19 במאי 1999 היה אחד המרגשים ביותר עבור מחנה המרכז-שמאל בישראל בעידן המודרני. אהוד ברק, שניצח את בנימין נתניהו בשיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, הכריז בכיכר רבין בפני עשרות אלפי אנשים מריעים: "זהו שחר של יום חדש". ואכן, הציפיות היו בשמיים. נתניהו היה ראש הממשלה במשך שלוש שנים והצליח כבר אז להפוך לדמות דמונית עבור בוחרי מפלגת העבודה שהשתמשה בשם "ישראל אחת". הקמפיין של ברק פרנס את התקוות האלו. הסיסמה הייתה "ישראל רוצה שינוי, אהוד ברק", וראש הממשלה החדש היה נחוש לפרוע את השטר הזה.
בינואר 2000 התקיימו שיחות שלום בשפרדסטאון בארה"ב בין ישראל לסוריה, אבל הן נכשלו. במאי נסוגה ישראל באופן חד-צדדי מדרום לבנון וצד"ל התפורר. ביולי, רק חודשיים לאחר מכן, נערך בקמפ דיוויד מו"מ עם הפלסטינים להסכם כולל שנתקע. אחרי כשלון השיחות פרצה האינתיפאדה השנייה.
במקביל החלה ממשלת ברק להתפורר. הבחירה הייתה אז בשני פתקים ולישראל אחת היו 26 מנדטים בלבד, ובתוכם שני חברי סיעת גשר של דוד לוי. יהדות התורה פרשה בספטמבר 1999 משום שחברת החשמל העבירה משחן בשבת. מפלגות המפד"ל, ש"ס וישראל בעלייה עזבו את הקואליציה בפתיחת המו"מ עם יאסר ערפאת וגשר נטשה בסיום השיחות. בבחירות 2001 הובס ברק בידי אריאל שרון ולא הצליח מאז לחזור לתפקיד ראש הממשלה.
המושג "ממשלת שינוי" הוא מוקש בדעת הקהל שיתפוצץ בכל פעם כשבתקשורת יתחילו בספירת מלאי של השינויים שהקואליציה הזו לא הצליחה לחולל. זה קורה כבר כיום
השוואות היסטוריות הן מתעתעות, אבל יש לא מעט נקודות דמיון בין ממשלת ברק של 1999 לממשלת בנט-לפיד ב-2021. שתי הקואליציות היו אנטי-נתניהו במהותן. שתיהן הורכבו ממפלגות מנוגדות בתפישת עולמן, אשר התחברו בלית ברירה. ומכנה משותף נוסף הוא ההבטחה לחולל שינוי בלי שתהיה היתכנות פוליטית לכך. ברק כשל כאמור, והשאלה המתבקשת היא אם זה מה שמצפה גם לממשלה הנוכחית.
בשיווק פוליטי ישנם שני מושגי יסוד: מיצוב ובידול. הראשון מתייחס למיתוג הפוליטי שלפיו מבקש הגוף להיתפש בידי הציבור. למשל: "ממשלת שלום" או "ממשלת ארץ ישראל השלמה", "ממשלת כל אזרחיה" או "ממשלת העם היהודי". והנה, הפלא ופלא, כל התפישות המנוגדות האלו דרות יחד בממשלה הנוכחית. כלומר, המיתוג של שינוי אידיאולוגי הוא בלתי אפשרי. חמור מזה: הוא מהווה מנגנון להרס עצמי.
משמע המושג השני, "בידול", הוא: במה שונה הממשלה הזו מקודמתה? התשובה המתבקשת היא שהרחקתו של נתניהו הביאה להפסקת הפגיעה בנורמות שלטוניות תקינות. אלא שגם כאן הממשלה החדשה מתקשה לספק את הסחורה. היא מנופחת במספר שריה, היא הרחיבה את החוק הנורווגי ונכנעת לדרישות השותפות הזוטרות. היא גם מתקשה לקדם, באמצעות חקיקה, נושאים של זכויות אזרחיות בנושאי דת ומדינה, לה"טבים קנאביס ועוד.
נפתלי בנט על העלייה בתחלואת הקורונה
מכיוון שהממשלה הזו רוצה להיתפש אמינה ושקופה בהשוואה לקודמתה, היא חייבת להיגמל מן המושג "ממשלת שינוי". זהו מוקש בדעת הקהל שיתפוצץ בכל פעם מחדש כאשר בתקשורת יתחילו בספירת מלאי של השינויים שהקואליציה הזו לא הצליחה לחולל. זה קורה כבר כיום, הרבה לפני שהסתיימו 100 ימי החסד.
הדימוי שהממשלה הזו צריכה לאמץ הוא של ועדה קרואה בשלטון המקומי, כזו שמוקמת כאשר העירייה הפסיקה לתפקד. זהו המצב שאליו הגיעה ממשלת נתניהו בעיני כמחצית מהציבור בישראל. מדובר בקבוצת מומחים שאינם פוליטיקאים, שמטרתם להמשיך ולהעניק לציבור שירותים חיוניים, והוועדה הזו מכהנת עד להבראת הרשות שתאפשר הכרזה של בחירות חדשות.
יכול להיות שזהו היתרון המרכזי של הממשלה הנוכחית לעומת קודמתה. אמנם השרים הם פוליטיקאים, אבל בהחלט אפשר לשווק אותם כמקצועיים וטובים יותר לעומת חברי ממשלת נתניהו. ראש הממשלה נפתלי בנט אולי אינו מוכשר יותר מנתניהו, אבל לא תלויים נגדו כתבי אישום שמכתיבים את התנהלותו. שר החוץ יאיר לפיד הוציא את משרד החוץ מן ההקפאה שבה היה מצוי בשל המגבלות שהטיל נתניהו על גבי אשכנזי.
שר האוצר אביגדור ליברמן מתנהל כמי שמוביל מדיניות לטובת אזרחי ישראל ולא לשיחודם לצורכי הבחירות כפי שעשה ישראל כץ. שר הביטחון בני גנץ נשאר בתפקידו ונתפש כבעל שיקולים ממלכתיים. השר לביטחון פנים עמר בר לב אמנם סופג ביקורת מימין, אבל נראה כמי שפועל לחיזוק המשטרה ולא למיטוטה מפנים, כפי שעשה אמיר אוחנה.
שר המשפטים גדעון סער החליף את גנץ ולא מאפשר את הפגיעה במערכת המשפטית. וכך גם ניצן הורוביץ, איילת שקד, מרב מיכאלי, אורנה ברביבאי, יפעת שאשא-ביטון ואחרים, שהם עצמאיים בשיקוליהם לעומת ממשלת אנשי הצל של נתניהו.
חזרת הקורונה, המצב הכלכלי, מצב התחבורה והחזרת מערכת החינוך לשגרה משוועים בהחלט לוועדה קרואה. את השינויים האידיאולוגים והמבניים אפשר להשאיר לממשלה הבאה. מי שרוצה שינוי עכשיו, יכול גם לאבד שלטון עכשיו. כפי שקרה לברק.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
