בבלוג שלו, ד"ר שוקי פרידמן מגדיר את עצמו כ"מרכזניק", מילה שיש לה – אני מניח שבאופן מכוון לגמרי – ניחוח קצת ישן. מי עוד אומר היום "קיבוצניק", או מילה עם סיומת דומה כהגדרה עצמית. במקרה של פרידמן, מוסמך לרבנות שעשה את הדוקטורט שלו על המשפט האיסלאמי, ההגדרה הזו מהדהדת את הכינוי העוד יותר מיושן "מיזרוחניק", שהיה שמור פעם ככינוי גנאי של חרדים לדתיים-לאומיים כמוהו.
כבר עשרות שנים שפרידמן מחפש את נקודות המרכז האלה, כדי לחבר מהן קו שעליו נוכל ללכת בחיים שלנו כאן. הוא עשה את זה בשירות הציבורי, באקדמיה ובמכון הישראלי לדמוקרטיה, והיום הוא נשיא המכון לחקר העם היהודי, מוסד שמגדיר את מטרתו כ"קידום והבטחת שגשוגו של העם היהודי וישראל כמדינת הליבה שלו". והוא עושה את זה בלב חברה שכבר מזמן החליפה את השאיפה לקו מחבר בתרבות שמקדשת את הריב, והפוליטיקה שלה כבר מזמן לא שואפת להגיע לפתרונות אלא חיה מייצוג קיצוני ככל האפשר של השסע.
פרידמן היה מעורב, בייעוץ ובניסוח, בניסיון לעשות רפורמות בענייני דת ומדינה, בסוגיית הגיוס לצה"ל ובעיצוב המרחב הציבורי בישראל. דווקא משום שהוא איש של אמצע והסכמה, יש בעבודה הזו שלו, בניסיון להביא אותם לידי ניסוח והחלטה פוליטית, סתירה מסוימת: החיים הישראליים מוצאים פתרונות פחות בחוק ובהגדרה ויותר בתחום האפור והלא מוגדר, ולא פחות מזה בחלוקה הפיזית והתרבותית שמתעצבת כאן לנגד עינינו.
להט"בים יכולים היום לגור בתל אביב, עיר שמדורגת בצמרת המקומות הכי גיי פרנדלי בעולם, לחיות בזוגיות ולהקים משפחה, כשכמה קילומטרים משם מתקיים ישוב חרדי לגמרי שבו חיים מאות אלפי בני אדם. אלפי זוגות בשנה מתחתנים בלי רבנות. המאבקים סביב השבת או חיי המשפחה הפכו, במידה רבה, לסמלי זהות ולגיטימיות שמטיחים נציגי הציבור זה בזה בכנסת, יותר מאשר למכשולים שלא מאפשרים לאדם לחיות פה.
זו המסורת הישראלית כמעט מהיום הראשון של המדינה. דוד בן-גוריון דיבר על ממלכתיות ישראלית והיה מוכן אפילו לשפוך דם כדי להשיג אותה, אבל בענייני דת ומדינה עשה פשרות, הסכמים ודילים פוליטיים שאנחנו חיים עם תוצאותיהם עד היום. ישעיהו ליבוביץ טען שבן-גוריון לא הפריד את הדת מהמדינה כי רצה להשניא את הדת על הציבור. אני לא יודע לשפוט את כוונותיו של האב המייסד, אבל התוצאה ברורה: רבים מהישראלים מגדירים את עצמם כ"מסורתיים" במידה זו או אחרת, ורק רבע קוראים לעצמם "חילונים". אבל אלה וגם הרבה מאלה סולדים מהממסד הדתי וממה שנראה להם כשליטתו בחיינו.
לפני כמה שנים כתב פרידמן מאמר, שבו טען כי שיח האוטונומיות מסוכן לקיומנו כחברה. הרעיון שהחילונים ינהלו את חייהם בתל אביב, החרדים בירושלים, הימנים בשטחים וכן הלאה, כתב, הוא לא מעשי, אבל עצם הדיון בו מסכן אותנו.
אבל גם הוא מבין, וזה עולה בבירור בשיחה בינינו, שהאנשים שמבקשים לעמוד לצידו על קו הרכס, שמתעקשים לעצב כאן זהות משותפת ומכילה ולמצוא פתרונות, הולכים ומתמעטים. זה בוודאי קורה בציבור שממנו הוא בא, הציבור הדתי-לאומי.
וזה בוודאי הופך בלתי אפשרי במערכת הפוליטית, שבה אמורים הפתרונות להפוך לחוק שקובע את חיינו. השבוע, אחר ההצבעה האבסורדית על התקנות באיו"ש – נציגי המתנחלים הצביעו נגד תקנות שלמעשה יוצרות את האפליה בינם לבין הפלסטינים ומאפשרות להם לחיות בשטחים כאילו הם גרים בישראל, השמאל המובהק הצביע בעד - אמר ח"כ ניר אורבך לח"כ מאזן גנאים משפט חשוב, הרבה יותר משמעותי מההצבעה עצמה: "הניסוי איתכם נכשל". אני מניח ששניהם יודעים שלא היה פה באמת ניסוי, אלא מציאות פוליטית שרק החור השחור של סוגיית נתניהו, המעוות לחלוטין את הקטבים המגנטיים של הפוליטיקה, כפה אותה על אנשים שלא העלו אותה כלל על דעתם רגע קודם. מה שחשוב במשפט של אורבך הוא החדווה על זה שאפשר לומר את זה בקול. זהו, אפילו העמדת הפנים שאנחנו רוצים לחיות כאן יחד ולמצוא פתרונות נגמרה.
אם יש נושא שבו פרידמן הוא לא "מרכזניק", זה הסיפור החרדי. לאחרונה כתב מאמר על עצימת העין ("שינה בעמידה", הוא קרא לזה) של המדינה לנוכח העמדות האמיתיות של רוב הציבור החרדי: טינה לדמוקרטיה, אפס אמון במערכת המשפט, תמיכה בעליונות מובנית ורשמית של היהודי על פני כל אדם אחר.
אני בטוח שגם הוא יודע, שהעמדות האלה הן לא רק נחלתו של רוב בציבור החרדי, אלא של חלק גדול מהציבור היהודי בישראל. החרדים הם מטרה קלה יחסית, כי רובם לא משרתים בצבא וחלק משמעותי מהם גם לא עובד. זו הסיבה שהשמאל הישראלי, המתרוקן מכל תוכן כלכלי-חברתי-מדיני, מתנקז אל "המרכז", שמשמעותו העיקרית היא שהוא שוטם את האחר, בעיקר החרדי. אני בטוח שגם פרידמן יודע, שלדרך המתונה והנבונה שהוא מציע יש כל יום פחות קונים.
