כשגיורא אליגון נכנס בפעם הראשונה לישיבת ההנהלה של אחד מהגופים הכלכליים הגדולים והחשובים במדינת ישראל, קיבלו הנוכחים את פניו בשירה:
"שלחי לי תחתונים וגופיות / כאן כולם כבר כמו חיות / נלחמים כמו אריות / מורל ממש גבוה".
איש רציני, גיורא. מבכירי האקטוארים בארץ ומומחה לחישוב סיכונים פיננסיים בתחומי הביטוח, הפנסיה ושוק ההון. אותם דברים שנוגעים לעתיד של כולנו, אבל נשמעים לרובנו כמו מנדרינית קדומה. מה לו ולשיר שעוסק, ובכן, בתחתונים ובגופיות?
מתברר שחברי ההנהלה של אותו גוף כלכלי עשו שיעורי בית וגילו כי הוא אחיה של מחברת השיר, המשוררת והפזמונאית תלמה אליגון־רוז. לא מדובר כאן רק בייחוס משפחתי. השיר – ששמו הרשמי הוא "אין לך מה לדאוג" – נכתב בהשראת גלויה ששלח חייל המילואים גיורא אליגון מחזית התעלה לאחותו שבעורף, ובה ביקש ממנה לשלוח לו תחתונים, גופיות וגם נייר טואלט. הפריט האחרון נותר מחוץ לשיר ("זה לא הסתדר עם הלחן של קובי אושרת", מסבירה תלמה), אך היה חלק בלתי נפרד מתכולת החבילות ששלחה לאחיה. וכשאנחנו יושבים בסלון ביתה שבמושב גני יהודה מתפתח דיון משעשע למדי בסוגיה.
3 צפייה בגלריה
(תלמה וגיורא אליגון. "ידעתי שנמאס להם מעוגות, אז כתבתי 'מותק לא לשלוח לי עוגה'", תלמה נזכרת | צילום: אביגיל עוזי)
"אני זוכרת שאמא שאלה אותך איך אתם מנגבים ואמרת לה: 'עם עלים'. זה נכון?" שואלת תלמה.
גיורא: "לא, אין עלים בסיני".
תלמה: "אז עם מה?"
3 צפייה בגלריה
גיורא אליגון, אז. "האוהל שלי היה לא רחוק מהקב"ן, ובלילה היינו שומעים משם אנשים בוכים. זה היה נורא"
גיורא: "עם מה שיש".
בשלב מאוחר יותר של השיחה מודה גיורא: "לא היה באמת מחסור בנייר טואלט. היה מחסור בנייר טואלט איכותי".
"שלוש שכבות", מסבירה אחותו.
הגלויה שהייתה מקור ההשראה לשיר אבדה ואיננה עוד, אך שאר המכתבים ששלח גיורא מהחזית שמורים אצל אחותו. באחד מהם, מ־18 בנובמבר 1973, הוא מבקש ממנה לשלוח לו נורה 100 ואט, פנס כיס ואפטר שייב. כנראה אפילו תלמה אליגון, שחתומה על שירים כמו "גשם בעיתו", "דרך ארוכה", "יונה עם עלה של זית" ועוד רבים וטובים ושיצרה את סדרות הילדים הפופולריות "החתול שמיל" ו"הצריף של תמרי", הייתה מתקשה לכתוב שיר על חייל שמבקש נורה 100 ואט ואפטר שייב.
בתוך חצר המוות
כשגיורא אליגון מספר על מלחמת יום הכיפורים, הוא עושה זאת בטון שקט וענייני, כמעט נטול רגש, כאילו הוטל עליו להציג את ההשלכות הכרוכות באימוץ תקן חשבונאות כלשהו. אבל כשמבינים מה עבר עליו במלחמה, אפשר רק לדמיין איזה משא מונח על כתפיו של האיש הצנום הזה.
כלוחם באגד הצליחה של חיל ההנדסה הוא מצא עצמו בלב ליבה של התופת - "החצר" שעל גדתה המזרחית של תעלת סואץ. המתחם מוקף סוללות העפר, שמצפון לאגם המר הגדול, שימש כשטח ההיערכות של כוחות צה"ל לקראת חציית התעלה וכנקודת הריכוז של ציוד הגישור. משם, בלילה שבין 15 ל־16 באוקטובר 1973, יצאו צנחני המילואים של חטיבה 247 בסירות גומי כדי להקים את ראש הגשר בגדה המערבית. משם הושטו על גבי "תמסחים" (כלי רכב אמפיביים) הטנקים של חטיבה 421, הראשונים שחצו את התעלה. שם גם הושק ב־17 באוקטובר גשר הדוברות - הראשון מבין שלושת הגשרים שעליהם עברו יתר הכוחות אל שטח אפריקה. וכל זה תחת מטר של פגזי ארטילריה וקטיושות שהמטירו המצרים ללא הרף ושגרמו לאבידות כבדות ושבעקבותיהן זכה המקום לכינוי המפוקפק "חצר מוות".
