מאות אלפי תלמידי תיכון יסיימו גם הפעם את שנת הלימודים בתסכול ובטעם מר. אלה אותם תלמידים שעדיין גוררים איתם את נזקי הקורונה, את הפערים הלימודיים והרגשיים שהביאה עימה המגפה ואת המשברים הנובעים מאירועים ביטחוניים שקוטעים את רצף הלימודים. כל המבוגרים האחראים - אלה הממונים על המצב על פי תוארם לפחות - הבטיחו להם שהשנה הזו תהיה שונה. הבטיחו - אבל אף אחד לא באמת התכוון לקיים.
כבר עם פתיחת השנה יצאו הודעות על כניסה אינטנסיבית למשא ומתן על הסכם השכר בין ארגון המורים לבין משרדי החינוך והאוצר, הודעות שבישרו על סוף צפוי שכולנו מכירים: שביתות ועיצומים. ואכן, מאז המשא ומתן מקרטע, הצדדים גוררים רגליים, מתקוטטים ומשגרים לתקשורת האשמות הדדיות, נהנים מהכותרות ומשביעות רצון עצמית, איך "הכניסו" לצד השני.
הצדדים אולי נועדו לפגישות משא ומתן אבל אלו היו עקרות ונועדו בעיקר למטרות "מראית עין" לבית הדין כדי שכל אחד מהם יוכל לטעון ש"פעל מתוך רצון טוב". ומה עוד כולם יודעים היטב? שההכרעה תתקבל ממש דקה לפני יום הדין של 1 בספטמבר. עד אז אפשר להמשיך לשחק. ובתווך התלמידים הם שמשלמים את המחיר הכבד על חוסר הרצינות, הזלזול וחוסר האכפתיות של המבוגרים. הם אלה שסוחבים על הגב הן את המאבק של המורים והן את אדישותה של המדינה מהמחירים שהם משלמים.
הם לא יוצאים לטיולים? לא נורא. לא מתנסים בשבוע גדנ"ע? לא נורא. לא מבקרים באתרי מורשת? לא רואים הצגות ומופעים? לא נורא. אפילו המסעות לפולין הם כבר לא פרה קדושה. אבל אלה לא רק הפעילויות המעשירות. גם ימי הורים לא מתקיימים, תוצאות למבחנים לא ניתנות ועל תעודות בכלל אין מה לדבר. התלמידים שוב חווים לחץ מוגבר, מתח וחרדות כי אין להם מושג מה ציוני המגן שלהם לפני שהם ניגשים לבגרות? נו, אז מה, הם רגילים ללחצים נפשיים מהקורונה, לא? אל תפריעו לנו עם זוטות, אנחנו בעיצומים עכשיו.
תמר טרבלסי חדדהמאפיין המרכזי שחוזר על עצמו מדי ארבע שנים במהלך המשא ומתן על הסכם שכר הוא הזלזול הבלתי נתפס בתלמידים. מצופה היה משרי החינוך והאוצר או מהממשלה כולה להתגייס כדי לפתור את המשבר החמור ולהחזיר את המערכת לשגרה. אבל ההתעלמות הכוללת מהמצב מייצגת את היחס למערכת החינוך כולה, השרויה גם כך במשבר עמוק על רקע המחסור והנטישה ההמונית של המורים.
המורים חייבים למצוא דרכים יצירתיות אחרות לניהול המאבקים - הצודקים לעיתים קרובות - מבלי לפגוע באורח אנוש כל כך בתלמידים. על הממשלה לגלות נדיבות, אם לא מתוך רצון טוב אז לפחות מתוך הכרה במשבר העמוק של המורים ומכך שמגיע להם להפסיק להתחנן. אבל התלמידים אינם השאלטר של חברת החשמל שביטולו יגרום לכולם להזיע. הם לא נמל התעופה ששביתה של שעה בו מספיקה כדי להפוך מדינה שלמה. מה הם בסך הכל? רק תלמידים. תלמידים שבקרוב יתגייסו ויהיו דור העתיד וההנהגה שלנו.
- תמר טרבלסי חדד היא כתבת החינוך של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 09:06, 19.06.23
