בשבת ההיא, השחורה, כשהאמבולנס נעצר בכביש השותת דם, הם לא החליפו ביניהם יותר ממבט. "על מה יש לדבר כשהגלגלים נוסעים בין גופות חיילים שעדיין לא ברור אם הם 'שלנו' או 'שלהם'?" שואל ד"ר טארק אבו-עראר, רופא בדואי.
"במלחמה אין זמן לדיבורים", הוא מוסיף. "כל דקה עלולה להיות גורלית. והרעש היה נוראי, יריות וטילים. בעבר, כשקראתי באיזה ספר תיאור של 'ריח מוות', חשבתי שזה מוגזם. גם בספרי הרפואה לא מצאתי הגדרה מדויקת למונח הזה, אבל ב-7 באוקטובר היה ריח של מוות באוויר והוא עטף אותי, כמעט חילחל לתוכי".
מהאמבולנס ירד משה ויצמן, חובש ונהג של איחוד הצלה. לוחמי הימ"מ כיוונו אותו אל הרופא שנורה בחזה ובברך על ידי מחבלי חמאס שחטפו אותו, והשתמשו בו כמו במגן אנושי. "לא ידעתי שהוא רופא, אפילו לא ידעתי איך קוראים לו", אומר ויצמן. "ראיתי פצוע שוכב בצד, עם חוסם עורקים על הברך ודם על החולצה. מצב בינוני. לא יכולתי להשכיב אותו, מפני שבמיטה שכב פצוע ראש במצב קשה, אז הושבתי אותו על כיסא מאחור, רתמתי אותו בחגורות וישר נתתי גז. בלב אמרתי: הלוואי שאצליח להביא את שניהם לסורוקה בחיים".
ויצמן לפת את ההגה, דהר, מבלי לדעת שגם אבו-עראר שמאחוריו מתפלל לאלוהיו. "רק כשהאמבולנס התחיל לנסוע חזרתי לנשום", אבו-עראר משחזר. "עד אז, כשהתעללו בי וקשרו אותי בשתי הידיים לעמוד תמרור, הייתי בטוח שלא אצא בחיים. למחבלים המנוולים הייתה שיטה. יורים בנהג, הרכב מאבד שליטה, אחד מהם ניגש לעשות וידוא הריגה. מכוניות רבות גמרו ככה, מול העיניים שלי, ובכל פעם שנשמעה עוד ירייה אמרתי לעצמי, 'אני הבא בתור, תכף יגיע תורי'".
מה הרגשת?
"במחשבות שלי הגעתי לקצה הדרך. זה התבטא בזיעה, דופק מהיר ופחד שהשתלט על כולי, פחד אדיר. בין היריות ראיתי את הסרט של חיי חולף מול עיניי. גם על התופעה הזאת קראתי בספרים ולא חשבתי שזה אמיתי, עד שזה הציף אותי. ראיתי את עצמי בתור תינוק, בתור ילד שהולך לבית ספר, וישר אחרי זה ראיתי את התינוקת שלי, שהייתה אז בת שבוע, ופרצתי בבכי. איך היא תגדל בלי אבא? לא על עצמי בכיתי, רק עליה".
כרבע שעה לאחר מכן, בכניסה לנתיבות, חבר האמבולנס של ויצמן לניידת טיפול נמרץ של מד"א, וגם אז השניים לא החליפו ביניהם יותר ממבט. "אולי קצת יותר ארוך מהראשון", מדייק ויצמן, שניסה לצרוב בזיכרונו את פני עשרות הפצועים שחילץ, למרות שידע שלא יצליח לזכור את כולם.
3 צפייה בגלריה
ויצמן במהלך טיפולי הפיזיותרפיה בבית החולים רעות
(צילום: דוברות בית החולים השיקומי רעות)
ימים ספורים אחרי המפגש בכביש 232, גם ויצמן נפצע. זה קרה ב-12 באוקטובר, 11:30 בבוקר, כשהוזעק לשדרות. "היה צבע אדום. נשכבתי בין האמבולנס לבין קיר ממוגן, דיברתי באוזנייה, ופתאום בום. טיל נפל מטר וחצי ממני, והתמלאתי רסיסים. כשראיתי שפריצים של דם מהרגל לחצתי לחיצה ארוכה על העורק, ואז ראיתי שגם הברכיים מלאות דם ושגם נוזל לי דם מהפנים. צעקתי לחיילים, 'אני פצוע! תביאו לי את התיק ציוד, זריז!' פינו אותי לאסותא אשדוד".
