כמו הטמפרטורות שמטפסות ומטפסות לקראת שיאו של הקיץ, כך האווירה בישראל הולכת ומסלימה דרך שני אירועים דרמטיים ומסוכנים: האיום על שלמות מערך המילואים כמחאה נגד החקיקה המשפטית, והלחץ הגובר שמפעיל חסן נסראללה בקו הגבול הצפוני, בניסיון לעצב אותו מחדש. בכל זאת, אין דרך קלילה לומר את הדברים: גודל השעה מחייב אחריות לאומית מקסימלית, הן מצד ראש הממשלה והן מצד המאיימים בסרבנות.
חשוב להבהיר כי מזכ"ל חיזבאללה לא החליט לבדו שהגיע הרגע לבחון ביתר שאת את סבלנותה של ישראל. נראה שאיראן הגבירה את הלחץ עליו כדי שיגביה את הלהבות מול ישראל, ויגבה ממנה מחיר שבטהרן לא הצליחו לגבות.
תיעוד: חשודים מורחקים מהקו הכחול על ידי לוחמי צה''ל
(מתוך שידורי ערוץ "אל ג'דיד")
הפנקס האיראני מייחס לישראל לא מעט דברים – בצדק או שלא – וההנחיות לפרוקסי הלבנוני הן להכאיב לשכנה מדרום אך לא להידרדר למלחמה כוללת. בכל זאת, חיזבאללה 2023 הוא פרויקט שהושקעו בו סכומי עתק, כמעט מיליארד דולר בשנה לפי ההערכות, בציפייה שישמש כ"מכה שנייה" במידה וישראל תתקוף את מתקני הגרעין של משטר האייתולות. לכן המשימה כרגע היא לשחוק את צה"ל ולפגוע בהרתעה. את המטרות הללו ניתן להגשים לא רק בצפון: איראן מעודדת פיגועים בזירה הפלסטינית. שם המשחק שם הוא "מה שיוצא אני מרוצה".
ייתכן ונסראללה בונה על תקרית שתוביל לכמה יממות קרביות, אבל כידוע לא מדובר במדע מדויק: אירוע מסוים עלול לברוח לו, או שההסלמה תצא משליטה. לכן, למשל, נוח לחיזבאללה וגם לבוסים שלו מטהרן להשתמש בפלסטינים בלבנון, כפי שהיה בחדירה החמורה שהסתיימה בנס רק בניסיון הפיגוע בצומת מגידו. בנוסף, נסראללה שב להישען על הפעולות הטקטיות בגדר הגבול, היכן שיותר נוח לו לסמן את עצמו כ"מגן לבנון" ובכך לקבל לגיטימציה פנימית במדינה שיש לה יותר צרות מאשר מים בברז. חזית נוספת היא למנוע מצה"ל לבנות מכשול בקו הגבול, זה שאמור להקשות על כוח רדואן לחדור ליישובי הצפון בעת מלחמה.
גניבת מצלמת התצפית ליד מטולה
על הרקע הזה צריך לבחון את התקרית מאתמול בהר דב, עוד תקרית שמתווספת לחימום הגזרה: פרובוקציה שבה השתתף גם חבר פרלמנט לבנוני, שחצה את "הקו הכחול" יחד עם מספר עיתונאים, נתקלה הפעם בתגובה מהירה של ירי חי ואמצעים לפיזור הפגנות. אלא שגם זה לא מכסה על האירוע החמור והמביך של גניבת המצלמות מהעמדה שליד מטולה. פיקוד הצפון מתחקר את האירוע, אבל עוד לפני המסקנות עליו להפנים שאנחנו כבר לא בקנזס: התנהלות רופסת עוד עלולה להוביל לאירוע מכונן שבקצה שלו מסתתרת מלחמה. כבר היינו בסרט הזה, בימים האלה לפני 17 שנה בדיוק.
אי־אפשר, ולמעשה אסור להפריד את מהלכי חיזבאללה ממה שקורה בתוך ישראל. נסראללה, מס' 2 בציר הרשע אחרי חיסולו של קאסם סולימני, הוא אדם עם חושים חדים בכלל ובכל הנוגע לישראל בפרט. הוא רואה את המראות, שומע את הקולות ומבין מצוין מה המשמעות של איומי הטייסים, ולצידם גם לוחמי מילואים בסיירת מטכ"ל. הוא גם יודע שהדרמה הייתה ונותרה אצל אנשי צוות האוויר, שמרכיבים לא פחות מ־50 אחוז מכלל הטייסות הפעילות.
התוצאה היא שצה"ל והממשלה מוחזקים למעשה בגרון בידי קבוצה של אנשים, שאין להפחית בתרומתם - אבל גם לא ניתן למזער את פוטנציאל הנזק שהם גורמים להבטחת הפעילות של צה"ל. הכוונה היא לא רק לפגיעה בכשירות הביטחונית, אלא לכללי היסוד של פעילות הצבא: היום האיום מגיע מהצד של המתנגדים לתוכניות הממשלה, ומחר יהיו אלה מילואימניקים מהצד השני של המפה הפוליטית, שילחצו בגאון על הכפתור האדום בגלל חקיקה שלא מתיישבת עם תפיסת העולם שלהם.
נכון ומותר למחות בעוצמה, אבל השימוש בנשק יום הדין הוא פגיעה ישירה בביטחון של כולנו. בינתיים הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר דוגלים במשחק צ'יקן ולא מכריזים מה יעלה בגורל מי שלא יתייצב (למשל שהוא לא יוכל לטוס גם בעתיד). קשה שלא להזדהות עם המצוקה של רב־אלוף הרצי הלוי, והאחריות עדיין מתחילה אצל ראש הממשלה ושריו. אלא שכל עוד המסר ממשיך להיות מעורפל ואמביוולנטי, כך הסדק הולך ומתרחב, ובעצם מאותת שכל ויכוח דרמטי בעם יוכרע בבית הדין הגבוה לצדק של טייסי חיל האוויר. המצב הזה בלתי נסבל, והוא מתרחש כרגע, בלי שנסראללה ביזבז אפילו טיל אחד מהארסנל העצום שלו.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.07.23
