בשבוע שעבר טענתי כאן שהשיטה שבה מלמדים את המקצועות ההומניים בישראל גורמת יותר נזק מתועלת, ולכן, אם חייבים לבחור, עדיף לא ללמדם כלל. רוב התגובות למאמר היו לשמחתי ענייניות, בין אם הסכימו עם עמדתי בין אם לאו. יחד עם זאת הצטערתי להיווכח שהיו כאלה שלא הבינו את עיקר הטענה. ייתכן שחלק מהכישלון של מערכת החינוך הישראלית בכל הקשור להבנת הנקרא הוא איבוד היכולת לפענח כלים רטוריים בסיסיים כגון אירוניה, או כתיבה בלשון סגי נהור? או אולי האשמה בי, ולא הבהרתי את כוונתי כראוי? בכל אופן, בשבוע שעבר כתבתי מה לא צריך לעשות, וכאן אציע כיצד כן צריך ללמד את המקצועות ההומניים בישראל כיום. מדובר בנושא סבוך, ולכן אכתוב כאן רק באופן כללי. לפיכך אבקש את סבלנות הקוראים גם אם לא כל סעיף זוכה כאן להתייחסות מספקת.
אתחיל בכמה נקודות עקרוניות. היו מגיבים שטענו שדווקא היו להם מורים מצוינים שלא לימדו רק בשיטות של שינון ודגש על מבחנים. אבל זו בדיוק הנקודה. מערכת חינוך לא יכולה להיות תלויה רק באיכות המזדמנת של מורה כזה או אחר, שהרי המורים הטובים בדרך כלל עובדים בערים הגדולות ובבתי הספר הטובים ממילא. ומה עם שאר בתי הספר ושאר המורים? האם חינוך טוב צריך להיות נחלתם של מעטים בני מזל בלבד? מורים טובים יותר ופחות יהיו תמיד, אך מערכת החינוך צריכה לדאוג שגם מורים לא טובים ילמדו בהכרח ברמה מספקת.
צריך גם לציין שכל שינוי אמיתי במערכת החינוך יזכה להתנגדות חריפה. בני אדם מטבעם, והמערכות שבתוכן הם עובדים, נוטים להתנגד לשינוי. השינויים שאציע להלן אינם עוד רפורמה מקרית – כן-בחינות-לא-בחינות - אלא שינויים מהותיים שיעוררו התנגדות. אבל הם לחלוטין בני ביצוע ואני מעז לצפות שגם המורים עצמם, לכשיתאפשר להם ללמד באופן מעניין ומושך, ייהנו יותר מעבודת ההוראה והנאה זו תקרין גם על התלמידים.
חלק מהמגיבים טענו, ובצדק, שהטכנולוגיה הקיימת היום הופכת את שיטות הלימוד הישנות, ובראשן השינון, ללא רלוונטיות. יחד עם זאת, לא ניתן ללמוד רק דרך מסכים ומחשבים. אחד הדברים החשובים ביותר בבית הספר הוא פיתוח הכישורים החברתיים שחלקו הגדול נעשה באינטראקציות בין התלמידים לבין עצמם ובמגע האנושי חסר התחליף בינם לבין המורה. החוכמה היא לשלב בין מגע זה לבין הטכנולוגיה.
ומה באשר לבחינות הבגרות? ולבחינות בכלל? לדעתי יש לצמצמן למינימום, אבל באופן שונה מזה שפוליטיקאים מציעים מעת לעת. למה בעצם מיועדות בחינות? לדאוג שהתלמידים באמת ילמדו? אם כך, הן מפספסות את העיקר. אך ברור שהבחינות והציונים במתכונתם הנוכחית נועדו קודם כל לסנן תלמידים, בעיקר בקבלה ללימודים אקדמיים, ובהמשך במקומות עבודה. אבל לשם כך אפשר לצמצם אותן למינימום. אפשר להסתפק בבחינות בגרות במתמטיקה ובאנגלית בלבד, ובעוד שני מקצועות בחירה, כל תלמיד לפי נטיותיו. גם את הבחינות הפסיכומטריות, שעליהן לדעתי כן יש לסמוך בקבלה ללימודים אקדמיים, ניתן לחלק לשני סוגים: אחת מכוונת למקצועות הריאליים והשנייה להומניים. אין שום סיבה מדוע בחינות פסיכומטריות לא יהוו את עיקר המשקל בהחלטה אם לקבל תלמידים ללימודים אקדמיים, ויש להסיר את הלחץ הזה מציוני הבגרות ומהלימודים בבית הספר בכלל.
לבטל את כל שאר הבחינות? באמת? אכן כך. ואינני מתכוון רק לבחינות הבגרות, אלא לבחינות בכלל. מספיק ציון עובר או לא עובר, ודי בכך שידעו התלמידים שהם צריכים לעמוד בדרישות ברורות כדי לעבור. ברגע שיוסר הלחץ המתמיד של בחנים, מבחנים וציונים, יוכלו הן המורים והן התלמידים להתמקד בעיקר וליהנות הרבה יותר מהלימודים. תלמידים שנהנים גם לומדים טוב יותר. הם יידרשו להשתתף בדיונים בכיתה, להוכיח שאכן קראו את חומרי הלימוד ולכתוב חיבורים, אבל ההערות והתיקונים שמורים יגישו בחזרה לא יהיו בצורה של ציון, שפעמים רבות רק פוגעת ברצון להמשיך ללמוד.