בתחילת פברואר, אחרי שלושה ניתוחים ברגל, הועבר ויצמן לבית החולים השיקומי רעות בתל-אביב. במהלך טיפולי הפיזיותרפיה הוא תיאר את קורותיו, וחלק מסיפור גבורתו פורסם בעמוד הפייסבוק של בית החולים. ד"ר אבו-עראר זיהה את הפנים שבתמונה והגיב מיד. "אני מכיר אותו, הוא פינה אותי".
ועכשיו, חצי שנה אחרי, החובש והרופא סוף-סוף נפגשים לסגירת מעגל.
"ברמה של אח"
ד"ר אבו-עראר נשען על מקל ההליכה ובצעדים מדודים נכנס לחדר האירוח של בית החולים רעות. אנשי הצוות שבמקום נדבקים לקירות כדי לא להפריע. ויצמן עדיין לא מבחין באורח. הוא יושב בכיסא גלגלים מול האקווריום. זה התחביב החדש שלו. בשעות הפנאי הוא מטפל בדגים. לשמע השאלה "איך אתה?" הוא ממהר להסתובב. חצי שנה אחרי, בפעם הראשונה, הם סוף-סוף מתחבקים. אבו-עראר רוכן מעל כיסא הגלגלים. ויצמן מושיט את זרועותיו. חיבוק של גברים.
"השבוע קיבלתי אישור לדרוך על הרגל!" מבשר לו ויצמן, "איך התינוקת?"
"היא בת חצי שנה", קורן אבו-עראר ושולף תמונה. "היום יש לה חום, כנראה היא מוציאה שן ראשונה".
3 צפייה בגלריה
ד"ר אבו-עראר ובתו שאמס. "ראיתי מול העיניים את התינוקת שלי ופרצתי בבכי. איך היא תגדל בלי אבא?"
אתם אחים לאמבולנס? אני שואלת את השניים, שמחוץ לשעות העבודה עושים משמרות ב"איחוד הצלה".
"ברמה של אח", אבו-עראר אומר. "אנחנו אחים ישראלים", ויצמן מעיד. "מה זה אומר? שאם הצפון יתחמם, שנינו נתיישב באמבולנס אחד, וניסע להגן על המדינה".
"כשיש רופא באמבולנס", מוסיף אבו-עראר, "הוא הופך לניידת טיפול נמרץ".
ויצמן, בן 33 מאשדוד, עובד כספק לחם לבתי מלון. השורשים שלו בבני-ברק, כבן למשפחה חרדית. "למדתי בחסידות גור, בתלמוד תורה, ובגיל 19 יצאתי בשאלה. למה? כי ככה החלטתי", הוא מגולל את תולדותיו בטון של סטנדאפיסט. "ואז הכרתי מישהי חמודה ואמרתי, 'אם טוב לי, אז בשביל מה למרוח את הזמן?' בגיל 21 התחתנו, נולדו לנו בת ובן. אוראל, בת 11, ואביאל, בן עשר. חמודים כאלה, ילדים טובים. לפני שנתיים התגרשנו. לא עבד. נשארתי באשדוד כדי להיות קרוב לילדים. כשהם מצלצלים ואומרים 'אבא' אני בא מיד".
הרומן שלו עם האמבולנס החל בגיל צעיר. "אבא שלי, יוסי דהן ז"ל, היה נהג אמבולנס ואני, איך אומרים? נדבקתי במחלה. הוא התנדב, וראיתי כמה סיפוק יש לו. בגיל 19 סיימתי קורס חובשים ומאז, כבר 14 שנה, אני מתנדב באיחוד הצלה".
ב-7 באוקטובר הוא התארח בבית אמו בבני-ברק. "באתי לשמחת תורה. אמא העירה אותי, צבע אדום. הדלקתי את הסלולרי, ראיתי את מפת האזעקות ובאותו הרגע הבנתי מה אני אמור לעשות – לקחת אמבולנס ולנסוע לשדרות. בשלב הזה עוד לא ידעתי על מחבלים, חשבתי שזה רק טילים".
