מאז הקמת הממשלה החדשה, החברה הישראלית מצויה במחלוקת שכמוה לא ידעה עשורים. תוכניות שונות של הממשלה ובראשן הרפורמה המשפטית מצויות במחלוקת ציבורית חריפה, וזו צפויה ללכת ולהחריף: צמצום מרחב הביקורת השיפוטית והשינוי במעמד היועצים המשפטיים יעניקו חופש פעולה רחב לשרים, ועימותים ביניהם לבין קבוצות שונות בציבור, מוסדות ובעלי תפקידים, יהפכו לעניין שבשגרה. אלו לא יהיו רק ויכוחים בעמודי דעות או בעצומות, וסיכוי גדול שהם יגלשו לאלימות, חרמות, הרס מוסדות וקרעים חמורים במרקם החברתי הישראלי.
לכך יש להוסיף את ההשפעה של משפט ראש הממשלה, את השיח הציבורי הרעיל, את תחושת החרדה בקרב תומכי האופוזיציה ואת האיומים ביד קשה כלפי מפגינים. כל אלו מצטרפים לרגע של משבר, המאיים על עתידה של הדמוקרטיה בישראל, ושל החברה הישראלית עצמה. אלימות בין אזרחים, ירידה מהארץ, בריחת מוחות ואף קיצה של הדמוקרטיה כמו שאנו מכירים אותה - כל אלו סכנות מוחשיות, שעלולות להתגשם בחודשים ובשנים הקרובות.
את המחלוקות בין הצדדים לא ניתן להעלים, מפני שמדובר בעימותים בתפיסות עולם שונות לגבי מהותה של מדינת ישראל. צווי פיוס ומעגלי שיח לא יצליחו לטאטא את השסעים אל מתחת לשטיח. האתגר שעומד בפנינו הוא לא יצירת הסכמה, שכן הרגע לכך עוד לא הגיע, אלא הגנה על השיח והמוסדות הישראלים, ועיסוק במחלוקות וברפורמות במסגרת הדמוקרטיה, ולא מחוצה לה.
רוני דואקאלדד רפאלילהסכים על מה לשמור
אם אנחנו לא יכולים להסכים על העתיד ועל הטוב המשותף, עלינו לפחות להסכים על מה לשמור בהווה, וממה להימנע. אולי אנחנו לא מסוגלים לכתוב חוקה דמוקרטית כרגע, או להסכים על מתווה לסיום הסכסוך, אבל רוב מכריע בין הישראלים לא רוצים לחיות בדיקטטורה מחד, או במדינת אפרטהייד מאידך. יש בקרבנו מחלוקת על היחסים בין הרשויות, אבל אנחנו לא רוצים להעניק כוח בלתי מוגבל לאף אחת מהן. ובמלים אחרות, אנחנו אולי לא יכולים לומר "מה כן", אבל אנחנו בהחלט מסוגלים לומר "מה לא". לכן, מה שנדרש לנו הוא חזון של גבולות השיח ושל הקווים האדומים שלנו.
יתרונה של ההסכמה על קו אדום הוא שהיא לא סותרת שום פעילות פוליטית אחרת. אפשר להמשיך להתנגד לממשלה או לתמוך בה, אפשר להפגין, לשבות, להגיש בג"צים או לעסוק ברפורמה בבית המשפט, ועדיין לדעת שהיעד המשותף הוא מדינה דמוקרטית וחופשית.
מסמך קו אדום צריך להיות מנוסח על ידי נציגים מצדי המפה השונים; פוליטיקאים ואנשי ציבור, נציגי ארגונים חברתיים ומכוני מחקר - מובילי דעה מציאותיים שמבינים שהעתיד שלנו הוא יחד, אם נרצה בכך או לא, ושאף מחנה לא הולך להיעלם.
השיח הפוליטי מציג משחק סכום אפס בין ימין ושמאל, תומכי ביבי ומתנגדיו - אבל זוהי אשליה מסוכנת; אין קיום לצד אחד ללא השני
העקרונות שננסח צריכים לעסוק גם ביסודות וגם בנושאים במחלוקת, מבג״צ ועד השידור הציבורי. הסעיף הראשון, שממנו תיגזר רוח המסמך כולו, הוא שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, בה שום רשות או אדם לא ייהנו מכוח בלתי מוגבל; או כל אזרח זכאי לביטוי, להגנה מפני אלימות השלטון ואלימות הרחוב, לשם טוב ולהבעת דעותיו, גם כשאלו אינן נעימות.
להחתים כמה שיותר אזרחים
כדי לתת ליוזמה הזו תוקף, עלינו להחתים כמה שיותר אזרחים עליה, מימין ומשמאל. אנו מצויים בדינמיקה פוליטית מסוכנת של עימות על כל הקופה, וממנה שואבות המפלגות את כוחן; פשרה נתפסת כחולשה. באקלים הנוכחי אין לכנסת שום אפשרות להסכמה שכזו. אבל החברה האזרחית שונה, וישראלים מכל צדי המערכת הפוליטית ממשיכים לשתף פעולה, לעבוד ביחד ואפילו לחיות יחד באותם הבתים ובאותן המשפחות. הרוב הזה אינו מעוניין להעלות את המדינה באש. מיליון אזרחים שיתנו ליוזמת הקו האדום את קולם יוכלו לרסן את הפוליטיקאים, לתת מענה לייאוש, ולמנוע את ההידרדרות לאלימות ולמלחמת אחים.
לא חסרות דוגמאות למדינות שבהן המחלוקת יצאה משליטה, ולעומתן מדינות שידעו להכיל שסעים ותהפוכות. בארצות הברית המשבר הפוליטי והעימות הקשה בין הדמוקרטים לרפובליקנים מתנהל עדיין בלי לרסק את המסגרות הדמוקרטיות. בריטניה סובלת ממשבר כלכלי ומהשפעות הברקזיט, אולם היא נותרה דמוקרטיה תוססת ומתפקדת. עלינו לשאוף להיות אמריקה ולא רוסיה, בריטניה ולא הונגריה. קשה להפריז בעוצמת הסכנה של הרגע הזה. אנחנו זקוקים לגבולות, או שהלהבות יצאו משליטה.
רוני דואק הוא יזם חברתי, ממדליקי המשואות בשנת ה-60 למדינה
