, חטפו אותי, העמיסו אותי על הגב שלהם, ולקחו אותי לאיזו דירה ואנסו אותי שם. חמישה אריתריאים'. אמרתי לה 'בואי נלך מיד למשטרה', אבל היא אמרה שאין לה כוח".
רון מתקשר למשטרה שתבוא אליהם הביתה. "המשטרה אוספת את הבגדים, אומרים לה חבל שהתקלחת, ואז השוטרים הלכו לסנוקר, פתחו את המצלמות וראו את החמישה האלו חגים מסביב לנגה במשך כל הערב. מסתכלים עליה, מדברים איתה, ואחרי זה, כשהיא יוצאת החוצה, גם רואים איך הם אורבים לה בחניה, מעמיסים אותה כמו חבילה על הגב, ופשוט נושאים אותה משם".
נגה מזהה אותם במסדר זיהוי ומעידה במשפט נגדם, אבל לא מסכימה בשום פנים ואופן שאבא שלה יבוא איתה לבית המשפט. "היא הייתה חוזרת משם לא נגה. חצי בן אדם".
בטח רצית להרוג אותם במו ידיך.
"ברור שהיה לי המון כעס, אבל כלפי נגה נשארתי קר רוח. חזק בשבילה. הכי קשה היה להתעורר באמצע הלילה מהצעקות שלה. באמצע הלילה הייתי פתאום שומעת צעקה, נגה צורחת מתוך סיוט. ואז הייתי קם ורואה שהיא ערה, יושבת על הספה בסלון, מצונפת בתוך עצמה. הייתי יושב לידה, מלטף לה את הראש, מכין לה כוס שוקו חם. ולא היו לי מילים לנחם אותה. הייתי נקרע. הרחמים שלי כלפיה היו כל כך אינסופיים שלא ידעתי מה לעשות איתם, כל כך ריחמתי עליה, ולא היה לי איך לעזור".
נגה התמודדה עם התקיפה בדרכה המיוחדת. היא הלכה לכמה פגישות עם פסיכולוגית, אבל עזבה די מהר, וגם אחר כך סירבה לקבל טיפול, טענה שהיא לא רוצה להתבוסס בכאב, שכל מה שהיא רוצה זה לחיות את החיים. "היא לא הראתה לאף אחד את מה שהיא עברה", רון אומר, "לא לחברים, לא לאנשים בעבודה, תמיד הייתה שמחה ומלאת אור".
וזה בטח מה שגרם למשטרה לחשוב שההיעדרות שלה קשורה לתגובה פוסט־טראומטית פתאומית, בטח בהתחשב בזה שהיא לא ממש הסכימה לעבור טיפול. שמשהו בה פשוט נשבר כמו ענף ביום ההוא, ואז אולי בחרה לברוח לחיים אחרים, או לְכת, או לכפר בדואי. או שהתאבדה.
"כן, למרות שאני לא מקבל אף אחת מהתיאוריות האלו. כבר אמרתי שהיא בחיים לא הייתה נעלמת לי בלי להרגיע אותי”.
אחרי התקיפה נגה התחילה לשתות אלכוהול. היא תמיד אהבה לבלות ולשמוח, אבל אחרי התקיפה, השתייה הפכה לדרך חיים. "היא הייתה בורחת בלילות, שותה, הייתי מקבל שיחת טלפון באמצע הלילה 'שמי כך וכך ואני בעל פיצוצייה, הילדה שלך יושבת אצלי והיא לא במצב טוב', או שהיא הייתה מתקשרת, 'אבא, בוא תיקח אותי'. הייתי מגיע לאזור אלנבי ומוצא אותה על סף עילפון".
הנדודים הליליים האלו שלה, הם שהביאו את המשטרה לרמוז בכתבה של אפרת לכטר שנגה אולי הפכה לעובדת מין, שאולי היא נכנסה לעולם האפל של מועדוני הסקס. "הכול התחיל בגלל שהם גילו שנגה רצתה ללמוד ריקוד על עמוד. היא הלכה לחוג של ריקודים על עמוד בפלורנטין, ומזה המשטרה הסיקה שהיא רצתה להיות עובדת מין או חשפנית".
מה הקשר? באותה תקופה ריקודים על עמוד היו מאוד טרנדיים. אני גם הלכתי לחוג כזה ב־2017.
"אמרתי להם, 'נו, אז היא רצתה לרקוד על עמוד, שתרקוד ריקודי בטן מצידי, מה זה קשור לעבודת מין?'. לא משנה, זה בסדר והיה בסדר מבחינתי גם אז, כי ראיתי שהם עושים עבודה טובה. הם לקחו שוטרות, חיפשו אותן לפרוצות או לחשפניות והשתילו אותן במועדוני מין, הכול כדי לבדוק אם היא שם".