באותה השעה, אבו-עראר, בן 31, כבר ישב במכוניתו, בדרך לבית החולים ברזילי שבו הוא מתמחה ברפואה פנימית. הוא נולד בערערה בנגב, לזוג הורים שהביאו לעולם 15 צאצאים. "אני הבכור. טארק, השם שנתנו לי הוריי, זה כוכב בשמיים".
"15 ילדים מאותה האישה!" ויצמן פורץ בצחוק מתגלגל. "חרדי וערבי זה אותו הדבר!"
"לא מדויק", מגיב הרופא, "אצלנו, כולם לומדים ועובדים. אבא עבד במשאית כדי לפרנס משפחה כזאת גדולה, ואמר שאף פעם לא יחסר לו כסף כדי להשקיע בהשכלה הגבוהה של הילדים. מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה ללמוד רפואה וטסתי לרומניה, למרות שלא ידעתי אף מילה ברומנית. בחרתי להתמחות בפנימית מפני שרציתי לעזור למבוגרים. עצוב לי לראות שזקני השבט נשארים לבד. זו גם הסיבה שהתחלתי להתנדב באיחוד הצלה. רציתי לצבור כמה שיותר ניסיון ולהושיט יד דווקא לאלה שאין מי שיגיש להם עזרה ראשונה".
"תמיד יהיה פציינט שיגיד 'אני מעדיף שרופא ערבי לא ייגע בי', אבל אני לא נפגע. ממה יש להיעלב? אמירה כזאת מעידה שיצאה מפה של אדם לא כל כך חכם"
בברזילי, לדבריו, יש דו-קיום מושלם. "מעולם לא שמעתי הערות גזעניות שגרמו לי להרגיש שאני לא שווה בין שווים. נכון, תמיד יהיה פציינט שיגיד 'אני מעדיף שרופא ערבי לא ייגע בי', אבל אני אפילו לא נפגע. ממה יש להיעלב? אמירה כזאת מעידה שהיא יצאה מפה של אדם לא כל כך חכם. כשיש במחלקה פציינטים מהמגזר שלי הם מתגאים בי. ככה, אגב, הכרתי את אשתי, מגדולין (בת 26, אחות בפנימית בסורוקה – ס"ש). סבתא שלה הייתה מאושפזת אצלי. טיפלתי בה, נוצרה שיחה והיא שאלה אם כבר יש לי אהבה".
ב-7 באוקטובר, ב-6:00 בבוקר, הוא נפרד מאשתו, נשק למצחה של שאמס, בתו הבכורה בת השבוע ויצא לדרך. הוא רצה להקדים כדי לקבל דיווח מהצוות שסיים את המשמרת.
"שמתי טרנינג ויאללה"
ויצמן משחזר את קורותיו בפרטי פרטים כאילו חי אותם מחדש. קצת אחרי 7:00 בבוקר עלה לאמבולנס. "בדרך עצרתי בדירה שלי, באשדוד, כדי להביא מהכספת עוד מחסניות. החלפתי את הנעליים החגיגיות בנעלי ספורט, במקום החולצה הלבנה שמתי טרנינג ויאללה, לשדרות. תוך כדי נסיעה קיבלתי דיווח שהצוות של איחוד הצלה בשדרות נפגע. ירו על האמבולנס. אחרי כמה דקות הודיעו שיש מחבלים בעיר. ב-8:20, בכניסה לברור חיל, מישהו סימן לי להאט. יצא קצין, אמר: 'יש לי פצוע מאחורה'. הוצאתי מיטה. על הספסל האחורי שכב תא"ל רומן גופמן שנורה ברגל. שמתי לו חוסם עורקים, הגעתי לברזילי, הרופאים והאחיות כבר עמדו מחוץ לחדר המיון.
