בשלב מסוים של שיחתנו יוסי אשד מספר על קצין בכיר בחיל האוויר, שהופיע בפני התורמים של גוף יהודי גדול באוסטרליה. סך התרומות של יהודי אוסטרליה לישראל, אמר הקצין לשומעים, היה בשנה שעברה כ-90 מיליון דולר. הוא העלה על המסך שקף של מטוס קרב, ואמר "אתם רואים? זה המחיר של המטוס הזה. מטוס אחד זה כמו כל מה שתרמתם".
אשד לא פירט את ההקשר המדויק של האמירה הזאת, שנשמעת קצת מעליבה בכל הקשר (ומתעלמת בקלילות מזה שגם מטוסי הקרב שלנו הם תרומה, הפעם של הממשל האמריקני). ההקשר שבו הוא שם את הדברים הוא אחר: כשיהודי תורם לפרויקט כלשהו בישראל, הכסף הוא ממש לא הסיפור. הסיפור, כמו בהרבה הקשרים אחרים שבהם מדברים על כסף, הוא על יחסים.
אשד הוא שליח גיוס משאבים של JNF אוסטרליה, גוף שנולד מן הקרן הקיימת אבל היום הוא עצמאי, ואוסף תרומות מקהילת יהודי אוסטרליה, כ-120 אלף איש בסך הכול, לפרויקטים חינוכיים וחברתיים בישראל. לפני כן עבד בתחומים דומים בדרום אפריקה ובתוכנית "מסע". הוא מכיר מבפנים ולעומק את העולם הזה, שלרוב הישראלים נשמע כמו איזה שריד מוזר של הימים שלפני המדינה, שחי היום כי בוודאי יש מישהו שמתפרנס ממנו.
זו באמת שאלה כבדה, למה מדינה של כמעט 10 מיליון איש, שהתוצר לנפש שלה מתחרה בזה של מדינות מתקדמות, עוד צריכה מנגנון שלם שמשנורר תרומות מיהודים שחלקם לא היו פה מעולם. מה זה בכלל "המוסדות הלאומיים", עם השמות מימי הקופסה הכחולה של קק"ל, מושג שישראלי מתחת לגיל 50 לא ראה בעיניים, והבחירות הסופר-פוליטיות שבהן כל מיני אנשים שגמרו את הסוס בכנסת מקבלים ג'ובים עם כרטיס חופשי ללאונג' של המחלקה הראשונה?
אם תשאלו את יוסי אשד, זה הציר דרכו מתקיימת מערכת היחסים המורכבת שלנו עם יותר מחצי היהודים בעולם, אלה שלא חיים בישראל. ואם תשאלו אותי, מי שלא מקיים את חלקו במערכת היחסים הזו זה אנחנו.
נגיד את זה ככה: ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. בשנים שאחרי הקמת המדינה, שהיו כמובן גם השנים שאחרי השואה, לאמירה הזו הייתה משמעות פיזית של "מקלט", למרות שגם אז לא בטוח שהמקום הכי בטוח להיות בו יהודי היה דווקא כאן. הדברים היו פשוטים ומוחשיים: השואה קרתה כי לא היו לנו מדינה וכוח להגן על עצמנו. במדינה שלנו זה לא יקרה. ותרומתו, הכספית או האחרת, של יהודי לחיזוק המדינה הצעירה והענייה היא השקעה בפוליסת הביטוח של עצמו.
הימים האלה חלפו, כידוע, אם כי בתודעה הישראלית יש להם עדיין משקעים כבדים. השאלה היו היא לא אם אנחנו צריכים את הכסף היהודי מחו"ל כדי לשרוד ולשגשג, כי אנחנו לא; היא גם לא השאלה של ההשפעה המיתולוגית של היהודים בוושינגטון או במקומות אחרים, שגדולי המאמינים בה היום הם גם גדולי האנטישמים. השאלה היא מי אנחנו, ואיזו אחריות אנחנו לוקחים על עצמנו מתוקף זה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.
היא תקפה שבעתיים בעידן שבו חלק גדול מיהדות ארה"ב, קהילה שיחד עם היהודים בישראל מהווה כ-80% מכל היהודים בעולם, הולכת ומתרחקת מאיתנו. זה קורה כי רבים מהיהודים בארה"ב, בוודאי הצעירים שבהם, מזהים את ישראל עם התנהגות וערכים שמנוגדים לאלה שלהם, וכי ישראל בתורה לא מפספסת שום הזדמנות לתקוע ליהודים האלה אצבע בעין.
בנימין נתניהו, אגב, אמר בפירוש לא אחת בשיחות עם אנשים שמטפלים בנושא שלהשקפתו רוב יהדות אמריקה אבוד לנו, ממילא הם יתבוללו בתוך דור, ועדיף להשקיע בהיספנים או באוונגליסטים. לא כדאי להיכנס לבדיקה עובדתית של הדברים האלה: חשוב מזה להבין, שמשמעותם היא שראש הממשלה של מדינת היהודים אומר שבעיניו אין לה שום אחריות ליהודים שאינם אזרחיה, ומה שהם חושבים ומרגישים לא צריך להיות חלק ממערכת השיקולים שלה.
הכסף שיוסי אשד אוסף הולך לגני ילדים בעוטף עזה ולפרויקטים חינוכיים בירוחם. התורמים שלו, רובם אנשים מבוגרים, יכולים לראות בעין מה עשו איתו, וכמו שאשד אומר - זה תורם להם דברים ששווים יותר מכסף. אגב, לא בטוח שילדיהם, ובוודאי לא הדור הצעיר של יהדות ארה"ב, ימשיכו לתרום באותו אופן. יכול להיות שהדיון על המוסדות הלאומיים (למעט קק"ל, שמכניסה מיליארדים מבעלות על אדמות מדינה, וכיוון שהפוליטיקאים לוטשים עיניים לכסף הזה הם לא מלאימים אותה אלא משתמשים בו כקופה נקייה מהמגבלות של תקציב המדינה) ימות לבד.
מה שלא ייעלם הוא הצורך שלנו להתמודד, גם בהקשר הזה, עם השאלה מי אנחנו. עם השאלה אם ההתפשטות מהחלק שלנו במשוואת היחסים עם יהדות העולם לא שומטת את הקרקע מתחת לעצם ההגדרה העצמית שלנו כמדינת העם היהודי. עם זה שאנחנו, גם בעניין הזה, מוטים להתמודד עם שאלות מורכבות של זהות ואחריות דרך הפריזמה הבנאלית של השאלה כמה F-16 או גני ילדים אפשר לקנות עם זה.
