באיזשהו שלב אתה חייב להגן על האוזניים. חייב.
זמבורות, ותופים, ומגפונים, ושירת "ד־מו־קרטיה", ו"בושה", דפיקות מקלות ואבנים על מעקות ופחים, ובתוך זה קריאות השוטרים, וצווחות הנגררים, ושם פצועה, והנה ליד מישהי בוכה.
תוך כדי אתה רואה מפגינים עם אטמי אוזניים, או אטמים שפזורים על הכביש, ומבין שגם אתה חייב לחצוץ בינך לבין הרעש הנורא, צרימת התפרקות המדינה. כשרסיסים ממנה, מאיתנו, ניתזים עכשיו בשבר גדול לכל פינה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בסוף, איך אמר לי אחד מגיבורי הסיפור שתכף תקראו כאן - כל מה שמשתולל במדינה שלנו היום יהפוך אולי, בלחץ, לחצי עמוד בספרי ההיסטוריה. אם יהיו עוד עמודים וספרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ועדיין, ההיסטוריה תשפוט. גם אם ידיו של בית המשפט יהיו כבולות מלעשות את זה, היא תשפוט את ראש הממשלה שהביא אותנו עד הלום; היא תשפוט את שר הביטחון; היא תשפוט את השרים, את המתנגדים, את אלה ששותקים; והיא תשפוט גם את ארגון "אחים לנשק", על חלקו במה שאולי יוביל בסופה של השתלשלות להצלת הדמוקרטיה או לחיסול צבא העם כפי שהכרנו.
אם תשאלו את איל נוה, רון שרף ואיתן הרצל, ממובילי "אחים לנשק" ולוחמי עבר בסיירת מטכ"ל, במדינה דיקטטורית זה בכל מקרה היה קורה. תכף תשמעו את זה מהם בעצמכם.
בחודש האחרון, "יולי השחור" ליוויתי אותם בקרבות הרחוב שניהלו על עילת הסבירות. ב"לילה לבן" מול הבית של השר גלנט; במבצע חסימת הדרכים המובילות לירושלים; כשהתבצרו קשורים בבסיס הקריה; בישיבת צוות דיסקרטית; ועד שנאלצו להודיע על עשרת אלפים מילואימניקים שלא יתייצבו אם החקיקה תושלם. ראיתי אותם הופכים את המדינה, נלחמים מול מה שלתפיסתם הוא קץ ישראל במתכונתה החופשית.
נראה שזה לא מקרה שאלה שהוכשרו על ידי המדינה להיות הכי פייטרים, לא לראות בעיניים, הם אלה שבימים אלה הולכים הכי רחוק בעקבות מה שהם רואים כהגנה על הממלכה. גם אם זה אומר לסחוף אלפים ולהתייצב מול צה"ל, קודש הקודשים.
השבוע, בכל מקרה, אחרי חודשים שבהם התגוללו ברחובות, נשכבו בכבישים, התעמתו, נעצרו, נפצעו, זעקו - הקרב על עילת הסבירות הגיע לשיאו. ועדיין, המאבק לא הסתיים. מאחורי הקלעים ככה זה נראה.
תחתינו אדמת מושב נוקשה. מעלינו שמיים שחורים. ריקים מירח שלא התייצב למילואים. ואנחנו צועדים. בריח פרות, בשבילי חול מתפתלים. רון שרף, מראשי "אחים לנשק", מפלס דרכו בזריזות, ואנחנו אחריו. ממצמצים בחושך. סביבנו עם כל צעד מתגלות עוד דמויות. במאות.
אנחנו צועדים בעקבות הדמוקרטיה, בלילה שבו נעדר הירח והמנהיגות הנוכחית כמעט ולא נראית. אנחנו צועדים אל מושב עמיקם, אל סמוך לביתו של יואב גלנט.
אני שואל את שרף, 51, אב לשלושה, אם לפני חצי שנה דמיין שיצעד בשעת אפלה לבית שר הביטחון. "ממש־ממש־ממש לא", הוא משיב, "אחרי נאום יריב לוין, אמרתי 'נתניהו זורק אותו מכל המדרגות'. גם אחר כך חשבתי שימסמסו את זה. שזה ייעצר. לא האמנתי".
ממשיכים לנוע. "צריך מיליון אנשים שיסגרו את הכנסת", אני שומע קול בחשיכה. הרחשים סביבנו מתגברים. עד שמולנו, בנקודה שנקראת ההר העגול, מתגלים קרוב ל־3,000 איש. "לילה לבן" קוראים לאירוע הזה. יש פה, בשטח מתוחם בין עצים, נגררת שמשמשת כבמה, ותאורה, והגברה, ומסך ענק, ואפילו פינות קפה ופיתות דרוזיות. מישהו, לוגיסטית, נתן פה בחשאי עבודה.
