(צילום: נדב אבס, שמוליק דודפור)
העיסוק בשאלת הניצחון בשדה המערכה קיים עוד מימי האימפריות בעת העתיקה. הוגי דעות כמו סאן צו הסיני ותוקידידס היווני, ובעת המודרנית ניקולו מקיאוולי (איטליה), קרל פון קלאוזביץ (פרוסיה-גרמניה) או באזיל לידל הארט (אנגליה) הותירו אחריהם כרכים עבים של דיונים במושג זה. אלא שהמונח "ניצחון" אינו הכרעה בשדה הקרב בלבד: הוא מתייחס גם למצב הסיום המדיני שהתקבע לאחר המלחמה, ובעת המודרנית יש מי שמגדיר ניצחון על פי תמונות, סרטונים וסדר היום המתנהל בתקשורת.
הדיון הציבורי, הפוליטי והאקדמי בשאלת הניצחון הוא עניין קבוע בסדר היום הישראלי, ולו רק בגלל המציאות הביטחונית המורכבת, אולי גם הייחודית, שהמדינה נתונה בה מאז הקמתה. את המלחמה שהייתה כאן בין 1947 ל-1949 ניצחנו בהיבט המדיני - היא הובילה להקמתה של מדינת ישראל. אנחנו יודעים, למשל, להצביע על הכרעה צבאית ברורה (ניצחון מזהיר) במלחמת יוני 1967, אבל האם אנחנו בטוחים שבמלחמה הזו ניצחנו גם בהיבטים מדיניים? וכך גם לגבי מלחמת אוקטובר 1973, היא מלחמת יום הכיפורים, האחרונה שבה צה"ל נלחם מלחמה של ממש מול צבא אויב?
שאלת הניצחון רלוונטית גם לזירות נוספות שישראל מנהלת. אחת מהן היא יחסם של הממסד והחברה בישראל כלפי מפלגת בל"ד. היא הוקמה ב-1995 על ידי משכילים מקרב החברה הערבית שבראשם עמד עזמי בשארה, נוצרי ודוקטור לפילוסופיה מנצרת. מצעה העיקרי הוא הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה תוך מחיקת צביונה היהודי. כחלק מתפיסה זו, בשארה רואה ביהדות דת ולא לאום, ומכאן עולות שתי עמדות ברורות: לפי הראשונה בל"ד לא מכירה בישראל כמדינת העם היהודי, והשנייה היא שעיקר דרכי הפעולה של המפלגה ואנשיה מנותבות לסוגיות לאומיות (בבל"ד מגדירים זאת לאומיות פלסטינית-ערבית משולבת).
אם נצמדים לאידיאולוגיה הזו, לבל"ד אין מקום בכנסת ישראל, שהיא הריבון בדמוקרטיה הייצוגית. הנה הפרדוקס: בל"ד מתנהלת מאז 1996 כמעין יצור כלאיים. מחד היא לא מכירה במדינה היהודית, ומאידך היא חלק קבוע בבית המחוקקים, או כמפלגה עצמאית או כחלק מהרשימה המשותפת. על רקע עמדות אלה נעשו בעבר ניסיונות לפסול את בל"ד מלהתמודד בבחירות לכנסת. ב-2003, התיר לה בג"ץ, ברוב של שבעה מול ארבעה (הרכב מלא של 11 שופטים) להתמודד על סמך חומר ראיות גלוי שהוצג לשופטים (וגם להגנה). בשארה הודה (ינואר 2004) כי המצב בבג"ץ היה מאוד גבולי.
חלפו כמעט 20 שנים ושוב עולה שאלת התמודדותה של בל"ד בבחירות. הפעם המצב שונה: בל"ד מוצאת עצמה בשולי הציבורית הערבית, לא הישראלית. שותפיה לרשימה המשותפת אינם רוצים עוד בשותפות עימה. מדוע? משום שנוכחותה מרחיקה אותם מהאפשרות להיות חלק ממוקדי ההחלטות.
ד"ר גדי חיטמןבאדיבות אוניברסיטת אריאלתשאלו את מנסור עבאס. הוא זה שהראה לערבים בישראל מאז יוני 2021 כי שותפות קואליציונית עם היהודים היא אינה בהכרח דבר רע עבור המיעוט הערבי. איימן עודה ואחמד טיבי ראו, למדו (ובעיקר כעסו על עצמם שעבאס גונב להם את הבכורה), ועכשיו, רגע לפני הבחירות, גם הם רוצים להיות במקום שרע"מ נמצאת. על מנת לשפר סיכוי זה הם היו חייבים לפרק את הברית ולהפוך את השותפות של חד"ש ותע"ל לרשימה משותפת-מצומצמת.
אז למה ניצחנו? ראשית משום שהפוליטיקאים הערבים הבינו שבל"ד היא אבן ריחיים פוליטית. אם רוצים להשתלב במוסדות המדינה, יש להכיר בה ובצביונה. שנית, ואולי משום שהציבור הערבי ברובו מבין שעדיף לו בלי בל"ד. זה מתבטא לא רק בעלייה (כרגע המתונה) במספר הערבים שמתכוונים להצביע. זה בעיקר הנתון הקבוע שמצביע על כך שבל"ד לא תעבור את אחוז החסימה.
ושלישית, משום שבל"ד תעתור לבג"ץ. מפלגה שאינה מכירה במדינת ישראל מבקשת סעד משפטי ממוסד רשמי שלה. מדוע? כי אי-השתתפות תביא למחיקתה הפוליטית. והתודעתית. וזהו, ניצחון ישראלי.
- ד"ר גדי חיטמן הוא מרצה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, חוקר את האוכלוסייה הערבית בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
