1940: כבר אין סבוטאז'
גם בזמן מלחמת העולם השנייה תפסו הבחירות בארה"ב את הכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות", והעיתון אף הוציא מהדורת ערב מיוחדת כדי לבשר על ניצחונו של פרנקלין דלאנו רוזוולט – הנשיא היחיד שנבחר ארבע פעמים לתפקיד.
בטור פרשנות בעיתון נכתב כי "רוזוולט לא ייתקל עוד בסאבוטאז' בבית המחוקקים – לאחר שהדמוקרטים זכו לרוב בקונגרס". עוד נכתב בפרשנות: "רוזוולט הוא האדם הראשון בימי אמריקה שבידו לחולל מהפכה יסודית בתחום אילי ההון והחברה הגבוהה. ואולי משום כך, משום שהכל מרגישים שהוא המדינאי המוביל את 'האדם הקטן' לכיסא השלטון, אולי בעיקר משום כך ניצח גם הפעם".
ארה"ב בוחרת 2024 – עוד בעמוד המיוחד של ynet:
• שיטת האלקטורים: כך בוחרים נשיא
• מה זה מדינה מתנדנדת? מילון הבחירות
• קונגרס ומריחואנה: על מה עוד יצביעו?
• 151 קילו, IQ 169: הנשיאים במספרים
1944: המפתח בידי הנשים
ארבע שנים חלפו, ארה"ב כבר הייתה עסוקה בקרבות מול הנאצים והיפנים במלחמת העולם השנייה, ואזרחי הדמוקרטיה הגדולה בעולם נדרשו להכריע אם רוזוולט – שמצב בריאותו הידרדר – ייבחר לכהונה רביעית או יוחלף במועמד הרפובליקני, תומס דיואי.
ערב הבחירות עסקה הכותרת ב"ידיעות אחרונות" בבעלי זכות ההצבעה – ובעובדה שהייתה זו הפעם הראשונה בתולדות ארה"ב שבה יש יותר מצביעות ממצביעים.
בפרשנות ערב ההצבעה נכתב בין היתר: "קולותיהם של הנשים והחיילים יכריעו בבחירות. בעיקר נמצא המפתח בידי הנשים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקנית שיהיו בקלפיות יותר קולות של נשים מאשר של גברים". רוזוולט, שנבחר לכהונה רביעית, שוב זכה גם לרוב בשני בתי הקונגרס.
1948: היהודים עם טרומן
רוזוולט הלך לעולמו באפריל 1945, ומי שהחליף אותו בלשכת הנשיא היה הארי טרומן, שנדרש להתמודד שוב מול דיואי בבחירות ב-1948. לפני הבחירות העריכו בארץ ובעולם כי דיואי הרפובליקני ייבחר וישים סוף לשרשרת הניצחונות של הדמוקרטים.
ב"ידיעות אחרונות" נכתב אז כי "כל פעולה חשובה באו"ם ורוב הפעילות הדיפלומטית באירופה כולה הופסקה אתמול עד אשר תבחר המעצמה האדירה בעולם את נשיאה". למרות התחזיות שדיואי ינצח, היה זה טרומן שנבחר לנשיא, באחת מהפתעות הבחירות הגדולות בכל הזמנים. סופר "ידיעות אחרונות" בניו יורק מסר כי "רוב הקולות היהודיים ניתנו לטרומן".
1952: שסטלין יחליט
ארבע שנים עברו והמפלגה הרפובליקנית חזרה לבית הלבן, כשהגנרל דווייט אייזנהאואר נבחר לנשיא. ב"ידיעות אחרונות" דיווחו כי לאחר שהתברר שניצח בבחירות "התייצב אייזנהאואר מול המיקרופונים במלון 'קומודור' בניו יורק. חיוכו המפורסם היה נסוך על פניו, ומאות צלמים של קולנוע וטלוויזיה קידמוהו במחיאות כפיים (...) ההמון העצום שנקהל ברחוב פתח בשירה של שירי מלחמת העולם, שהנשיא החדש היה אחד מגיבוריה. מעריצים שהמתינו לנשיא הפריעו בדרכו, והמשטרה נאלצה לפלס לו דרך ביניהם".