בדרך לכאן, על כביש החוף, שאלתי את שרף, סא"ל במיל' בסיירת מטכ"ל, מה מניע אותו. כבר תקופה שהחיים שלו בהולד. בקושי ישן, בקושי רואה את הילדים, בקושי עושה ספורט. לא יודע כמה מקדיש לעבודה שלו כמנהל פיתוח בהייטק. "אשתי מוטרדת מהמצב. בשביל זה אני פה עכשיו", השיב. ואז הוסיף שכבר חצי שנה הוא חי חיים כפולים.
בסמוך לבית השר, כשהוא מטפס לנגררת, ותחתיו מרבד משובץ מפגינים, משהו אחר יוצא משרף. הוא רוכן. מיקרופון ביד. המבט שלו ממוקד קדימה. הממלכתיות נעלמת. אולי גם המילים השקולות. קריאות קרב יוצאות. "השבוע נכריז על שבוע המילואים", הוא מודיע להמונים שמנערים תחתיו את הלילה בדגלים, "מילואימניקים ינטשו את המטוסים, הספינות, הצוללות, שטחי אימונים, ולא יהיה צבא עם. לכן באנו לגלנט".
איפשהו בדרך, נדמה לי ליד הפנייה לכפר שמריהו, שאלתי את שרף על זה. על מה שמכונה סרבנות. על ההתנגדות הקשה שזה מעורר. "זה כלי שהוא באמת מסוכן", שרף הסכים, "אבל אנחנו מצביעים על תופעה שממילא תקרה. אנשים יעזבו יחידות, ירדו מהארץ, לא יתנדבו לדיקטטורה. ואין דרך חזרה מדיקטטורה, זה העניין".
כשהתקרבנו עם האוטו לעמיקם, ראינו ערימה של ניידות חולפת. איזה חמש או שש. שרף עקב אחריהן בזווית העין. ועכשיו, ליד בית השר, הוא מקבל דיווח שהדרך למושב נחסמה, ומעריך שאלה אותן ניידות. ותכף ייגש מפקד כוח המשטרה במקום, יבקש בלי זמבורות. ואז ייגש שוב, יבקש בלי הגברה. זה מסוג הרגעים שמחליטים אם נענים או הולכים לעימות. שרף והחברים מיישרים קו. הפעם. "יש פה יחסים מורכבים בין המחאה והשוטרים", הוא מסביר, "אני מאוד מעריך את המשטרה. הם עובדים עם כבוד, נחושים. בסוף אנחנו סומכים על השוטרים שאם יגיע המשבר החוקתי, הם יעמדו לצד החוק וישמרו עלינו האזרחים. שיהיו לצידנו".
זה לא כזה פשוט. המשטרה, עזבו שלא ישנה כבר חודשים, נאלצת להתמודד עם ארגון שמובל על ידי לוחמי יחידות מיוחדות. עם מנגנון ברוח צבאית. כזה שפועל תחת מידור, ויש לו מטה וחפ"ק ומה שתרצו.
אני שואל את שרף אם קורה ששוטרים מנסים להסתנן אליהם כשתולים. יש כאלה, הוא משיב, ומעריך שגם עכשיו. "לפעמים אנחנו עולים עליהם".
בכיר אחר ב"אחים לנשק" מספר על שוטרים במסווה, שמתקשרים מדי פעם כדי לנסות לדובב מידע. "אנחנו מרגישים את הניסיונות כל הזמן", תיאר, "קשה להם לעבור את החומות שלנו".
שרף עצמו, אגב, נעצר שלוש פעמים, אחת מהן באיילון, בלילה שאחרי פיטורי הניצב הפורש עמי אשד. "הייתי באמצע ריאיון", הוא נזכר, "פשוט קטפו אותי באמצע הרחוב. זה היה זיקוק של דיקטטורה ברגע אחד".
ותכף, סביב ההר העגול, ולמרות חסימת המשטרה, תנועת המוחים תימשך. אפילו שיירת אופניים תגיע. השעות יהפכו קטנות יותר ויותר. כוסות הקפה החד־פעמיות ייגמרו. אבל האנשים לא יניחו דגלים. בכל זאת, לא רחוק מכאן נמצא שר הביטחון. האיש שבשבילו, בגלל פיטוריו, יצאו פעם להבעיר רחובות. אז הם עומדים. מחכים.
