52 ימים שרדו שרון אלוני-קוניו ושתי בנותיה התאומות, יולי ואמה בנות השלוש, את השבי בעזה, אבל האבא דוד נותר מאחור. בריאיון לסוכנות הידיעות רויטרס שמתפרסם בצהריים (יום ב') מספרת שרון בת ה-34 על תנאי השבי הקשים והמבעיתים, על האיחוד עם אמה במהלך השבי, אחרי שהופרדה מבתה כשנחטפו, על הטראומה שאחרי השחרור – וגם על החשש הרב שלה לגורלו של בעלה דוד בן ה-33.
הריאיון המלא עם שרון אלוני קוניו
(צילום: רויטרס )
7 צפייה בגלריה
שרון אלוני-קוניו, בבית הוריה ביבנה. "כל דקה קריטית, אנחנו לא רק שמות על פוסטר"
(צילום: REUTERS/Eli Berlzon)
"כל דקה היא קריטית. התנאים שם רעים והימים נמשכים לנצח", אומרת שרון בריאיון הראשון שנערך עמה מאז שהיא ובנותיה השתחררו לפני שבועיים במסגרת העסקה מול חמאס. "זו רולטה רוסית. אתה לא יודע אם מחר בבוקר הם ישאירו אותך בחיים או ירצחו אותך, בגלל שבא להם או בגלל שהם נדחקו לקיר".
שרון, דוד והבנות נחטפו במתקפת הטרור של 7 באוקטובר מביתם בקיבוץ ניר עוז, ובריאיון מפרטת שרון על רגעי האימה שבה נלקחו לעזה, יחד עם אחותה דניאל אלוני ובתה אמיליה - ועל האופן שבו הופרדה מאמה במהלך החטיפה. "שרפו לנו את הבית, נאלצנו בלית ברירה לפני שניחנק מהעשן לצאת מהחלון. בלי לדעת אם יירו בנו, אם נצא מזה בחיים. דוד יצא והוציא את יולי. ראיתי שהמחבלים מגיעים וצעקתי לו לברוח וסגרתי את החלון".
לדבריה, היא ואחותה פתחו לאחר כמה דקות את החלון מחדש, ואז היא הבחינה במחבל שמכוון לעברה נשק: "אני צורחת לאחותי לסגור את החלון. שתי יריות. במזל, לא פגע בנו. פגע בחלון. אנחנו כבר עומדות להיחנק למוות, וזה הרגע שאנחנו מחליטות לפתוח את החלון. ארבעה מחבלים דופקים לנו על החלון. מסמנים לנו לצאת. אחד לוקח אותי לכיוון אחד. שלושה נוספים לוקחים את דניאל, אמיליה ואמה לכיוון אחר. ומאז בעצם נפרדות דרכינו".
בריאיון מעידה שרון גם על הרגע הסוריאליסטי כמעט שבו התאחדה מחדש עם אמה, עשרה ימים אל תוך השבי: "נלקחנו לעזה, נפצענו בדרך. ובמשך עשרה ימים לא ידענו איפה אמה, איפה אחותי, איפה אמיליה. ואחרי עשרה ימים באורח פלא אני שומעת את הילדה בוכה מחוץ לדלת, אחרי שאמרו לנו שרוצים לעשות לנו סרטון. ואני אומרת לדוד 'זאת אמה!'. והוא אומר לי 'מה פתאום אמה, מה קרה לך?'. ואני עוד רגע מאבדת את זה. ואז פתאום נכנס רופא ואמה בידיים שלו. הייתי בטוחה שאני מתעלפת באותה שנייה. ואז כמעט עד הסוף היינו ביחד".
שרון מתארת, כמו חטופים אחרים ששוחררו, מחסור חמור במזון במהלך השבי, באופן שהיה קשה במיוחד עבור הילדות: "כולם ויתרו על האוכל בשבילן. אתה לא ידעת אם בערב תהיה פיתה אז בבוקר שמרנו חלק לערב. הכול היה מאוד מחושב, רבע פיתה, חצי פיתה, כדי לשמור לבוקר שלמחרת".