בטור פרשנות כתב אז עורך "ידיעות אחרונות" הרצל רוזנבלום על המשמעות העולמית של ניצחון הגנרל: "אמריקה הכריזה בקלפי שדי לה במשחק ה'חתול והעכבר' עם סטלין. תוצאות הבחירות היא הזמנה לסטלין לבחור בשלום יציב או במלחמה, מתוך הנחה מפורשת שיכול הוא לקבל גם את זה וגם את זה".
רוזנבלום כתב גם על סוף עידן השלטון של המפלגה הדמוקרטית אחרי 20 שנים רצופות: "אמריקה הצהירה בקלפי שדי לה בשלטון הישן שלא נשתנה 20 שנה והוא מאיים להפוך לשלטון קבע – בייחוד שהסיטואציה בעולם תובעת גם 'מטאטא' חדש יותר בפנים".
1956: אייזנהאואר לפני סיני
אף שמבצע קדש הסתיים רק ב-5 בנובמבר 1956 יומיים אחר כך כבר בישרו כותרות "ידיעות אחרונות" על ניצחונו השני של אייזנהאואר בבחירות לנשיאות. הידיעה המשנית בעיתון, אגב, הייתה שמצרים הסכימה להפסקת אש ושצבאות בריטניה וצרפת מחזיקים בחלק הארי של אזור תעלת סואץ. עם זאת, במהדורה השנייה של 7 בנובמבר כבר תפס ראש הממשלה דוד בן גוריון את הכותרות, כשהצהיר כי ישראל לא תסכים שכוח זר יוצב בשטח שבשליטה ישראלית.
אייזנהאואר עצמו לא התייחס למבצע קדש בנאום הניצחון שלו, ובמקום זאת אמר להמונים שבאו לחגוג איתו את ניצחונו השני: "בכל הכישרונות שהעניק לי האל ובכל הכוח שיש בי – אמשיך יחד עם חבריי לעשות את הדבר האחד הזה – לפעול למען טובתם של 168 מיליון אמריקנים ולמען השלום בעולם".
יממה לאחר מכן כבר התייחס הנשיא הנבחר לישראל ולתוצאות המבצע, והצטרף לאלו שדרשו מהממשלה בירושלים לסגת מהשטח שכבשה. בהודעת הבית הלבן נאמר כי הנשיא הנבחר הפציר בבן גוריון להישמע להחלטת האו"ם ולסגת מיד מסיני.
1960: נשיא "צעיר ועליז"
בנובמבר 1960 בחרו האמריקנים בין ריצ'רד ניקסון הרפובליקני, שהיה סגנו של אייזנהאואר במשך שמונה שנים, לבין ג'ון קנדי הדמוקרטי, שהיה אז בן 43 בלבד. קנדי ניצח, תוך שהוא זוכה ברוב קולותיהם של הקתולים והיהודים.
בטור שכותרתו "האיש שנולד בכתונת משי" נכתב אז ב"ידיעות אחרונות" על הנטיות של הבוחרים האמריקנים, שיתבררו בחלקן כרלוונטיות גם בתקופתנו: "כשאין לעם האמריקני הזדמנות להצביע בעד גנרל רפובליקני – בוחר הוא בדמוקרט מחיל הים. האמריקנים אוהבים גיבורים, הם אוהבים אנשים המייצגים את ה'סאקסס' (הצלחה) – ואין כג'ון פיצג'רלד קנדי שההצלחה האירה לו פנים מיום היוולדו".
קנדי אמר בנאום הניצחון שלו: "כעת מתכוננים אנו, אשתי ואני, לכינון האדמיניסטרציה החדשה – וגם להולדת תינוק חדש". ב"ידיעות אחרונות" דיווחו אז שקנדי, הנשיא הקתולי הראשון בבית הלבן, הודיע כי הוא ובני משפחתו ייצאו לחופשה, ובמהלכה ימונה הצוות שייכנס איתו לבית הלבן ב-20 בינואר 1961.
בטור פרשנות נוסף אחרי ניצחון המועמד הדמוקרטי כתב אליעזר ווייזל כי "קנדי, הצעיר והעליז, הרצין בין לילה – היה זה לילה של מריטת עצבים שכמותו לא ידע אפילו במלחמה. הוא נראה אתמול רציני, מיושב בדעתו ו'קשיש'. קולו היה רווי התרגשות, עיניו דומעות, חיוכו עצוב – כחיוכו של אדם היודע כי צפויות לו בעתיד שנים קשות ומלאות בדידות. כך מחייך אדם המבין לפתע כי לעיתים עלול ניצחון להיות נטל כבד יותר מאשר תבוסה".