בלילה לבן תחת שמיים שחורים.
עומס החום הכבד יימשך היום, אמרו בתחזית. עצמות יירטבו ויוטחו וידממו, אמרו במכת"זית.
אנחנו על כביש 1 המוביל לירושלים, מחלף חמד. לא רחוק מאבו־גוש. אתמול היה לילה ארוך. ההצעה לביטול עילת הסבירות עברה בקריאה ראשונה. ועכשיו בוקר קשוח. על הכביש, בדבוקה אחת צפופה, יושב איתן הרצל עם חבריו מ"אחים לנשק", כשמכת"זית שוטפת אותם מהנתיב הסמוך, והתנועה מולם, עומדת, תקועה. אני מזהה אותו מרחוק לפי חצי החיוך שלו. חצי חיוך כזה קבוע.
גם בכניסה אחרת לעיר, דרך כביש 443 ממודיעין, יש עכשיו חסימה. ירושלים נצורה. יום השיבוש, זה שעתיד להבעיר היום את ישראל באינספור מוקדים ולהגיע לשיאו בנתב"ג, יוצא לדרך במבצע משולב עם הפתעה למשטרה.
מקודם, שש ומשהו בבוקר, כשעילת הסבירות עוד ישנה, החזה עולה ויורד, מחוברת למכונת הנשמה, היינו בדרכנו מזרחה. הרצל, איש סיירת מטכ"ל, שהשתתף למשל בחטיפת שייח' עובייד מהעיירה ג'בשית שבדרום לבנון, נזכר במעצר שלו מלפני חודש, כשהפגין מול בית שר המשפטים יריב לוין.
"אתה מאבד את החירות בשנייה, וזו תחושה קשה כי אתה מאמין שאתה מהגוד גייז", תאר במהלך הנסיעה, "בצבא, כשעשיתי סדרת שבי, גם מצאתי את עצמי בלי חירות, אבל למרות שהיה קשה פיזית הבנתי שמי שיושב מולי אוהב אותי. ופה, אני מובל עם אזיקים על הידיים והרגליים, ויושבת מולי חוקרת שחושבת שאני באמת לא בסדר".
בן 55, אב לשלושה, מגבעת אלה שבעמק יזרעאל, איש הייטק, נולד בקיבוץ סעד, בבית דתי. "בבחירות האחרונות", אומר, "שליש מהקיבוץ הצביע בן גביר. זה גרם לי לאכזבה. פתאום הם חלק מהעמקת הקרע. הציונות הדתית עברה תהליך הקצנה. איבדו ערכים ומוסר. סוגיית יישוב הארץ הפכה עבורם לעיקר".
הרצל הוא ממייסדי "אחים לנשק". הארגון החל בקבוצת הוואטסאפ "לוחמים ולוחמות למען הדמוקרטיה" שפתח עם כמה מחבריו לסיירת מטכ"ל, ותפס תאוצה במסע המחאה שהובילו בינואר האחרון אל בית המשפט העליון בירושלים. אפרת גיא, שעכשיו לידנו בהפגנה, הייתה איתו במסע ההוא. אלה היו ימים גשומים במיוחד. "אז אפילו לא ידעתי איך קוראים לה", הרצל נזכר, "ביקשתי שתחתים אנשים על נוסח ביטוחי שכתבנו, שמי שנמצא פה הוא על דעתו ואנחנו לא לוקחים אחריות".
"לא היה נייר אז החתמנו על קרטונים", אפרת משחזרת, "למחרת כבר היו דפים מודפסים עם מאות שהחתמתי. ואז זה התחיל לגדול".
לגשר בחמד המשקיף לכביש 1 יש מפקד. אבל איזו מישהי, מבוגרת עם מגפון, מכריזה עכשיו: "רדו מערבה לכביש". "כל אחד נהיה מפקד", הרצל משועשע. "לא יודע מי זאת, אבל היא עושה עבודה נהדרת".
אני מביט מהגשר בנחילי האדם שזורמים למטה דרך הגבעות מסביב. תוך שניות המראות הופכים אפוקליפטיים. שניים מנתיבי הכביש חסומים; על השלישי מתפתח עימות מול השוטרים. המכת"זית שוטפת, המפגינים נעים מזרחה, מערבה, בורחים. ואז לובשי המדים מסתערים. דוחפים, מרימים, מושכים, גוררים. יש פצועים, עצורים. אנשים צורחים, נאחזים בכביש, במפגינים אחרים, "לא נוותר", זועקים.
