מוגזמים ההימורים על החלפת המשטר באיראן בעקבות אינתיפאדת החיג'אב. ההקבלה בין מהסא אמיני, שמתה לאחר מעצרה בידי משטרת המוסר באיראן לבין מוחמד בועזיזי, שהצית את עצמו והוביל למחאה שהפילה לבסוף את השלטון בתוניסיה, חושפת חוסר הבנה והערכה לקויה של ההבדלים ושל ההקשרים בשתי המדינות. אולם בכל זאת ניתן לחזות שאיראן של אחרי המחאה לא תישאר על כנה. המשטר, שסבר שהוא שולט "בחסד אלוהי" ועל כן חופשי לפעול כרצונו, עתיד לגלות שדרכי פעולתו הישנות אינן מתאימות לעידן החדש.
ניתן להצביע על כמה מאפיינים ייחודיים במחאה הזאת: ראשית, התפשטותה לכל רחבי איראן. שנית, השתתפותם של סטודנטים ושל צעירים בגילאים שונים (באוניברסיטאות ובבתי הספר התיכוניים), וזאת למרות המחיר הנורא שהם נדרשים לשלם. בנוסף, המחאה הפכה במהרה מביטוי של זעם על מותה של הפעילה הכורדית לדרישה לשינוי המשטר או להפלתו. המאפיין הרביעי הוא השימוש בסיסמאות לאומיות בעלות תוכן "פלגני" בחלק מזירות המחאה. האיום הגדול מכול שהמחאה מציבה בפני המשטר הוא בהצטרפותם של מגזרים בעלי חשיבות אסטרטגית לשורותיה (הכוונה לעובדים במגזר האנרגיה).
עד כה אין כל חדש באופן הטיפול בתנועת המחאה מצד השלטונות. הטקטיקה הישנה מבוססת על אגרוף ברזל, על דמוניזציה של המפגינים ועל הבלטת המעורבות של "גורמי חוץ". את כל אלה ראינו בעבר, ואנו עדים להם גם עכשיו. אלה המאפיינים השולטים בהתמודדות של משטרים כאלה עם זעם ועם מחאה ברחובות. העולם הערבי חווה את השיטות ואת הטקטיקות האלה בעשור הקודם, כשמשטרים וממשלות התנערו מאחריותם לגורמים לזעם ולמחאה, והעדיפו להטיל את האחריות על "אויב האורב מבחוץ", תמיד במסגרת של תיאוריית קונספירציה.
אין ספק ש"החוץ" מעורב באופן ישיר ב"פנים" האיראני. המחאה סיפקה ועודה מספקת ליריביה של איראן הזדמנות נדירה להחלשת המדינה ולדה-לגיטימציה של המשטר מבלי לשלם מחיר גבוה. זה לא אמור להפתיע את טהרן, שהרי אפילו מהפכות הצבע מעולם לא היו רק פעולה עממית גם במדינות שלעמיהן היו סיבות טובות לזעם ולמחאה. גורמי פנים וחוץ תמיד שימשו בערבוביה כחומר דליק למחאה, ולעיתים גם חוללו שינוי רדיקלי. אולם ה"חוץ" לא היה משפיע עד כדי כך אילולא מצא ב"פנים" משענת שניתן להשתמש בה ולהפעיל אותה. במקום להסיט את המבט הרחק החוצה, יש להתבונן במוקדי המחאה ובמצב בשטח. שלטונות טהרן לא עשו זאת בעבר, ונראה שאינם עושים זאת כיום.
עורייב אל-רנתאוויההימור על כך שהמחאה העממית באיראן תביא להחלפת המשטר או לשינוי בדרכיו, בין שהוא מדויק או פזיז, הוא זה שהוביל לגלי הסולידריות עם המפגינים האיראנים ששטפו ערים ברחבי העולם ולביקורת שהשמיעו ממשלות וארגונים על השלטון בטהרן. מבין התגובות שנשמעו מחוץ בגנות ה"ברבריות" של מנגנוני האכיפה האיראניים, בלטה הצהרתו של דובר הממשל האמריקני כי "פרויקט הגרעין האיראני" אינו עומד עוד בראש סולם העדיפויות של ארה"ב, אלא התמיכה במחאה נגד המשטר.
משום כך ברור מדוע טהרן חשה כה מאוימת. ככל שחולפות השנים והעשורים במאה ה-21, לא ניתן עוד לקבוע אמת מידה אחידה שתקבע לבדה את התנהגותם של בני האדם, ושתגדיר מה ואיך עליהם לאכול, לשתות וללבוש. הטבע אינו סובל צבע אחיד, והחברות השונות מתעבות ודוחות את "תיאוריית אמת המידה". האנושות הבינה זאת לאחר שבעה עשורים של משטר קומוניסטי בברית המועצות ובמדינות הגוש הסובייטי ולאחר שורה ארוכה של משטרים טוטליטריים, בין שהאריכו ימים ובין אם לאו.
- עורייב אל-רנתאווי הוא פובליציסט ירדני ומנהל מכון אל-קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא פורסם באתר החדשות אֶרֶם ניוז. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: עמיר טאובר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