קנדי לא השלים את הכהונה. ביום שישי של 22 בנובמבר 1963 הוא נרצח על-ידי לי הארווי אוסוואלד כשנסע עם אשתו ברכב פתוח ברחובות דאלאס. כמו בכל העולם גם בישראל הזדעזעו מהרצח, ובכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" דווח שנשיא המדינה זלמן שזר ייסע להלוויה בארה"ב יחד עם שרת החוץ גולדה מאיר. את הידיעה ליוותה תמונה שבה נראה איש שירות הביטחון האמריקני מגונן על בני הזוג קנדי במכונית לאחר הירי הקטלני.
בעיתון נכתב כי המטוס הנשיאותי חזר מדאלאס לוושינגטון כשבתוכו שני נשיאים – אחד מת ואחד חי: סגן הנשיא לינדון ג'ונסון היה עם קנדי בביקור ההוא בטקסס, והושבע לנשיא מיד לאחר הרצח. בנאום ההשבעה שלו, כך דיווח "ידיעות אחרונות", אמר ג'ונסון: "אעשה כמיטב יכולתי. זהו כל מה שאני יכול לעשות. אני מבקש את עזרתכם – ואת הדרכת האל".
1964: ג'ונסון וצלי על האש
ג'ונסון עצמו ניצח בבחירות לנשיאות בנובמבר 1964, כשהביס את מועמד הרפובליקנים בארי גולדווטר. מיליוני דמוקרטים חגגו אז את ניצחונו מחוף לחוף, וב"ידיעות אחרונות" דיווחו שהמנצחים ערכו חגיגת "צלי על האש" ענקית באחוזת הנשיא בטקסס, שאליה הוזמנו ידידים ועיתונאים. לפי העיתון, בכל סניפי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב "זרמו נחלי ויסקי ושמפניה".
ב"ידיעות אחרונות" לא שכחו לדווח גם על ניצחונו של סנאטור חדש אחד: רוברט קנדי, אחיו של הנשיא הנרצח. לאחר שנבחר לסנאט, כך דווח בעיתון, התייצב קנדי בשוק דגים בניו יורק שבו החל את קמפיין הבחירות שלו, כדי להודות לעובדים על האמון שנתנו בו. ארבע שנים אחר כך כבר רץ האח קנדי לנשיאות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. ב-5 ביוני של אותה שנה, במלון בלוס אנג'לס, נרצח על-ידי סירחאן סירחאן, בן למשפחה ערבית שהיגרה לארה"ב מירושלים.
1968: ניקסון המלך המשיח
בבחירות בנובמבר 1968 התמודד ניקסון, שכיהן כסגנו של אייזנהאואר, מול יוברט המפרי, שהיה סגנו של ג'ונסון. לאחר שמונה שנות שלטון דמוקרטי – ניצח ניקסון הרפובליקני. ב"ידיעות אחרונות" דווח: "כשדמעות בעיניו פנה ניקסון אל אוהדיו והאנשים שעזרו לו ואמר להם: 'אנא עזרו לי כולכם להחזיר לאומתנו את אחדותה, עזרו לי לקדם את השלום'".
ניקסון, שהפסיד שמונה שנים קודם לכן לקנדי בבחירות לנשיאות ושש שנים קודם לכן לפט בראון בבחירות לתפקיד מושל קליפורניה – נראה כמי שלא יחזור עוד למערכת הפוליטית; אך ב"ידיעות אחרונות" ציינו כי התבוסה של מפלגתו ב-1964 גרמה לו לשוב ולהופיע בפני הרפובליקנים "כמלך משיח העשוי ללכד סביבו את השורות ואפילו לזכות במפתח לבית הלבן מידי הבוחרים האמריקנים, המאוכזבים מכך שלנשיאם הנוכחי לא היה מטה קסמים לפתרון כל הבעיות".
1972: גברת ניקסון ואחד משניים
ניקסון שב והתמודד על התפקיד בנובמבר 1972, הפעם מול ג'ורג' מקגוורן, וזכה ב-520 מ-538 האלקטורים. למחרת ההצבעה בישרה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות": "ניצחון סוחף לניקסון, כבש 49 מתוך 50 המדינות". הנשיא תיאר את ניצחונו כ"טוב מכולם", ובכותרת המשנה של אחד הדיווחים נכתב כי כאשר נשאלה רעייתו למי הצביעה סיפקה תשובה מפתיעה-משהו: "יש שתי אפשרויות".