ושם, בחצר המוות, ביצע המילואימניק גיורא את מלאכתו. "הרכבתי דוברות, השטתי סירות גומי, כאלה דברים", הוא מתאר בלקוניות.
"שטת בתוך הסירה?" שואלת תלמה.
"כן", עונה אחיה.
כלומר, היית בין הראשונים שצלחו את התעלה.
גיורא: "כן. ועשיתי את זה הרבה פעמים. הלוך ושוב".
תלמה: "עכשיו אני נזכרת שארזתי לך תחתונים וגרביים בתוך ניילונים, כדי שלא יירטבו בסירה".
לילה אחד, מספר גיורא, הוא הרכיב דוברה עם תא"ל דוד לסקוב, מפקד יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה והחייל המבוגר ביותר בצה"ל. הוא היה אז כבן 70, והמשיך בשירות קבע עד גיל 85. "לסקוב נהג כמו חייל פשוט, לא עשה שום חשבון למעמד ולגיל". הדוברה הייתה מורכבת מ־12 מצופי יוניפלוט. חיבור של שמונה דוברות זו לזו יצר גשר באורך 180 מטר.
אתם מרכיבים את הדוברה ובינתיים נוחתים סביבכם פגזים. מה עושים? תופסים מחסה?
גיורא: "אין איפה לתפוס מחסה. אז נזהרים כמה שאפשר. מה שכן, הציוד שלי נלקח על ידי פגז".
מה זאת אומרת?
"הקיטבג עם הציוד שקיבלתי בתחילת המלחמה - חגור, מדים להחלפה - הושמד על ידי פגז. כשסיימנו את המילואים שפטו אותי על אובדן ציוד".
תלמה: "בחיים לא שמענו ממנו מילה על מה שקרה שם, בתעלה. זו פעם ראשונה שהוא מדבר על זה".
זה חזר אליך במהלך השנים?
"לא", פוסק גיורא.
הירי לעבר הגשרים נמשך עד יומה האחרון של המלחמה. ב־22 באוקטובר, עשר דקות לפני הפסקת האש הראשונה, פתחו המצרים בהפגזה כבדה שבעקבותיה נהרג מפקד הגדוד של גיורא, רב־סרן יהודה חודדה ז"ל. לאחר נפילתו קיבל את עיטור העוז.
שיר בארון חשמל
כשפרצה המלחמה היה גיורא סטודנט למתמטיקה ולסטטיסטיקה והתגורר בבית הוריו, ברחוב בארי בתל־אביב. "יום כיפור בצהריים ופתאום התחילה תנועת כלי רכב ברחוב", הוא משחזר. "יצאתי החוצה, לוויצמן פינת ארלוזורוב, ובדיוק הייתה שם תאונה. כנראה שאצה לאנשים הדרך להתגייס, ואולי חשבו שביום כיפור אפשר לעבור באדום כי אין תנועה".
גיורא, אז בן 26, חשב שזה הולך להיות קצר, זבנג וגמרנו. "אמרתי – אם המלחמה הקודמת נמשכה שישה ימים, זו תסתיים אחרי ארבעה ימים".
הבסיס העורפי של אגד הצליחה היה בנמל הקישון בחיפה. "הגעתי לשם, ומכיוון שהכרתי את הדרך לסיני, נתנו לי להוביל שיירה של משאיות ואוטובוסים דרך רצועת עזה. בלילה הראשון הגענו לאזור ביר גפגפה. למרות המרחק מהחזית, היה חשש שהמצרים כבר הנחיתו באזור חוליות קומנדו. לכן אמרו לנו לחפור שוחות בחול. אבל זה היה מאוד לא נוח, וחלק מהחיילים העדיפו לישון באוטובוס".
למחרת המשיך הגדוד למחנה טסה, כ־35 ק"מ מתעלת סואץ. לשם הובאו הטנקים הראשונים שנפגעו מטילי הסאגר ומפגזי השריון המצרי. "חלק מהטנקים נראו שלמים, חוץ מחור קטן שדרכו חדר המטען החלול של הטיל או הפגז".
אתה מסתכל על הטנקים האלה וחושב על זה שהיו בתוכם אנשי צוות?
"השתדלתי לא לחשוב על זה. אבל האוהל שלי היה לא רחוק מהקב"ן, ובלילה היינו שומעים משם אנשים בוכים. זה היה נורא".
חיילים שפחדו וביקשו מהקב"ן להשתחרר?
"כן".
והיו כאלה ששוחררו?
"היו".
בבוקר התעוררו גיורא וחבריו לקול רעם מתגלגל. "ממש מעלינו, בגובה נמוך, עבר מטוס מיג־17 מצרי שחזר מגיחת הפצצה של מכלי הדלק בבלוזה. פתאום אתה מבין שהמקום הזה די מסוכן. אני חושב שאז נפל לי האסימון".