תכף המהומה תישכח. המאחז בכביש 1 ייפול. ואז בצד הדרך, אחרי שהתנועה תתחדש, ונהגים יצפצפו לאות הזדהות או שיטיחו קללות, הרצל יעמוד עם פעיל "אחים לנשק", עו"ד ירון קרמר, פעם בסיירת מורן. שניהם ילוו במבט את אחרוני המוחים שעוזבים. שיירה עצובה של רטובים.
ואז הרצל יפנה אל קרמר. "בתור עורך דין שפועל לצדק, איך אתה מרגיש כשאתה עומד מול המשטרה?", ישאל.
"האמת קטע הזוי", קרמר ישיב, ואז ייזכר בתמונה. הוא נכנס, מזיע, אחרי הפגנה, אל בית המשפט, רואה את הרצל על ספסל העצורים. "ואני מסתכל עליך ועל החבר'ה לידך, ואומר לעצמי, 'מדינת ישראל הביאה למצב הזה את האנשים הכי טובים, אלה שיצאו להגן עליה'. אז לשאלתך, אני מרגיש מעולה שאני חוסם כבישים עכשיו. לא מעניין אותי עורך דין ולא כלום. אם לא נעשה את זה פשוט ידרסו אותנו".
באוטו, אחרי שההפגנה תסיים, הרצל יוסיף משהו מהלב. חאלס, יאמר, נמאס. נמאס להפגין. נמאס לעמוד בצמתים. נמאס ממנהיגים שלא סופרים. נמאס שהחיים נעצרים. "צריך אולי הסלמה. דרכים שיבינו שאנחנו רציניים", יסכם דרך המראה. וחצי החיוך שלו לא יהיה שם.
כששי אייזנברג, אופטיקאי בעל שם, מדבר על המיקרוסקופים שהוא בונה אצלו במעבדה שמתחת לבית בגבעת אלה, הוא מפליג למחוזות רחוקים. פרוטונים, אלקטרונים, לא יודע מה, סביבנו עפים. והכאבים כאילו נעלמים.
הוא בדיוק מסיים את ענייניו במיון של הדסה עין כרם. "מטופל 23A לגשת", קוראים לו. חוזר מחייך. הצילום יצא אש. חוץ מנפיחות בשוק ימין ואדום כזה של מכה, הוא מיישר את הרגל שנראה, הוא יצא ללא שברים מהרכב שמחץ אותו.
זה גם קרה במחלף חמד. אייזנברג, בן 74, מתאר עכשיו את ההשתלשלות: איך הוא ומפגינים אחרים נתנו לאמבולנס לעבור בנתיב השמאלי; ואיך מכונית שבאה מאחור לחצה גז, הצמידה אותו לאמבולנס; ואיך פנה לשוטר שיעצור את הנהג; ואיך דווקא הוא נעצר, עד שחובש מהמשטרה הורה לשלוח אותו לפה, למיון; ואז הוא נזכר בנהג שמחץ אותו. במבט שלו, שאיכשהו לא עוזב אותו. מה היה שם, אני שואל. "שנאה", הוא משיב.
"שמעתי שנפצעת בהפגנה, אני יכול לעזור", אחד הרופאים ניגש במיוחד אל אייזנברג מקודם במיון. ואחר כך הטלפון שלו צילצל. מישהי מ"אחים לנשק", שאלה אם הוא צריך משהו. אבל עכשיו, כשעוד כואב ונפוח, אני שואל איך הוא רואה את ההתרחשויות סביבנו מהזווית שבה הוא רגיל להתבונן על העולם. זווית המיקרוסקופ.
"כמו שמטרידה אותי המחאה, מטרידה אותי התחממות כדור הארץ", הוא אומר, "אני תוהה מה יגיע קודם. ההתחממות של כדור הארץ או הארץ. מה ילך קודם פייפן".
אחרי כל הפגנה ב"אחים לנשק" עושים אומדן נזקים. מלווים פצועים, אם יש עצורים, מוציאים הודעת הקפצה למאות פעילים כדי שיגיעו להפגין מחוץ למשטרה. כמו עכשיו, כשמפגין מובא לתחנה במבשרת ציון.
אייזנברג, בכל אופן, הוא לא הנפגע היחיד בחמד. מקודם, בזמן שהמכת"זית ריססה לכל עבר, ושוטרים הסתערו, על הכביש לידי שכבה מישהי. על גבה. ללא תנועה. מוקפת בכמה שמנסים לטפל בה.