אבל מבחינתו של רון, היה סימן אחד של השתנות שבאמת מדאיג אותו. "היא הפכה להיות עוד יותר תמימה ועוד יותר תלותית ומאמינה לאנשים אחרי התקיפה שלה. אולי סוג של התכנסות כזאת בתוך עצמה, ניסתה לחזור להיות הילדה התמימה שהיא הייתה פעם, לפני שקרה לה הדבר הזה. ובגלל זה, בלב שלי, אני מאמין שמישהו לקח אותה משם".
באחת מהחקירות הכי יסודיות שעשה מ', הוא הגיע לפריצת דרך. הצליח לגלות מה עשתה נגה בטלפון שלה, עד שנכבה בשעה אחת ארבעים וחמש בלילה. מסתבר שלאורך כל הלילה היא שמעה שירים ביוטיוב שלה, וגם הרצאות על יהדות מהרב החביב עליה. "ככה אנחנו מסיקים שנגה אחזה בטלפון ושלטה בו עד כמעט שתיים בלילה”, מסביר מ’, “כלומר הוא לא היה סתם זרוק שם על הבטונדה. לפי הווטסאפ שלה אנחנו מעריכים גם שבשלב הזה היא הייתה במצב נפשי וגופני לא טוב, כי היא לא ישנה כבר 36 שעות, ובנוסף היא דיווחה במהלך היום לחברים שלה שהיא לא מרגישה טוב, שיש לה מועקה בגרון".
האזור שבו נגה השאירה את הטלפון הוא כבר לא רחוב ביאליק המואר. אנחנו כבר בצד הפחות מסחרי של ביאליק, בואכה ז'בוטינסקי, אזור הרבה יותר מסוכן. במרחק 25 מטר מהבטונדה שעליה נשאר הטלפון, מ' ורון גילו את פסאז' רמה. בכל לילה, פסאז' רמה היה הופך לסוג של מועדון לילה מאולתר. מוציאים כיסאות ושולחנות, מגישים אלכוהול, משמיעים מוזיקה. בהתחשב בהיסטוריה שלה, מאוד הגיוני להסיק שאחרי היום הסוער שהיא בילתה באזור, היא הגיעה איכשהו למועדון שבפסאז'. וכיוון שהאזור מלא בשב"חים, זה לא בלתי הגיוני לחשוד שהיא נתקלה באחד חורש רעות, והוא תקף אותה והעלים אותה, או שחטף אותה לשטחים.
היום, רון כבר לא משאיר כסף ובגדים על המיטה של נגה. הוא גם לא מגיע יותר הביתה ומרגיש את התקווה הפראית שהוא הרגיש בהתחלה, שאולי, רק אולי, נגה חזרה בזמן שהוא היה בעבודה, נכנסה לחדר שלה ופשוט הלכה לישון. מה שכן, הוא ממשיך לחפש אותה במבטים שלו כל הזמן. בכל רחוב, בכל פינה, העיניים שלו תמיד נשארות דרוכות. "פעם הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי אותה, את נגה, התחלתי לרוץ, להספיק להגיע אליה, אבל אז, כשהאישה הסתובבה הפנים היו כל כך אחרות".
מה היית רוצה שיקרה עכשיו, אחרי הכתבה הזו?
"שאולי היא תעיר מישהו שראה את נגה או פגש אותה, והוא יפנה לקבוצת הפייסבוק 'מחפשים את נגה יצחק' או אליי בצורה דיסקרטית. שהכתבה תצליח לגעת במישהו עם כוח, מישהו במוקדי השלטון ובצמרת המדינה, והוא יחליט לעזור לי למצוא אותה. ממש לקחת את נגי כפרויקט אישי. אמרת לי קודם שאת מצטערת על כל השאלות המכאיבות שאת שואלת, ואמרתי לך שלא נורא, שזה שווה לי את זה. כי ככה אני שומר את הסיפור של נגה חי, פותח פתח לזה שעוד ועוד אנשים יחפשו אותה".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: “במשטרה קיים נוהל סדור לסוגיית איתור נעדרים והוא אחיד לכלל היחידות. נדגיש כי חוליית נעדרים אינה עוסקת באיתור הנעדרים אלא פועלת מול יחידות השטח וכן מעניקה מתן מענה למשפחות הנעדרים. מרגע קבלת הדיווח בשנת 2018 המקרה מטופל במלוא הרצינות. במסגרת החקירה שנפתחה בוצעו מאות פעולות חקירה, בין היתר סריקות, איכונים, בדיקת מצלמות אבטחה, תשאולים ועוד. לצערנו הרב עד כה לא עלה ממצא היכול לסייע בקידום החקירה. נמשיך לחקור את המקרה במקצועיות וביסודיות וכל מידע חדש שיגיע למשטרה ייבדק בכלל האמצעים העומדים לרשותנו”.