39 צפייה בגלריה
"תגדל השפעת הגורמים הפרו-ישראליים". אחרי הניצחון ב-72'
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב"ידיעות" דיווחו כי לאחר הניצחון הגדול טס ניקסון לפלורידה, לסוף שבוע ארוך של "חיפוש רעיונות חדשים" לתקופת כהונתו השנייה וגם ל"בירורים נוקבים" עם עוזריו הראשיים, בהם יועצו הבכיר הנרי קיסינג'ר. יממה לאחר הבחירות הודיע דובר הבית הלבן כי "הנשיא התחיל להזיז את העגלה לקראת ארגון מחדש ומשמעותי של הבית הלבן והממשלה".
הקדנציה הזו של ניקסון וסגנו הסתיימה מוקדם מהצפוי: הסגן ספירו אגניו נאלץ באוקטובר 1973 להתפטר מתפקידו לאחר שהודה במסגרת עסקת טיעון בהעלמת מס, הלבנת הון וקבלת שוחד, וניקסון התפטר באוגוסט 1974 בעקבות פרשת ווטרגייט. במקומו מונה לנשיא ג'רלד פורד, הנשיא היחיד שכיהן גם כסגן נשיא וגם כנשיא מבלי שנבחר על-ידי הציבור לתפקידים אלה.
1976: נשיא בג'ינס
בתום קרב צמוד הוכרז ג'ימי קרטר הדמוקרטי כמנצח בבחירות מול פורד, לאחר שצבר 297 אלקטורים. קרטר, שבא ממדינת ג'ורג'יה שבדרום ארה"ב, חגג את הניצחון באטלנטה, וב"ידיעות אחרונות" דווח כי הקהל צעק "ג'ימי, ג'ימי". אחד מבאי מטה הבחירות, כך דווח, הצהיר: "זה החלום הגדול. זה ניצחון הדרום על הצפון. יותר מ-100 שנים היו דרושות כדי שאטלנטה תגמול סוף-סוף לניו יורק ולוושינגטון".
וכך דווח ב"ידיעות": "במטה הבחירות של קרטר נפתחו בקבוקי שמפניה. אבל בני הדרום האמיתיים הצטיידו בבקבוקי חרס עבי כרס עם ידית גדולה ובהם ויסקי בורבון – חלק מהאלכוהול היה תוצרת בית".
כמה שבועות לאחר הבחירות דיווח "ידיעות אחרונות" כי בריאיון לעיתונאית ברברה וולטרס אמר קרטר: "אהיה הנשיא הראשון המתהלך בבית הלבן במכנסי ג'ינס. כמובן שאין בדעתי להביך את האומה על-ידי כך שאבוא לפגישה עם השגריר הצרפתי בלבוש ג'ינס... אעשה בכל מצב את הדבר שנכון לעשותו בענייני לבוש".
1980: ננסי רוצה לקשט
אבל קרטר היה נשיא של ארבע שנים בלבד: ב-1980 הפסיד לרונלד רייגן הרפובליקני. ב"ידיעות אחרונות" דיווחו כי רייגן, שהחל את הקריירה שלו כשדרן ספורט ולאחר מכן היה לשחקן קולנוע, הגיע לבית הלבן בזכות אשתו ננסי, שדחפה אותו לפוליטיקה.
אחרי ניצחונו של רייגן הקדיש שליח "ידיעות אחרונות" לוושינגטון רון בן ישי כתבה קצרה לשאיפותיה המוזרות של הגברת הראשונה החדשה. תחת הכותרת "ננסי רייגן רוצה כבר להתקין וילונות בבית הלבן" דיווח בן ישי כי רייגן "הביעה תסכול על כך שאיננה יכולה לגשת מיד לעבודת הדקורציה באזור המגורים של הבית הלבן, משום שהייתה רוצה שהכל יהיה מוכן כשתעבור להתגורר בבית".
1984: "ג'רי, ג'רי" בארוחת הבוקר
רייגן נבחר לכהונה נוספת כשהביס את וולטר מונדייל הדמוקרטי. הוא זכה ב-525 אלקטורים מתוך 538. מערכת הבחירות הזו הייתה הראשונה שבה אישה הייתה מועמדת לתפקיד סגנית הנשיא, תפקיד שעד אז – ועד היום – כיהנו בו רק גברים. המועמדת הייתה ג'רלדין פררו, שרצה כסגניתו של מונדייל.