"הדבר הראשון שהרגשתי כשחזרתי להכרה, זה שאני רוצה הביתה. רציתי לקום וללכת", ד"ר רוני פורת תיזכר שבוע אחר כך, כשאשאל מה הרגישה שם, ששכבה פצועה, מדממת, על הכביש הלוהט, "חשבתי על זה שבערב לבת שלי יש הופעה בחוג לריקוד, ושאני לא רוצה לאכזב אותה. כשראיתי את כמות האנשים שמקיפים אותי, את הפנים שלהם, כשהרגשתי את הטעם של הדם - הבנתי שאני לא הולכת הביתה".
היא בת 40, אם לשלושה ממושב בית נקופה הסמוך למחלף חמד, ד"ר לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. כבר חצי שנה מפגינה. ותכף היא תתאר איך ישבה על הכביש. איך ראתה את המכת"זית קרובה. איך הרגישה את תחושת הסכנה.
"הגוף שלי ספוג במים, אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי, ושאני רוצה ללכת. כשקבוצה קמה, אני קמה איתם, ואז בעצם נפגעת בגב, בכינון ישיר. אני מוטחת בצורה חזקה, הראש מוביל אותי לתוך מעקה הבטיחות".
האישה שעל הכביש תסיים עם חתכים בלחי, בסנטר, בשפה, שתי שיניים קדמיות שבורות. בימים הבאים היא תהיה מוקפת עזרה. מהעם, מגופי המחאה. יציעו לה סיוע משפטי, פסיכולוגים, שיקום, טיפול פלסטי, טיפול שיניים, יציפו לה את הבית בפרחים, והכל ללא תמורה. זה יהיה מרגש. ועדיין, משהו יהיה שבור בתוכה. "וזה הקושי הגדול", תסכם, "אובדן הביטחון במדינה".
דלתות המשרד הממוזג נעולות מבפנים. בחדר הישיבות מנורות מעוצבות מציירות על הקיר באור וצל. בצל ואור. על השולחן פתוחים לפטופים, וביניהם ערימה של מגשי פיצה. מקודם היה תה וכנאפה שאיתן הרצל הביא מזרזיר.
יש פה את כל התנאים כדי להפוך את המדינה. והיא מתהפכת. ב־ynet הכותרת הראשית מבשרת עכשיו על ישיבת חירום של שר הביטחון יואב גלנט עם הרמטכ"ל הרצי הלוי בנוגע לכשירות הצבא. אלה שבעקבות פועלם, בין השאר, יש בעיות של כשירות, מכונסים סביב הפיצות. צוות ההיגוי של "אחים לנשק". שבעה אנשים. לכל אחד תחום אחריות. אחד על האסטרטגיה, אחר על הצד המבצעי, ויש קשרי חוץ, תקשורת, מודיעין. למשל איסוף מידע על פוליטיקאים, התחקות אחריהם. לכל חבר כנסת מהליכוד מוצמד פעיל, שאחראי על "התיק" שלו. כמה מאלה שהטריפו את שמחה רוטמן בניו־יורק יצאו לשם בשליחות הארגון.
מתחת לוועד המנהל פועל חפ"ק, שתפקידו להוציא לפועל כל משימה שמונחתת מלמעלה; ומטה, שכולל מחלקות של לוגיסטיקה, תקשורת, משפט ועוד. מנגנון הפעילים, הם מעריכים, כולל כ־300 איש.
מרבית אנשי הוועד המנהל הם מסיירת מטכ"ל, אבל ב"אחים לנשק" אפשר למצוא מגוון. מורן, שריון, שלדג, מה שתרצו. שיטות הפעולה צבאיות, וכוללות למשל מידור ותחקור אירועים. המימון הוא מתרומות, כשקצב האיסוף נע בין 250 ל־400 אלף שקל בחודש. בתקופות סוערות, כמו בשבועות האחרונים, קצב הגיוס מזנק.
בדקות הקרובות, בכל אופן, החבורה שפה תתכנן איך תיראה המחאה שלפני הקריאה השנייה והשלישית לביטול עילת הסבירות. דרור ארז, שאמון על הצד המבצעי, יציג תוכניות. למשל מבצע לחסימת הקריה, ופעולה של הסחת דעת. לכל מבצע יקבעו מי יוביל, באילו אמצעים, מה יהיו התקציבים. קרביים של מדינה שלמה הולכים להתהפך לפי מה שתרקח החבורה שפה.
"ציפינו לגלנט 2, שהוא שוב יעצור את מה שקורה. ועכשיו אנחנו אלה שנאלצים למשוך באמברקס להנהגת המדינה. התחושה קשה", איתן הרצל אמר לי קודם. אבל עכשיו, בישיבה, הוא דווקא אופטימי שאולי המפגש של גלנט עם הרמטכ"ל איכשהו יוביל לעצירת החקיקה.