תלמה הייתה אז לקראת סוף שנות ה־20 לחייה וכבר הספיקה לעשות תואר בלשון עברית ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ללמוד ספרות השוואתית אצל אחת, לאה גולדברג, לעבוד בטלוויזיה ולכתוב עבור להקת פיקוד דרום את שירי המופע "חול בקפה". "עבדתי אז בטלוויזיה החינוכית", היא נזכרת, "וכשפרצה המלחמה התחלתי לעשות תוכנית בידור יומית לילדים שישבו בבית. בבוקר הייתי מגיעה לאולפן ואחר הצהריים הייתי חוזרת הביתה, לרחוב ויזל. היה לי פוף כזה, ואיך שהגעתי הייתי נשכבת עליו ולא זזה. אמרתי לעצמי 'אם לא תזוזי, אף פצצה לא תפגע בגיורא'".
למה חשבת ככה?
"היגיון של פסיכים. חשבתי 'אם אני לא אזוז, לא יקרה כלום'. הרי לא יכולתי לעשות בשבילו שום דבר אחר. וזה עבד: עובדה שאף פגז לא פגע בו. היום אני יודעת שבמצב כזה אנשים נהיים קטטוניים, וזו כנראה הסיבה".
ערב אחד, כשהיא על הפוף, התייצב בביתה המוזיקאי קובי אושרת. "הוא הגיע מסיני, מאובק כולו, ואמר לי את המשפט הבא: 'את לא מבינה מה הולך שם. חייבים להרים לחיילים את המורל'. ואז נתן לי קסטה עם לחן שכתב וביקש שאחבר לו מילים. אמרתי 'לא נראה לי שאני יכולה לכתוב עכשיו משהו שמח'. אבל הוא התעקש, ולא יכולתי לסרב. שאלתי 'למתי אתה צריך אתה זה?' אמר 'מחר בשש וחצי בבוקר אנחנו עוברים כאן, תשאירי את השיר בארון החשמל'. שמתי את הקסטה בטייפ, האזנתי ללחן והתחלתי לכתוב. הגלויה של גיורא בדיוק הייתה על השולחן, והוא פתח אותה במילים 'אין לך מה לדאוג', אז פתחתי את השיר ב'אין לך מה לדאוג'".
גיורא, אמרו לכם לכתוב גלויות שירגיעו את המשפחות?
"אמרו לנו לכתוב הביתה, אבל לא אמרו לנו מה לכתוב. אני כתבתי לתלמה שאין לה מה לדאוג".
אני מניח שזה לא הרגיע אותך...
תלמה: "כשמישהו אומר לי 'אין לך מה לדאוג' – אני מיד מתחילה לדאוג".
אף שהוא מבוסס על מכתב ששלח גיורא לאחותו, מדובר בשיר שכותב חייל לאהובתו, כפי שאפשר להבין מהשורה "כשאחזור העירה נתחתן". גיורא אכן הציע נישואים לרעייתו עירית לפני המלחמה, אבל החתונה נדחתה בגלל המצב והתקיימה ב־17 במארס 1974.
ביקור מאמא בחזית
כל הלילה ישבה תלמה לכתוב. "כבר ידעתי שנמאס להם מעוגות, אז כתבתי 'מותק לא לשלוח לי עוגה'. קובי אושרת אמר שצריך להרים את המורל, אז כתבתי 'מורל כל כך גבוה' ו'פה קייטנה ועושים שמח' – למרות שגיורא לא כתב את זה בגלויה. וזהו. בבוקר שמתי את השיר בארון החשמל והלכתי לישון בלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה".
עוד באותו יום הקליט הזמר עוזי פוקס את השיר באולפן, וזמן קצר אחר כך הוא כבר הפך ללהיט אצל הלוחמים בחזית. "החברים שלי שמעו את השיר עוד לפניי", מספר גיורא. "כשהבינו שאחותי כתבה אותו הם התחילו לשאול שאלות. מישהו אמר: 'למה היא כתבה שאנחנו נלחמים כמו אריות? זה לא נכון'. לא ידעתי מה לענות. ואז האזנתי לשיר בפעם הראשונה והייתי מבסוט. זה שיר קליט מאוד..."
ידעת שהוא מבוסס על המכתב שלך?
"לא. רק בשלב מאוחר יותר תלמה סיפרה לי".
חצי שנה נשאר גיורא במילואים, ואחרי הפסקת האש שהה עם חבריו על אדמת אפריקה. יום אחד התייצבה שם אורחת לא שגרתית: אמו, העיתונאית עפרה אליגון ז"ל, שיצאה לסקר את הנעשה בחזית. "ישבנו בצד המצרי של האגם המר. היא הגיעה ברכב הפרטי שלה, חצתה את התעלה על אחד הגשרים. עשיתי לה סיור באזור".
ממש "אמי הגנרלית". איך הגיבו החבר'ה?
"זה היה קצת מביך, אבל שמחתי".
"אין לך מה לדאוג" הפך עם השנים לשיר המזוהה ביותר עם תלמה אליגון. "הוא רודף אותי לכל מקום", היא מסכמת. "פעם אפילו לקחו אותו לפרסומת ברדיו מבלי לקבל את הסכמתי".
פרסומת למה?
גיורא: "לתחתונים, אלא מה?"