"חזרתי לשדרות והתמונה הראשונה שראיתי הייתה מיניבוס עם 13 הרוגים קשישים שהיו בדרך לים המלח. חזרתי אחורה מפני שהציר נחסם. באמצע הכביש שכב הרוג. נכנסתי מהצד ושוטר סימן לי על רכב שנתקע בשיחים. על הרצפה שכב פצוע קשה מאוד, ירוי בראש. הוא היה מעורפל הכרה, לא תיקשר, ראיתי רק את תזוזות האישונים. אספתי אותו ויצאתי לכיוון שער הנגב. כשהגעתי לצומת לוחמי ימ"מ סימנו לי לעצור ולהעמיס אותו", הוא מצביע על אבו-עראר שיושב מולו.
מה ידעת עליו?
"כלום. אמרו לי, 'הוא פצוע, קח אותו'. ישבתי ככה", הוא מדגים. "ביד שמאל החזקתי את ההגה וביד ימין נשק עם כדור בקנה למקרה שפתאום יקפוץ עליי מחבל. אה, שכחתי, היו עליי גם קסדה ושכפ"ץ. פעלתי כמו רובוט, באפס מחשבה".
"ביד שמאל החזקתי את ההגה וביד ימין נשק עם כדור בקנה למקרה שפתאום יקפוץ עליי מחבל. פעלתי כמו רובוט, באפס מחשבה"
לא פחדת?
"ברור שפחדתי, אפילו מאוד. רציתי להיפרד מהילדים, אבל ידעתי שהם לא יענו לטלפון כי הם שומרים שבת. צילצלתי לידידה, ביקשתי 'תקליטי' והכתבתי צוואה טלפונית. לא שיש לי הרבה, אבל רציתי שמה שיש לי יועבר לילדים בצורה מסודרת. לא ידעתי אם אצא מזה בחיים, אבל ידעתי שהחיים שאציל שווים את זה".
"אמרתי, עכשיו תורי"
ד"ר אבו-עראר, לעומתו, משחזר את ההתרחשויות בקול סדוק, כמעט חנוק. "בהתחלה, הזיכרון שלי היה מלא בחורים שחורים", הוא מתנצל. "הגוף מקבל טראומה, והכאב מתגבר על המוח. רק חודש אחרי התחלתי להריץ את סרט הזיכרון לאט-לאט. מאז, כמעט כל יום, אני נזכר באיזשהו פרט".
"נסעתי בכביש 232, כמו תמיד, וב-6:30, כשהגעתי לרהט, אשתי התקשרה", הוא ממשיך, ותוך כדי לופת את ראשו של מקל ההליכה, "אשתי בכתה, 'יש אזעקה'. שאלתי: 'את בטוחה?' 30 שנה אני בערערה ואף פעם לא הייתה אצלנו אזעקה. לא ידעתי שמחבלים השתלטו על העוטף, חשבתי שזאת הסלמה רגילה, אבל כיוון שעברתי כמה וכמה סבבי לחימה, היו לי באוטו שכפ"ץ וקסדה. עצרתי, התמגנתי והמשכתי לכיוון ברזילי, אני לא הטיפוס שיאחר לעבודה.
"בצומת שער הנגב רציתי לפנות לאשקלון, ופתאום ראיתי גבר שוכב באמצע הכביש. הנחתי שהוא נפגע בתאונת דרכים ועצרתי לעזור. בשביל מה למדתי רפואה? בזמן שבדקתי אותו - הוא נפצע קשה בראש - זיהיתי מישהו במדים ליד תחנת האוטובוס. הוא סימן לי לבוא. חשבתי שזה חייל שלנו שנפצע. רצתי אליו, ובמרחק 20 מטר ממנו הוא ירה לי בבית החזה. התברר שזה מחבל".
"זיהיתי מישהו במדים ליד תחנת האוטובוס, הוא סימן לי לבוא. רצתי אליו ובמרחק 20 מטר ממנו הוא ירה לי בבית החזה. התברר שזה מחבל"
מה עבר לך בראש?
"כלום. מההדף נפלתי לכביש והייתי בטוח שזהו, אני כבר מת. כשניסיתי להתרומם יצאו מהשיחים 11 מחבלים, התנפלו עליי, הורידו ממני את השכפ"ץ, זרקו את הטלפון שלי לצד וקשרו אותי לתמרור. הם דיברו ביניהם ערבית, בצעקות, והיה אחד שנתן הוראות, כנראה המפקד. הוא אמר, 'תשמרו על התחמושת, תירו בכל מכונית שעוברת'. הם לא ידעו שאני דובר ערבית ומבין הכל. פחדתי שיחסלו אותי במקום".