ב"ידיעות אחרונות" דיווחו כי לאחר הבחירות נראתה פררו עייפה ומאוכזבת כשכינסה מסיבת עיתונאים, אך התייחסה בבדיחות הדעת לחיים שאחרי הבחירות: "אני מצפה מהילדים שלי, בזמן ארוחת הבוקר, כאשר אני נכנסת לחדר האוכל, הם צריכים לקום על רגליהם ולקרוא 'ג'רי, ג'רי'".
1988: בוש מנערי ניקסון
הרפובליקנים שמרו על הבית הלבן גם בבחירות הבאות, כשג'ורג' ווקר בוש, או כפי שיכונה מאוחר יותר ג'ורג' בוש האב, ניצח בקלות יחסית את מייקל דוקאקיס מהמפלגה הדמוקרטית. ב"ידיעות אחרונות" ציינו אז כי בוש נחשב לאחד מ"נערי ניקסון", אנשי הצוות הקרוב של הנשיא לשעבר, ושגם כשהתפוצצה פרשת ווטרגייט הוא נזעק להגן על הבוס שלו.
ב"ידיעות אחרונות" דיווחו כי בוש האב הצביע בקלפי בבית מלון ביוסטון, לשם הוא הגיע במכונית שרד צהובה, ואמר לעיתונאים: "תחושתנו טובה". כשנשאל אם הוא עצבני השיב: "כן, אבל אני מקווה שהכל יסתדר". לאחר שהצביע, דווח אז, "חזר למלון בו הוא מתגורר עם רעייתו ואמר 'אבלה את היום בחיק משפחתי ואנוח מן המאמץ'". כמה שעות לאחר מכן הוכרז כנשיא ה-41.
כתב "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי דיווח על תמיכה מפתיעה בנשיא הנבחר: "הקלפיות בשכונות הדתיות בברוקלין המו אתמול מצביעים יהודיים, רובם הצביעו עבור ג'ורג' בוש – בניגוד למגמות ההצבעה המסורתיות בקרב הקהילה היהודית. אף שאיש מהרבנים הגדולים בקהילות לא המליץ להצביע בעד מועמד זה או אחר, הרי החשש מפני ג'סי ג'קסון והשפעתו על המפלגה הדמוקרטית היו גורם מרכזי בהחלטת היהודים בניו יורק להצביע לבוש".
1992: קנדי של שנות ה-90
בוש האב רצה להיבחר לכהונה שנייה, אך בדרכו לשם עמד ביל קלינטון. האזכור הראשון של קלינטון ב"ידיעות אחרונות" הגיע כמה חודשים לפני הבחירות, כשהתמודד בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. וכך נכתב אז: "מועמד אפשרי אחר, מושל ארקנסו ביל קלינטון, נאלץ השבוע להודות לפני מועדון עיתונות מכובד שחיי הנישואין שלו 'ידעו עליות ומורדות'". בכתבה צוין עוד כי זהו "ניסוח אלגנטי שמאחוריו אישור שמועות עקשניות בדבר אינסוף פרשיות אהבים שניהל".
39 צפייה בגלריה
"נשוי לאישה מרשימה". ביל והילרי, בעצמה מועמדת עתידית לנשיאות
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
קלינטון, שהגיע מליטל רוק והפגין בין היתר את כישוריו כנגן סקסופון, גבר על בוש בבחירות בנובמבר 1992 ונכנס לבית הלבן כשהוא בן 46. ב"ידיעות אחרונות" השוו אז בינו לבין הנשיא המנוח קנדי: "קלינטון יכול להיות קנדי של שנות ה-90. הוא נאה, צעיר, נואם מצוין – אם יצליח להתגבר על נטייתו להאריך מדי. נשוי לאישה מרשימה ואב לילדה בת 12".
גם בישראל חגגו את ניצחונו של המועמד הדמוקרטי. חברת הכנסת דאז דליה איציק אמרה: "חתיך עולמי, קלינטון. אצלנו בחיים הוא לא היה עובר. הפוליטיקאים שלנו לוקחים את עצמם ברצינות נוראה". חבר הכנסת דוד לוי מצא אולי דמיון בין סיפור החיים שלו לשל קלינטון: "הכסף לא קנה כיסא", אמר. "העיירה הנחשלת היא שהביאה נשיא חדש".
