הנה מצב הדברים, שבועיים לסיום מושב הכנסת ואחרי שמתווה הנשיא פורסם ועוד מעט יישכח: אפשר להתווכח אם ישראל תישאר דמוקרטיה אם החקיקה המשפטית תעבור, או לחלופין אם תיבלם בכוח המחאה. אני בספק אם אדם אחד שינה את דעתו בעקבות הוויכוח הלוהט הזה, שחוצה משפחות וחברויות ותיקות, אבל אין חשוב ממנו בעת הזאת.
אבל על דבר אחד קשה להתווכח, כי הוא תוצאה של מבט מפוכח בעובדות: אם כלל החקיקה והנגזרות האחרות של ההסכמים הקואליציוניים, שעל בסיסם הוקמה הממשלה הנוכחית, יעברו וייושמו כלשונן, עד סוף השנה הזו צבא ההגנה לישראל יחדל להתקיים כפי שהוא. מה יהיה במקומו, אני לא יודע. אבל הצבא שייסד דוד בן-גוריון, צבא העם שנדמה לכם שהוא עובדת יסוד ישראלית, לא יהיה עוד.
הקביעה שבפסקה הקודמת היא לא נבואת זעם, אלא תוצאה בלתי נמנעת של המהלכים שהקואליציה הנוכחית מובילה או התחייבה להוביל. יותר מ-30 שנה אני עוסק מקצועית בצה"ל. שש שנים הייתי יו"ר ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, הגוף השלטוני העוסק בצבא יותר לרוחב ויותר לעומק מכל גוף אחר. היום אני מוביל את תוכנית המחקר הצבאית במכון למחקרי ביטחון לאומי. אבל לא צריך את כל הניסיון הזה כדי לדעת שזה נכון. צריך פשוט להתייצב בפני העובדות.
1 צפייה בגלריה
עפר שלח. ספק אם אדם אחד שינה את דעתו בעקבות הוויכוח הלוהט הזה, שחוצה משפחות וחברויות ותיקות, אבל אין חשוב ממנו בעת הזאת
(צילום: ירון ברנר)
משלל ההשלכות של החקיקה המשפטית והמחאה נגדה, שני היבטים תופסים בצדק את עיקר תשומת הלב: הנזק הכלכלי, כתוצאה מעצירה של השקעות בישראל ומיציאת חברות, אנשים וכסף של ישראלים למדינות אחרות; והאיום של אנשי מילואים, במערכים חיוניים בצה"ל, להפסיק לשרת אם ישראל, על פי השקפתם, תפסיק להיות מדינה דמוקרטית. מבין אלה בולטת במיוחד קבוצה גדולה של אנשי צוות אוויר, כמה מאות אנשים המחזיקים על כתפיהם את הזרוע הארוכה, החזקה והמשמעותית ביותר בצה"ל.
לפני שנגיע לשיחה שלי עם עמר דנק, לשעבר נווט קרב בדרגת סגן-אלוף והיום אחד האנשים שיכולים לשמש להם כפה משום שכבר הפסיק לטוס, עוד משהו על הקביעה החמורה בפסקאות שלמעלה. סעיף 90 להסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה קובע שעד לאישור התקציב, כלומר במושב הבא של הכנסת, יחוקק חוק יסוד: לימוד תורה, שיקבע כי תלמידי ישיבות ייחשבו לעניין זכויותיהם וחובותיהם כמי שמשרתים שירות משמעותי את המדינה. כידוע, התעקשותן של הסיעות החרדיות על פסקת ההתגברות מיועדת כולה כדי שבג"ץ לא יוכל לפסול חקיקה שכזו.
אם זה יהיה, אם לראשונה בתולדות המדינה ייקבע בחוק שציבור שלם, אחד מכל שישה מועמדים לשירות ביטחון, לא רק שהוא פטור משירות אלא זכויותיו החומריות והערכיות שוות למי שמשרת - לא יהיה עוד גיוס חובה בישראל. חילונים יעתרו לבג"ץ בדרישה לפטור גם אותם משירות, במקביל לתנועת סירוב המונית שתעלה בהיקפה על כמות "תורתו אומנותו". אנשי מילואים לא יתייצבו, דבר שכאמור עלול לקרות עוד קודם. צה"ל כמות שהוא יחדל להתקיים.
כמה פעמים בהיסטוריה שלנו סערה הארץ במחאות של אנשי מילואים. ב-1974 וב-2006 זה היה בעקבות כישלונות של ההנהגה הצבאית והמדינית (יום כיפור ומלחמת לבנון השנייה, שכמובן אי אפשר להשוות ביניהן כאירועים וגם לא בסדר הגודל של המחאה). בשנות ה-80, האנלוגיה הקרובה ביותר למה שקורה עכשיו, זה קרה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. גם אז התחושה הייתה שהשלטון שיקר לנו, והמחאה תבעה לא רק לקחת אחריות על מה שהיה, אלא גם לשנות את מה שיהיה. גם אז היו דיבורים על סירוב להתייצב למילואים, אבל הם היו בשוליים. מה שכונה "החטיבה שלא גויסה" היה תיאור מסולף של הרמטכ"ל רפאל איתן לגבי נסיבות אי-גיוסה של חטיבת צנחנים במילואים.
היום, כמובן, זה סיפור אחר. אי אפשר לנתק אותו מכך שמה שמתרחש הוא הרבה יותר מאשר ויכוח על חקיקה, ובוודאי לא על הפרטים של מספר חברי הקואליציה בוועדה לבחירת שופטים. יש כאן תיבת פנדורה ישראלית, שלאורך עשרות שנים הצטברו בה שדים לרוב, ועכשיו באו ראש ממשלה ושר משפטים וחברי קואליציה אחרים והסירו מעליה את המכסה בברוטליות, ולך תחזיר אותם למקום. יש כאן, ובזה צודקים גם תומכי החקיקה, את כל המאבקים השבטיים בישראל שהגיעו לנקודת רתיחה, ועכשיו פורצים החוצה בשפה היחידה שבה ישראלים מוכנים לדבר אחד עם השני: שפת ההכרעה, My way or the highway, האצבע שלי בעין שלך ושימות העולם. רק שצבא, שהוא הביטוי העליון של נכונות לקבל עלינו את ההסכם הקולקטיבי, לא יכול לחיות ככה.
תקשיבו לשיחה עם דנק. הוא מתאר בכנות את הלבטים, עונה לכל השאלות המתבקשות, מוכן לראות גם את נקודות ההשקפה של האחר. אבל הוא מייצג אנשים נחרצים. תחשבו על זה, אתם שלא מפגינים ליד הבית של הפוליטיקאי שאתם בחרתם, לא זה של הצד השני, בתביעה שייאחז בכל קש כדי שלא יהיה פה שבר, ותזכרו: אם זה יימשך ככה, צה"ל לא יהיה עוד.