מה עשית?
"מהרגע שחטפתי את הכדור התחלתי להתפלל בערבית, בקול רם, כדי שישמעו אותי. חשבתי שזה מה שיציל אותי. אבל המחבלים הרביצו לי עם הנשק – קלצ'ניקוב ו-RPG. הם חשדו שאני יהודי שדובר ערבית, ועשו לי מבחן. הם שאלו, 'מה שמות הנשים של הנביא מוחמד?' והתעצבנו כשעניתי נכון. היה להם מכשיר מוטורולה של המשטרה והם דרשו ממני, במכות ובעיטות, לתרגם את מה שאומרים שם. כשהבינו שאני באמת ערבי הם החטיפו לי חזק וצעקו, 'אתה בוגד, ערבי שעובד עם יהודים, תגיד לנו איפה יש חיילים'. עניתי שאני לא יודע וחטפתי עוד.
"התחלתי להתחנן, 'בבקשה, אל תהרגו אותי, רק עכשיו הפכתי לאבא, ואחד מהם צרח עליי, 'תשתוק! עוד מילה ואני יורה לך בראש!' שמעתי שהמפקד שלהם מכריז בקשר, 'יש לנו בן ערובה, מגן אנושי, עכשיו לא יוכלו לחסל אותנו מהאוויר'. בשאגות שמחה הם התחילו לירות לכל מכונית שנסעה. ואני, כל הזמן הזה – שעה וחצי שנראו כמו נצח – קשור לעמוד. בעיניים עצומות התפללתי בשקט וקיוויתי לקבל כדור בראש כי זה נגמר מהר ויש פחות סבל".
"הם חשדו שאני יהודי דובר ערבית, עשו לי מבחן, והתעצבנו כשעניתי נכון. כשהבינו שאני באמת ערבי הם החטיפו לי חזק וצעקו 'אתה בוגד'"
שמרת על תקווה?
"לא. ראיתי את עצמי מת. אמרתי, 'זה היום האחרון בחיי' והמשכתי להתפלל. הטבח היה נוראי. הם ירו ורצחו נון-סטופ, אחרי עשר מכוניות עצמתי עיניים כדי לא לראות. אחרי כל הרוג אמרתי, 'עכשיו תורי'. יותר מפחד המוות אני זוכר תחושה של חוסר אונים מוחלט. אני רופא שרגיל לעזור. אנשים נהרגים לי מול העיניים, ואני קשור לעמוד. משותק".
מבלי להתחייב על השעה המדויקת ("בתוך הכאוס איבדתי תחושת זמן") הוא מתאר כיצד "חיילי צה"ל וצוות ימ"מ ושוטרים הגיעו לשטח וניהלו קרב עם המחבלים. ואני באמצע – קשור. במהלך הקרב חטפתי כדור בברך ימין. הייתי בטוח שכוחותינו יחשבו שאני אחד מהם, מחמאס, אז צעקתי בעברית, 'קוראים לי טארק, אני רופא', ומישהו צעק 'חדל אש'. סימנתי להם עם היד שיש עוד מחבלים, ממול, והם חוסלו. שיחררו אותי מהעמוד, השכיבו אותי בצד הכביש ושמו לי חוסם עורקים בברך. 20 דקות שכבתי ככה".
"נאגלה אחרי נאגלה"
ואז הגיע ויצמן, שחילץ את ד"ר אבו-עראר לאמבולנס, ובצומת נתיבות העביר אותו לניידת טיפול נמרץ שיצאה לסורוקה. "ויצמן הוא שהציל את חיי", אבו-עראר אומר, "הוא זה שפינה אותי מזירת הקרב תחת אש. למרות שלא החלפנו אף מילה הרגשתי שהוא נלחם עליי. למזלי הוא ניצח".
אחרי שנפרד מאבו-עראר, ויצמן המשיך לפנות פצועים, נוסע הלוך ושוב. "היו לי מצבים של שישה פצועים באמבולנס", החובש נזכר. "נסעתי לאזור מסיבת הנובה, בהמשך הגעתי לבארי, לפנות חיילים ואזרחים פצועים. עשיתי נאגלה אחרי נאגלה, לא הייתה ברירה".