"אתה כזה תמים", רון שרף מטיח בו, "על מה מתערבים שזה לא יהיה? אם כבר הפוך. יוציאו הודעה שהלוחם הראשון שמודיע שלא יתנדב, ילך לכלא".
בקצה השולחן יושב איל נוה ומדמיין תמונה. הוא רואה לנגד עיניו מעין מיצג סמלי. "שורה של חיילים בקו ישר", הוא מתאר לנוכחים, "כל אחד כאילו מחזיר את מכנסי המדים, ונעלי צבא תלויות. אירוע שקט, אינטימי, של פרידה".
"אני נגד", שרף מצנן, "כל התיאטרליות הזו לא אותנטית. מזויפת. חוץ מזה, מנסים להחדיר נגדנו את המושג של הפיכה צבאית. אסור שזה ייראה כמו הפיכה צבאית".
עוברים לדון במבצע חדש של שלטי חוצות שהולך להציף את ישראל. כזה שמושקעים בו כ־400 אלף שקל, כולל פרסום במדיות נוספות. מי על המוקד? שמות עולים, יורדים. חלקם מפתיעים. אולי דיכטר, לא אין טעם. אולי הרמטכ"ל הלוי, מישהו מציע. "הרמטכ"ל לא המטרה שלנו, אנחנו חייבים אותו לצידנו. גם הוא מבין את גודל השעה", משיב אחר. בסוף נקבע, 90 אחוז מהשלטים יהיו נגד שר הביטחון, עם הסלוגן "גלנט מחסל את צבא העם". עשרה אחוזים נגד נתניהו.
עכשיו, מאחורי הדלת הסגורה, בין המנורות שמציירות אור וצל, הרוחות קצת מתלהטות. השאלה הגדולה היא מתי מודיעים על השהיית ההתנדבות למילואים.
יש כאלו ב"אחים לנשק" שמשוכנעים שהיה צריך לעשות את זה מזמן. "אי־אפשר לנהל קרב בלימה לנצח", אמר לי למשל ירון קרמר כשצעדנו אל אחת ההפגנות, "אתה צריך לעבור להתקפה. להפסיק לאיים 'תחזיקו אותי', ולומר 'איני יכול לשאת עוד את המתרחש'".
"הפעולה של הודעה על הפסקת התנדבות מיידית כל כך קיצונית, שצריך לתת לביבי את כל האפשרויות לרדת מהעץ", שרף מציג עכשיו את עמדתו בישיבה, "הקו האדום שלי הוא אחרי קריאה שנייה ושלישית".
"ואז הם יעלו את החוק הבא", איתן הרצל משיב בחוסר סבלנות.
הוויכוחים נמשכים. ולרגע, בזמן ששאלות שמסעירות מדינה שלמה יעלו וירדו, קל יהיה לשכוח שעל השולחן, בין מגשי הפיצות הריקים, מונח עכשיו צבא העם, נו, זה שמכנים הכי טוב בעולם.
בארלוזורוב 93 בתל־אביב, על בטונדה מוגבהת, ליד מטה ההסתדרות, מבנה מוארך, בשיפוץ, ים חלונות - עומד עכשיו איל נוה, ממובילי "אחים לנשק". דרך המגפון הוא קורא לארנון בר־דוד, יו"ר ההסתדרות, לצאת אליהם החוצה. "אתה יודע שכולם נגמרים פה", כורז לו. תחתיו אלפים. שורקים, מריעים. "צא החוצה, צא החוצה", מהדהדים.
בר־דוד, האמת, לא בבניין. הוא איפשהו בנתיבות. זה לא העניין. ממש קודם לכן קומץ אנשי ימין הפגין נגד נוה, האיש שבעצמו אוחז מגפון עכשיו. עמדתי לידו כשהתבשר שיש מפגינים ליד הבית שלו בהרצליה. "אם הייתי שם הייתי מוציא קפה, מדבר איתם", אמר, והוסיף: "בסוף, אני אפילו לא פיון בעסק הזה. אלא עוד לבנה במאבק הזה".
הבוקר שלנו החל מוקדם. שש וקצת. כ־200 מפעילי "אחים לנשק" החלו מגיחים מהרחובות הריקים של תל־אביב אל גינת דובנוב. מיקום המפגש הופץ אתמול בסמוך לחצות. ועכשיו, מחלקים משקפי מגן נגד מכת"זיות ומתכנסים לתדריך. אל מבצע ראווה שאמור לפתוח סדרה של ימי סערה. בכבישים. ברכבות. במוסדות ציבור, בעצורים, בפצועים, בטייסות, במילואים.