1996: מוניקה וכמעט הדחה
בנובמבר 1996 הכותרת בדף הראשי של "ידיעות אחרונות" חזרה על עצמה: "קלינטון ניצח". הפעם נכנע לו המועמד הרפובליקני בוב דול. בעיתון דיווחו על ביקורו של הנשיא בקלפי: "קלינטון הצביע בדרכו שלו, בטקס עמוס רגשות. הוא נישק את בתו, חיבק את אשתו, שוחח עם הקהל".
על הרגעים שבאו אחרי שקלינטון הבין שניצח דיווחו ב"ידיעות אחרונות" כך: "הוא הניף את אגודלו למעלה בסימן הניצחון. הפמליה שלו פתחה את בקבוקי השמפניה כבר בטיסה לליטל רוק ארקנסו. קלינטון הגיע לביתו בתחושת ניצחון. רחובות מרכזיים בעיר נסגרו לתנועה. תזמורות, זמרים ומופעים החלו לזרום אל קרבת בית הסנאט הישן – שם קלינטון נאם את נאום הניצחון השני שלו".
על כהונתו השנייה העיבה פרשת מוניקה לוינסקי, מתמחה בת 22 בבית הלבן שאיתה קיים יחסי מין בהיחבא ואחר כך שיקר על כך. קלינטון הועמד להליך הדחה בקונגרס, אך הסנאט זיכה אותו מאשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט.
2000: העולם מחכה
זו הייתה אחת ממערכות הבחירות הכי צמודות ושנויות במחלוקת בתולדות ארה"ב: ג'ורג' בוש הבן גבר על המועמד הדמוקרטי אל גור, סגנו של קלינטון, בזכות ניצחון בפער של 537 קולות בפלורידה, ניצחון שזיכה אותו בכל האלקטורים של מדינת הענק הזו – ובכרטיס לבית הלבן. נדרשו ימים של המתנה והתערבות של בית המשפט עד שבוש הוכרז רשמית כמנצח בפלורידה וכנשיא הבא של ארה"ב.
"לא ייאמן", בישרה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" כשהתברר הכאוס הפוליטי בארה"ב, והידיעה המרכזית שבה דווח על השערורייה בפלורידה נשאה את הכותרת: "העולם מחכה". "במהלך שעות של דרמה מורטות עצבים, נראה היה תחילה שאל גור עומד לנצח, אחר כך 'הוכתר' בוש במדגמים", נכתב שם. "רק אתמול בצהריים התייצבו תוצאות האמת בבחירות לנשיאות על שוויון שלא זכור כמוהו בהיסטוריה האמריקנית".
בעיתון הוסברה אז הבעיה שמעכבת את ההכרעה: "גור מוביל בהפרש קטן בסיכום סך הקולות בארה"ב, אך בשיטה האמריקנית אין זה מספיק: במצב הקיים הוא חייב לנצח במדינת פלורידה. אלא שיתרון של 1,725 קולות בלבד לטובת בוש בפלורידה, הביא לספירה חוזרת שם, שנמצאת כעת בעיצומה. רק עם סיומה יוכתר האיש שיגיע לבית הלבן". בסופו של דבר, כאמור, נקבע שבוש ניצח בפלורידה בהפרש של 537 קולות (שפירושם פער של 0.009% בלבד).
2004: המלך ג'ורג'
ארבע שנים אחר כך נבחר בוש לכהונה נוספת כשניצח את מועמד הדמוקרטים ג'ון קרי. "אמריקה אמרה את דברה, ואני מודה לכם על האמון שנתתם בי", הצהיר אחרי הניצחון, והחמיא ליריבו: "קרי ניהל קמפיין בחירות למופת. הוא ותומכיו יכולים להיות גאים במאמצים שלהם".
מכיוון ש"ידיעות אחרונות" מודפס לאחר חצות, כותרת העיתון בבוקר שלאחר יום הבוחר בנובמבר 2004 עוד הייתה ניטרלית – "הנשיא הבא", ולצידה הופיעו תמונות בוש ורעייתו וקרי ורעייתו. בכתבה המרכזית על הבחירות, שכותרתה הייתה "דרמה אמריקנית", דווח על שעשו שני המועמדים ביום הבחירות.