בלילה הוא ישן שלוש שעות באוטובוס, בכניסה לבארי. למחרת צילצל לילדים. "כשהם אמרו, 'אבא, אנחנו מתגעגעים' עניתי, 'אבא נמצא במקום שבו צריכים אותו'. עשיתי שיחות וידיאו עם שכפ"ץ וקסדה כדי להראות להם שאני ממוגן".
ואז, כאמור, גם ויצמן נפצע. בארבעת החודשים של אשפוזו באסותא אשדוד הוא עבר שלושה ניתוחים. "יש לי עדיין רסיס בברך ימין ורסיס בכתף, וירידה של 50 אחוז בשמיעה. ב-1 בפברואר הועברתי לשיקום ברעות ואני מקבל כאן טיפול מושלם. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, חדר כושר, הכל כולל מענה רגשי. נכון לעכשיו אין לי תחושה באצבעות כף הרגל, והן לא זזות, אבל שמתי לעצמי מטרה – ללמוד ללכת, לתת בראש".
ד"ר אורית שטיין רייזנר, מנהלת בית החולים רעות, שבעת רצון מההתקדמות של ויצמן. לדבריה, "מתוך אלפי פצועי המלחמה, רבים יזדקקו לשיקום גופני ונפשי על מנת לשוב לתפקוד וליהנות מאיכות חיים עצמאית. לשמחתנו, משה מגלה מוטיבציה גבוהה, כולו מגויס לתהליך הטיפולי וזהו תנאי הכרחי וחשוב להצלחת השיקום".
ויצמן, מה עשתה המלחמה לאמונה שלך?
"זה מעורב. מצד אחד אני שואל, 'איפה אלוהים? למה ילדים נרצחים ונמקים בשבי?' מצד שני, אני חי בנס. לפני שנפצעתי הלכנו לחפש בחור שנעדר מהמסיבה. מצאנו את גופתו במיגונית, מוקפת בתיקים של ילדים עם חומר נפץ. הם מילכדו אותו. אילו נגעתי בתיק הייתי הופך לפירורים.
"את פצוע הראש הקשה שפיניתי יחד עם טארק ביקרתי בשיקום בבית לוינשטיין. הוא עדיין בכיסא גלגלים, אבל ילדיו ונכדיו קפצו עליי, 'בזכותך אבא וסבא שלנו חי'. מאחורי כל פצוע יש משפחה. אז מה אם הייתי מושבת במשך חצי שנה?"
אצל ד"ר אבו-עראר, התמונה שונה. זמן קצר אחרי שהגיע למיון סורוקה הוא שוחרר, "כדי לפנות מיטה לפצועים יותר קשים. עשרה ימים הייתי בבית, כאוב מאוד בגלל הכדור בברך. מאוחר יותר ניתחו אותי והוציאו את הקליע. מאז אני במגמת שיפור. עברתי לשיקום ב'עדי נגב', ובפברואר, כשחזרתי לעבודה, הבנתי כמה זה חשוב לתהליך ההחלמה. חזרתי להיות אדם אקטיבי.
"במקביל, האמונה הדתית שלי התעצמה. אצלכם כתוב, 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם שלם'. אצלנו, בקוראן, כתוב 'מי שעוזר לאנשים, אלוהים עוזר לו'. ב-7 באוקטובר הרגשתי שאלוהים איתי. הייתי שבוי ופצוע, ונשארתי בחיים".
מתישהו יהיה שלום בארצנו?
"לא", יורה ויצמן. "אם עד עכשיו לא היה אז למה שיהיה?"
"עד 7 באוקטובר האמנתי במו"מ שיוביל להסדר", הרופא משיב, "אבל אי-אפשר לעשות שלום עם אנשים כאלה, חסרי אנושיות".
עברה לכם בראש אפשרות של רילוקיישן?
"לא", אומר ויצמן, "אני תמיד אהיה ליד הילדים שלי. הבטחתי להם".
"אין לי ארץ אחרת", מצטט אבו-עראר.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.04.24