סא"ל במיל' אורן שביל מ"אחים לנשק" מתדרך עכשיו את הנוכחים. המשימה, מודיע, היא חסימת השער הראשי של בסיס הקריה. האנשים שפה הולכים להיקשר שם ולהפוך לגדר אנושית חיה. יש שני סוגי איזוק, שביל מסביר, יש מנעולים של אופניים, ויש קשיחים עם שרוולים מפלסטיק. "יש עם פרווה?" מישהו מהקהל שואל. סוף־סוף חיוך בבוקר הקרבי הזה.
"מי שנאזק, לעשות פיפי לפני. מי שיש לו כאבי גב, שקשה לו, שיוותר. זה ייקח יותר מחמש דקות", שביל מודיע, ואז מוסיף: "יש פינת פינוי פצועים בצד המזרחי של הגשר. יהיו שם רופאים".
"בשום שלב בלי אלימות", נוה שעומד לידו מחדד, "ולצלם כל הזמן. מי שעוצרים אותו, נלך אחריו".
ועכשיו, טה־טם טה־טם, תחת שמש בוערת שכמו זיקית מטפסת מעלינו במהירות החקיקה, תופי מלחמה מכים בקצב בשערי הקריה.
והנה, על הכביש שרועים על גבם עשרות. קשורים זה לזה אזוקים. סביבם כמה שמנפנפים להם אוויר עם שלטים או שמצננים אותם במים ובמגבונים. יש פה מישהו שקשור אל עמוד, כורע, מתפתל, בזווית בלתי אפשרית. ולא רחוק ממנו אחר ששוכב על גבו באלכסון, חלקו על הכביש חלקו על המדרכה. "תעשה תחקיר מאיפה הגיעו שיטות הקשירה האלה", האיש, חניאל אילוז, מורה עם עיניו על הצינורות שבהם הוא אזוק, בזמן שבת זוגו גנית מנגבת לו את המצח, "בטח ממדינות עולם שלישי".
אני מביט למטה. טיפות זיעה מטפטפות אל כביש הכניסה לקריה. "שימו כובע, שתו מים, שלא תגמרו בקרדיולוגית", ברקע אחד הנואמים מפציר באלפים שמתאספים. עוד חיוך בבוקר הזה.
"אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה מביא פרופסור לקשור את עצמו בשרשרת, או להתעמת עם שוטרים", אמר לי ירון קרמר קודם. זה היה כשרק נחתנו בלב המולת המחאה, והתקבלנו בשירת "ד־מוק־רט־יה". קרמר הצביע אז על היד שלו. על עור הברווז שנהיה לו. "זה הדבר שהכי מרגש אותי", תיאר, "הרגע שאתה עובר מהרחוב למחאה, אתה מסתכל על הפנים של האנשים, וזה כאילו מתפוצץ מולך".
רק שהפגנות, במיוחד בקיץ הזה, מתחילות בהכרזות ותקוות ומסתיימות בקיפול זנבות. במיוחד זו שכאן. כמעט שלוש שעות אחרי שנכבלו מול הקריה, מתברר שאין צורך ברופאים. אין גם עצורים. השוטרים שפה רק עומדים. מסתכלים. וההמונים, כולל הקשורים, מקפלים הפגנה, זזים. "ביבי לא רצה שאחרי השיחה עם ביידן יהיו תמונות של אלימות", נוה מנסה להסביר את איפוק המשטרה, תוך שאנחנו צועדים ליעד ההפגנה הבא.
הוא בן 47, אב לשישה, יזם נדל"ן, בעסקי חללי השכרה, יוצא סיירת מטכ"ל. הלילה, למשל, ישן שלוש שעות. "יש לי ילדים שלא ראו אבא חצי שנה אבל גאים בו. אני מתווה להם דרך", אומר. ואז מתאר את דרכי הפעולה הפחות מוכרות של "אחים לנשק". מגלה למשל שהארגון מקיים שיחות עם רבנים בשטחים.
למה בעצם, אני שואל. "בסוף זו מלחמה על זהות", נוה מסביר, "יש פה איזונים ובלמים של 75 שנה שהופרו. ברגע אחד מה שביעבע מתחת לפני השטח יצא. אנחנו בתהום ענקית. בעיני דתיים רבים אנחנו עגלה ריקה, חמורו של משיח. ומה שקורה כאן היום זה כאילו עונש על ההתנתקות. כאילו 20 שנה תיכננו את זה.