לעתים קיבלו החטופים תמרים וגבינה. אורז עם בשר ומנות שנועדו לשישה אנשים הם נאלצו לחלק בין 12 החטופים שהיו בקבוצה. לדברי שרון ההמתנה עד שקיבלו אישור ללכת לשירותים הייתה קשה במיוחד עבור הבנות, ולכן לעתים הן נאלצו לעשות צרכים בכיור ובפח. "לפעמים הייתה הפסקת חשמל אז הם נתנו לנו לפתוח את הדלת ופתחו את הווילונות – ואנחנו לחשנו. איך את מחזיקה ילדה 12 שעות בלחישות? ולכעוס עליה ולהגיד לה 'שקט, שקט, שקט. אסור, אסור, אסור'".
אחד הקשיים הגדולים ביותר עבורה היה שהיא ושאר החטופים לא ידעו דבר על מה שנעשה כדי לחלצם מהשבי. "כל יום שם זה בכי, זה תסכול, זה חרדה, זה שאלות כמו 'כמה זמן נהיה כאן?', 'שכחו אותנו?', 'ויתרו עלינו?'. זה ייאוש שמעולם לא חשבנו שנחווה, זה תרחיש שמעולם לא חשבנו שנחווה. זה מעבר לכל דמיון".
7 צפייה בגלריה
שרון, שמתחננת לשחרור בעלה דוד. "הוא החצי השני שלי, אהבת חיי ואב בנותיי"
(צילום: REUTERS/Eli Berlzon)
קבוצת החטופים הוחזקה לדברי שרון מעל האדמה והועברה כמה פעמים, אבל היא ביקשה שלא לפרט מעבר לכך הן בשל הזיכרון הטרי של החוויה הקשה והן בשל החשש שלה לגורלו של דוד. "הילדות שלי קרועות. אני קרועה. הוא הבן זוג שלי עשר שנים. החצי השני שלי. הוא אהבת חיי, האבא של הילדות שלי, שכל יום שואלות 'איפה אבא? איפה אבא?'".
שרון סיפרה כי דוד הופרד ממנה ומהבנות שלושה ימים לפני ששוחררו ב-27 בנובמבר, במסגרת הפעימה הרביעית בעסקה מול חמאס. על רגעי הפרידה הקשים סיפרה: "שלוש שעות ישבתי והתחננתי בפניו – 'אל תלך, אני שבורה, אני לא יודעת איך אני אהיה בלעדיך'. והוא אומר לי 'אני מת מפחד'. ואני אומרת לו, 'בוא נשלח את הבנות, נגיד להם שייקחו את הבנות. יש לנו משפחות שידאגו להן, תן לי להישאר איתך'. אבל זו בכלל לא הייתה אופציה, כי אותו לקחו למקום אחר".
בריאיון ציינה שרון כי אף אחד מהחטופים ששוחררו לא חזר להיות "מה שהיה לפני 7 באוקטובר". על הטראומה שהיא ובנותיה מתמודדות עמה כעת אמרה: "אנחנו כולנו עם המון טריגרים. כל רעש קטן, כל טריקת דלת, כל מטוס שעובר – הילדות דרוכות, נצמדות אליי. התקפי זעם, כי הן היו צריכות להיות כל-כך בשקט 52 יום, סגורות בחדר אחד. זה לא מצב נורמטיבי לילד בן שלוש. זה לא להיות במקום הומה עם צעקות, כי זה מזכיר את זה, זה לא לדפוק על דלתות לידי, זה אפילו לא לישון עם דלת סגורה. החיים השתנו".
היא מדגישה כי שחרור החטופים שנותרו בשבי צריך להיות היעד הראשון במעלה של ישראל. "אני מבועתת מהאפשרות שאקבל חדשות רעות", אמרה. "אנחנו לא רק שמות על פוסטר. אנחנו בני אדם, בשר ודם. האבא של בנותיי שם, הפרטנר שלי, ואבות רבים אחרים, ילדים, אימהות ואחים".