ועוד הערה עקרונית חשובה באשר לנושא השינון שרבים מהמגיבים התייחסו אליו: יש לו צדדים חיוביים ושליליים, אך ככלל, בעידן האינטרנט, אבד עליו הכלח. כך או אחרת, מניסיוני, כאשר קוראים ודנים בטקסט באופן מעורר עניין, נוטים לזכור חלקים ממנו, ולא רק לטווח הקצר, גם ללא שינון.
ומכאן להצעות ספציפיות יותר הנוגעות לאופן לימוד המקצועות ההומניים לכלל התלמידים (קצרה כאן היריעה מלדון באופן שבו יש ללמדם כמקצועות מורחבים לאלה שיבחרו בכך). ראשית ומעל לכל, יש לבטל את החלוקה הדיסציפלינרית הישנה למקצועות שונים כגון עברית, ספרות, היסטוריה וכולי. ברגע שהלימודים יהיו מבוססים על קריאה לעומק של טקסטים ועל כתיבת חיבורים, הידע של התלמידים בתחומים השונים ישתפר מאליו, כמו גם היכולת הלשונית שלהם בכלל.
אני רוצה לומר כאן באופן נחרץ את מה שיודע כל בר דעת שעסק אי פעם בהוראה של מקצועות הומניים: הדבר החשוב ביותר הוא קריאה. אין לכך תחליף. המטרה החשובה ביותר שצריכה להיות למערכת החינוך בתחום הלימודים ההומניים היא שבוגרי התיכון יצאו לחיים עם ההרגל של אהבת הקריאה. כל השאר כבר יסתדר מעצמו.
לכן יש לאמץ את המודל של קריאת ספרי מופת, שיש מוסדות אקדמיים שכבר מקדמים אותו. בחלק מהמקרים, בעיקר בכל הנוגע לספרות עיונית, ניתן לקרוא פרקים נבחרים בלבד. ספרות יפה יש לקרוא במלואה, ובהקשר אליה יש להישמר מכל משמר מלקרוא תקצירי ספרים. אילו ספרים צריכים להיכלל בתוכנית הלימודים? זאת שאלה של פרטים, לא שאלה עקרונית. כחוקר בתחום ההיסטוריה והתרבות המערבית אני יודע אילו ספרים הייתי בוחר, אבל ברור לי שניתן וצריך גם לבחור ספרות לא מערבית, וודאי שבמדינת ישראל צריך לתת עדיפות מסוימת ללימודי יהדות והיסטוריה ישראלית. עדיפות מסוימת, אך פחותה מזו שקיימת היום.
צריך להקפיד שהספרים יהיו בתרגומים מודרניים נגישים, ובמהלך לימודי התיכון חשוב לקרוא את חלקם באנגלית. כן, אפילו מחזה אחד של שייקספיר. תארו לכם, לדוגמה, שהתלמידים יקראו את "יוליוס קיסר" באנגלית, ידונו בו בכיתה, ולסיום יראו יחד את הסרט בכיכובו של מרלון ברנדו? כך יזכרו רובם את שייקספיר לטובה לכל ימיהם.
כיצד יעבוד מודל כזה של הוראה? הנה דוגמה מתחום המחקר שלי - חקר הנאורות. אחד הספרים המפורסמים, החשובים, ורבי ההשפעה שנכתבו אי פעם הוא "קנדיד" של וולטר. מדובר בספר לא ארוך במיוחד, קליל ומשעשע. בד בבד הוא גם נוגע בכמה משאלות המפתח הבסיסיות ביותר שבהן מתחבט כל אדם חושב, ודאי אנשים צעירים. כך למשל שואל וולטר, בדרכו המיוחדת, את השאלה אם אלוהים, במידה שהוא קיים, הוא אל צודק או לא. ואם הוא צודק, הכיצד ניתן להסביר את קיומם של רוע וסבל בעולם? לא צריך להיות קשה לגרום לאנשים צעירים להתעניין בסוגיות כאלו. למעשה, מורה, אפילו לא מורה מצטיין, יצטרך לעשות מאמץ של ממש להפוך דיון כזה למשעמם. בנוסף, אם ילמדו התלמידים כראוי את הרקע לכתיבת הספר "קנדיד", בהכרח הם ילמדו גם פילוסופיה, היסטוריה וספרות. ילמדו וגם יזכרו. בלי שינון, בלי בחינות, בלי ציונים. אבל עם הנאה ורצון להמשיך לקרוא וללמוד.