"בוש יצא ב-7:20 מחוותו שבטקסס, מלווה ברעייתו לורה ובבנותיהם התאומות, לתחנה המרוחקת שבעה מייל מהחווה כדי להצביע", נכתב. "עיניו של בוש נראו אמנם נפוחות מעט, ככל הנראה בשל חוסר שינה, אבל הוא העיד על עצמו כי הוא מרגיש נינוח וכלל אינו מתוח". לאחר שהצביע טס במטוס "אייר פורס 1" לוושינגטון, אחרי חניית ביניים באוהיו – שם המריץ תושבים להצביע. "בהמשך הערב הוא נפגש בבית הלבן עם אימו ואביו – הנשיא שלא הצליח להיבחר לקדנציה שנייה", ציינו ב"ידיעות".
בעיתון של היום הבא כבר עיטרה את עמוד השער תמונת בוש עם רעייתו ובנותיהם, ומעליה התנוססה הכותרת "הניצחון". הידיעה בכפולה הפותחת זכתה לכותרת "המלך ג'ורג'", ודווח כי הנשיא שנבחר בשנית אמר: "זה היה לילה ארוך, אבל גם לילה נפלא".
2008: שחור הוא הלילה
"התקווה של אמריקה", הייתה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" שבישרה על ניצחונו של ברק אובמה בבחירות על ג'ון מקיין הרפובליקני. אורלי אזולאי כץ כתבה אז: "כאשר אובמה יצא למסע הארוך שנמשך שנתיים, כמעט איש מלבדו לא האמין שצמד המילים 'נשיא שחור' יהפוך למציאות באמריקה. אבל אמריקה גילתה שאובמה הוא לא רק פוליטיקאי, אלא מנהיג המסוגל לסחוף אחריו המונים ולהצית בהם תקווה".
39 צפייה בגלריה
מתכוננים לפריימריז של 2008: ג'וליאני, הילרי - ואולי אחד בשם ברק?
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
"שחור הוא הלילה", הייתה כותרת כתבתו של נחום ברנע, שהיה בפארק גראנט בשיקגו, שם נשא אובמה את נאום הניצחון שלו. "זה היה אחד מאותם לילות שנוהגים לומר עליהם 'אזכור איפה הייתי בלילה הזה בשארית חיי'", כתב ברנע. "'אובמה', צעק הקהל, 'או-ב-מה' בהפרדת ההברות. כאשר הנשיא הנבחר עלה על הבמה בפארק לנאום את הנאום הנשיאותי הראשון שלו, אנשים בכו בשקט. הגירו דמעות. לא רק ההמון בפארק גראנט – אלא, כך נדמה, העולם כולו. לרגע נשכחו המשבר הכלכלי, עיראק, חולשותיה וצרותיה של אמריקה, ונותרה רק התמונה על הבמה, תמונה שמזכירה את הימים הגדולים של הנשיא קנדי: איש יפה בגיל הנכון ואשתו התמירה, שתי בנותיהם הקטנות, משפחה מלכותית".
2012: זאת לא אהבה
"אובמה, עוד ארבע שנים", זעקה הכותרת הראשית בנובמבר 2012, כשהנשיא הדמוקרט זכה בכהונה נוספת. מתחתיה הופיעה תמונת הניצחון של עם אשתו ושתי בנותיהם. "אמריקה שבחרה בברק אובמה לא הייתה המדינה המאוהבת של 2008", כתבה שליחת העיתון אורלי אזולאי. "הפעם בחרו בו האמריקנים מתוך פיכחון: הוא ראוי בעיניהם להזדמנות שנייה".
אובמה, שקיבל ב-2009 פרס נובל לשלום, גבר בבחירות על הרפובליקני מיט רומני. "אובמה ניצח כי הוא היה המועמד הטוב מבין השניים לאמריקה – אבל הוא לא היה מצליח אם לא היה משכיל ברגע הנכון לדבר אל ליבה כמו מנהיג עם כדור של אש בבטן", תיארה אז אזולאי בכתבה על תוצאות הבחירות.
בעיתון דווח כי "במטה רומני בבוסטון, דווקא התכוננו למסיבת ניצחון": "שעות ספורות לפני התבוסה עוד נהנו ראשי המטה והתורמים מארוחת ערב במסעדת יוקרה והעבירו מיד ליד תחזיות המנבאות 300 אלקטורים לרומני. כשתוצאות האמת החלו לזרום – הם עזבו את המסעדה".
