בחנויות ספרים בארה"ב, קיר שלם מוקדש לספרי ספורט. אתם יכולים למצוא שם הכול, מאלבומי תמונות וספרי ילדים ועד לכמה מהספרים הכי טובים שנכתבו באמריקה, כי כמה מגדולי הספרות האמריקנית כתבו על ספורט וכמה מטובי הכותבים שם חשבו שללוות קבוצת כדורסל לאורך עונה זו אחת הדרכים הנפלאות ביותר לכתוב על בני אדם.
דיוויד פוסטר וואלאס, שיצירת המופת שלו "מהתלה אינסופית" יצאה לא מזמן בעברית, כתב את אחד הטקסטים הנפלאים ביותר שלו על רוג'ר פדרר, כי לראות את פדרר משחק טניס היה בשבילו, כמו בשביל מי שקורא אותו, דרך נפלאה לחשוב על אמנות, זיכרון, משמעות החיים. דיוויד הלברשטאם היה אחד מחשובים ההיסטוריונים של המאה ה-20 באמריקה, ולצד מלחמת וייטנאם או עולם התקשורת הוא כתב ספרים על כדורסל ובייסבול ופוטבול, כי הם היו עבורו הסיפור של אמריקה לא פחות מניקסון או ה"ניו יורק טיימס".
זו שאלה גדולה אם יש אצלנו ספורט, אבל תרבות ספורט ודאי שאין – ולא רק מפני שמדף ספרי הספורט הוא הקצר ביותר בחנויות הספרים שלנו. לא רק שאין התייחסות לרבדים העמוקים שבהם ספורט נוגע בנו ומעיד עלינו, אלא במישור המעשי – במערכת החינוך, במעמד האנשים שעוסקים בספורט ומנחילים אותו – בכל אלה המצב כאילו הוגדר על ידי האמירה המוכרת, והשגויה כל כך, של ישעיהו ליבוביץ' על "חוליגנים שרודפים אחרי כדור".
בשיחות שאני עושה כאן בשנתיים האחרונות הוזכר ספורט מפעם לפעם כפתרון כמעט להכול: כדרך הטובה ביותר להימנע ממחלות כמו סרטן ואלצהיימר, להתמודד עם הזקנה והבדידות, ללמוד מיומנויות חיים. אבל הספורט בישראל, למרות מספר גדל והולך של אנשים שרצים או שוחים, רחוק מלהיתפס כיסוד מיסודות החיים. וכשזה מגיע למרחב הציבורי, הוא כמעט לא קיים.
מגרשים ומתקנים לציבור הרחב אין כמעט, בוודאי לא במספרים לנפש שמקובלים בחברות מערביות. זאת למרות שבקרן המתקנים של מפעל הפיס יש מיליארדים. בבית הספר מקבלים בקושי שעתיים של חינוך גופני בשבוע. מעמד המורה לחינוך גופני או המאמן באגודה העירונית – וגם במסגרות המקצועניות – מבריח אנשים טובים מהמקצוע. לא כל כך ברור מי מתנגד לזה ולמה, לאור כל הדברים הטובים שספורט עושה לחיים, אבל ככה זה.
עמיר מנחם החליט ש"ככה זה" זו לא תשובה. הוא קצין לשעבר בשייטת 13, ובנו של אחד ממאמני הכושר המובילים בישראל. לפני כעשור הוא ואביו הקימו יחד את "חמש אצבעות", שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא כתנועה שמבקשת לחנך נוער בדרך הספורט. היום יש לתנועה אלפי חניכים-מתאמנים, והיא פתחה גם מכינה קדם-צבאית. עמיר מאמין שאפשר לתקן עולם דרך הספורט. אני מאמין שכאשר נבין וניישם מה ספורט עושה לנו, העולם יהיה מתוקן.
הימים ימי סערה. היא כאילו שככה מעט בגלל עצירת החקיקה המשפטית והסבב התורני ברצועת עזה, אבל היא עזה מכדי שתיעלם. חשבון הנפש שעשו רבים מאיתנו בחודשים האחרונים לא יכול להתמקד אך ורק בפרטי החקיקה הזו או אפילו בקריאות להפלת הממשלה.
יש מי שחולם על סדר חברתי חדש, דבר שמיתרגם לרוב לקריאה להכרעת הצד השני. זה לא נכון וזה לא יקרה. אבל סדר חברתי חדש זה לא שתהיה חוקה או שהחרדים יתגייסו, וגם לא שהאליטות יכירו בזה שהרוב קובע. סדר חברתי חדש מתחיל בערכים כמו אחריות, שיתוף פעולה, עמידה באתגרים, התמודדות עם קושי על ידי שאני מטיל אותו על עצמי ולא על אחרים. כל הדברים שספורט מלמד אותנו. לפני שנוכל לשנות פה סדרי עולם, חשוב מאוד שנתחיל לזוז - במובן הכי פיזי, והכי עמוק, של הביטוי.