תחום נוסף שקריטי ללמוד, במיוחד בעולם הגלובלי של היום, הוא שפות זרות. לא רק אנגלית, אלא לפחות שתי שפות נוספות, אחת מהן ערבית, שהכרח לכל אזרח בישראל לדעת אותה, וברמה טובה. בנוסף צריך לדרוש מכל התלמידים ללמוד לפחות שפה אחת נוספת, ולאפשר להם, אם ירצו בכך, אף ללמוד שפות נוספות. ההיצע צריך לכלול יידיש (שידיעתה תעשה רבות לקירוב לבבות בישראל), רוסית (כנ"ל), אמהרית (כנ"ל), סינית, ספרדית, גרמנית, צרפתית וכולי.
אבל חשוב ללמד את כל השפות הללו - אגב כולל עברית ואנגלית - בשיטות שונות לחלוטין מאלה שנהוגות בישראל היום. האופן שבו מלמדים שפות היום בישראל הוא לא פחות מאסון. ילדים רבים לומדים היום ערבית משך כמה שנים שבסיומן הם כמעט אינם יודעים את השפה. זהו כשלון צורב. הדגש המיושן על שינון כללי דקדוק ותחביר במקום לימוד שפה מדוברת לא מניב שום תוצאות, רק גורם לתלמידים לשנוא את לימודי השפות. ילדים מטבעם הם כמו ספוג, לומדים שפות במהירות עצומה, וכל אפליקציה שניתן להוריד היום בחינם לטלפון הסלולרי טובה לאין ערוך מכל מה שמערכת החינוך במדינת ישראל מציעה כרגע.
ועוד הצעה חשובה: קריטי שכל תלמידי ישראל, לאורך כל 12 שנות הלימוד שלהם, יבקרו תדיר במוזיאונים, ילכו להצגות, לקונצרטים ואפילו לאופרה. כמעט כל פעם שאני מבקר במוזיאונים בחו"ל אני רואה קבוצות של תלמידי בית ספר בכל הגילאים שהגיעו לשם לביקור לימודי. ברוב מדינות המערב זהו דבר מובן מאליו. אבל בישראל התלמידים מבקרים במוזיאונים לעתים רחוקות, אם בכלל, וכאשר מדובר במוזיאונים לאמנות, קרי בשני המוזיאונים החשובים בישראל, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, הם בקושי יודעים על קיומם. לא צריך ללמוד אמנות, מספיק שהתלמידים ידעו כמה כיף זה ללכת למוזיאון ולראות ציורים של ון גוך או רמברנדט (כן, יש כאלה בישראל).
עבורי באופן אישי חשוב במיוחד תחום המוזיקה הקלאסית. ובאותו אופן, לא צריך ללמד אותו בכיתה. מספיק שפעם בשנה-שנתיים ילך כל תלמיד בישראל לקונצרט. מרבית התלמידים בישראל, וגם, צריך להודות, הוריהם, מתייחסים למוזיקה קלאסית כמשהו משעמם שמיועד לחנונים וזקנים, ואת מוצרט ובטהובן הם מכירים לכל היותר כרינגטונים בטלפון הסלולרי. אין להם כלל מושג שישראל היא מעצמה עולמית בתחום המוזיקה הקלאסית.
ד"ר נתנאל וולוךאפשר לתפוס כאן שתי ציפורים במכה אחת: גם לחשוף את התלמידים למוזיקה קלאסית וגם לתמוך בתזמורות המצוינות שיש בישראל, שהן והנגנים שלהן משוועים לעבודה, ושאני סמוך ובטוח שישמחו לשתף פעולה עם תוכנית כזו. אין מדובר רק בתזמורת הפילהרמונית, אלא בתזמורות שיוכלו לשרת תלמידים בכל רחבי הארץ, כגון הסימפונית חיפה, הסינפונייטה הישראלית באר שבע, הסימפונית הישראלית ראשון לציון, הסימפונית ירושלים, וגם התזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה, אם לציין רק את חלקן. לא צריך "ללמד" מוסיקה, מספיק בהחלט פשוט לחוות אותה.
יכולתי להציע כאן רעיונות נוספים אך קצרה היריעה. אסיים בהערה אישית: חשוב, ולעניות דעתי גם קריטי, לא להתייחס ללימודים בכלל, וללימוד המקצועות ההומניים בפרט, באופן אינסטרומנטלי ותועלתני משל היו משהו שהתלמידים "רכשו" כדי ש"יוכלו להשתמש בו". לא אחת, כאשר אני מתבונן בציור מופת במוזיאון, קורא ספר נפלא או שומע מוזיקה קלאסית נהדרת, אני חושב לעצמי איזה עוול נעשה לכל אלה שההנאה הזו נמנעת מהם אך ורק משום שלא היו בני מזל ולא נחשפו לכך במהלך בילדותם, לא בבית ולא בבית הספר. זו צריכה להיות המטרה האמיתית של הוראת המקצועות ההומניים, ואולי של ההוראה בכלל. כל השאר, כל הדיונים הנלהבים על כן בחינות בגרות או לא בחינות בגרות, הם הסחת דעת ובזבוז זמן.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