2016: טראמפולינה
כשביוני 2015 הכריז איל הנדל"ן וכוכב הריאליטי דונלד טראמפ שיתמודד על נשיאות ארה"ב, רוב העולם התייחס לזה כקוריוז. "תפס טראמפ", נכתב בכותרת הכתבה ב"ידיעות אחרונות" שבה דווח על הצטרפותו למרוץ לבית הלבן. גם אחרי שניצח בגדול בפריימריז הרפובליקניים, הסוקרים לא השאירו לו הרבה סיכויים, וערב ההצבעה עוד העריכו אנליסטים שסיכוייה של המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון לנצח בבחירות עומדים על 90%.
ובכל זאת, ימים אחדים לפני יום הבוחר כבר החל הספק לכרסם. בידיעה מרכזית שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "טראמפולינה" דווח על סקר חדש, של ABC ו"וושינגטון פוסט", שלפיו המועמד הרפובליקני מוביל. בכתבה צוין שרק שבועיים קודם לכן נתן אותו סקר יתרון של 12% לקלינטון.
המהפך בסקר התממש במציאות, וטראמפ חולל את אחת הסנסציות הגדולות בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. "אמריקה של טראמפ", הייתה כותרת העיתון שבישר על ניצחונו. בתמונה בשער נראה הנשיא החדש עם אשתו מלניה, בתו איוונקה ובנו הקטן בארון.
בטור פרשנות תחת הכותרת "מהפכת נובמבר" כתב נחום ברנע: "גל החרטה, חיפוש האשמים, ההלקאה העצמית תוקף עכשיו את התקשורת כאן. החרטה כפולה: איך נכנענו לצו הרייטינג ובנינו משום דבר את האיש הזה. ואיך לא ראינו מה קורה בנפשם של האמריקנים, כמה כעס נצבר בהם כתוצאה מהשינויים שכפתה עליהם הגלובליזציה ומהשיתוק ומהריקבון בוושינגטון הבירה. איך לא הבנו כמה קל להפוך את הכעס שלהם למנוף פוליטי רב עוצמה, שממוקד במועמדת היריבה, בתקשורת ובאליטה".
שליחת העיתון לארה"ב אורלי אזולאי כתבה: "לא יכול להיות סיום אחר למערכת הבחירות המטורללת ביותר בתולדות ארה"ב. ליל ספירת הקולות הפך לתעתוע, רגע אחד הסתמן שטראמפ מוביל, רגע אחרי נראה שהילרי בכל זאת תצליח לקרטע ניצחון – ואז באה ההכרזה על התוצאות בפנסילבניה – טראמפ ניצח, המסלול של קלינטון לנשיאות נחסם".
2020: תוצאות? נחכה לעיתון של יום ראשון
"מערכת בחירות מטורללת", כתבה אזולאי ב-2016, אבל זו של 2020 הייתה מטורללת הרבה יותר. ארבעה ימים ארוכים עברו מרגע סגירת הקלפיות ועד שרשתות הטלוויזיה החליטו שנספרו די קולות בוחרים שנשלחו בדואר – בצל מגפת הקורונה – כדי שאפשר יהיה להכריז על ג'ו ביידן כנשיא ה-46 של ארה"ב. את טראמפ ועשרות מיליונים מתומכיו זה לא שכנע: את החודשים הבאים הם העבירו בסירוב עיקש להכיר בתוצאות ובניסיונות בלתי-חוקיים לבטלן, שסיבכו רבים מהם בפלילים.
בבוקר שלאחר הכרזת הניצחון כתב ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע כי דונלד טראמפ היה נשיא אהוד מאוד בארץ, ו"לכן אולי קשה לישראלים רבים לצפות בשמחה המתפרצת של יותר מ-70 מיליון אמריקנים לאחר שיצאה בערוצי הטלוויזיה הבשורה על ניצחונו של ג'ו ביידן". לישראלים אלה ביקש להדגיש: "ביידן שייך לקבוצה הפרו-ישראלית ביותר במפלגה הדמוקרטית. הוא אמר פעם שהוא ציוני. הכוונה שלו הייתה שהרעיון שהקים את מדינת ישראל נערץ בעיניו". את הדיווח על המהפך חתם באיחולים: "מקובל לומר לאדם שזוכה בתפקיד הכל כך חשוב הזה – הצלחתך הצלחתנו. במקרה הזה, האמירה הזאת לגמרי נכונה".
פורסם לראשונה: 14:36, 14.08.24