"בסוף", הוא מצביע על מי שסביבו, הרבה אנשים עם גבות דרוכות, "הדמוקרטיה זה המשהו שמאחד אותנו. זה כמו שייקחו לדתיים את בית הכנסת. אנחנו נלחמים על הזרם שלנו. נרדמנו המון שנים, עשינו לבתינו. ומה שקורה בחודשים האחרונים זה חזרה לחזון משותף. פתאום הדגלים חזרו, מגילת העצמאות, השורשים. וזה יעבור לילדים שלנו. ל'אחים לנשק' תהיה עבודה גם אחר כך. בלי קשר לחוק, אנחנו לא הולכים. יהיה תהליך עומק, לטפל במוגלה שיצאה, במה שהתפרק. נמשיך בכל הכוח עד שהמדינה תחזור".
הצעדה מתפתלת בתל־אביב. בשדרות ארלוזרוב המפגינים גוררים לכביש אדניות גדולות, פחים, חוסמים שיירת ניידות. יש זעם, דחיפות. "לא בושה לסגת", מישהו כורז ברמקול לשוטרים.
מאחורי הניידות הנצורות, איזה מישהו, על אופניים, מתווכח עם קבוצת מפגינים. "בביטול הסבירות תומכים 64 חברי כנסת, זה לא דמוקרטיה?" הוא שואל. "גם היטלר עלה לשלטון בדמוקרטיה", איזו מישהי מבוגרת אומרת לו. "אם אדבר על היטלר, תהרגו אותי", עונה.
אחרי שהאלפים יתגודדו מתחת להסתדרות, הם ימשיכו במסעותיהם בעיר הגדולה. ימינה לרחוב בלוך, שמאלה לבארי, ואז לבצלאל, משם דרך גינת סוטין, ואז לרחוב לסר ומשם אל פינת שדרות דוד המלך, בניין הרבנות. לרגע, מהצד, זו תראה כמו מחאה תועה. שכאילו מחפשת את דרכה.
ועוד מעט, בהצטלבות הרחובות שמתחת לרבנות, יתקבצו אלפים. זועקים, מוחים. אחת תכה עם כף על סיר, אחר על תרווד. גם השלטים יהיו תקיפים. "מרידה במלכות או גלות", "נשואה לא אסירה". מישהי תיעצר אחרי שתרסס על הקיר "בושה".
בין ההמונים, נוה, האיש והמגפון, מנהיג בהתהוות, יפלס דרכו כדי לנאום שיש פה הזדמנות לחוזה חדש על מקום הדת בחברה. בדרך ילחץ ידיים, ישיב לשאלות מפגינים. איזה אחד, תותחן, יגלה לו שהשתחרר לפני כמה ימים ומיד יצא לרחובות. שוב ושוב הוא ייעצר לסלפי, ייענה לכל הבקשות.
"אני רק תפאורה", נוה ינסה להסביר את ההיסטריה סביבו, "הם לא מצלמים אותי, הם מנציחים את עצמם ברגע הזה. כדי שיוכלו להגיד, היינו חלק מהאירועים ההיסטוריים. כדי שיוכלו להגיד לילדים שלהם, היינו שם. ניסינו להגן על המדינה".
מחוץ לאולם שמלא במאות פרצופים, סיכת לוחם אי־אפשר לדחוס פנימה, מכונסת חבורה. מובילי "אחים לנשק" שבהם נציגים של יחידות צה"ל השונות.
תכף הם ישבו בכמה שורות על הבמה המעוגלת בפנים רציניות כאלה. עגומות. ערב נורא, תחושת חורבן, יאמרו. ואז יטילו פצצה. יגידו שהם מייצגים עשרת אלפים מילואימניקים שלא מתכוונים להתנדב אם תושלם החקיקה. ואז, בזה אחר זה, נציגי היחידות יספרו כל אחד על עצמו, יזעקו. "לא דמיינתי שאגיע ליום הזה", ינאם סא"ל מ', טייס מילואים, כשהוא עם גבו לקהל. "תצילו את צה"ל", תתחנן קורל הלפט, סרן במיל' במערך ההגנה האווירית. אנשים סביבם יקומו, יניפו דגלים, יקראו ד־מוק־רט־יה.
אבל עכשיו, מחוץ לאולם, כשלצידם היועץ האסטרטגי איתי בן חורין שמלווה אותם מיום הקמתם, הם עושים תדריך אחרון. מריצים סצנריו של שאלות. "זה לא נורא אם תאמרו דברים דומים", מנחה אותם בן חורין. ואם ישאלו מה נעשה אם תפרוץ מלחמה, שואל אחד מהם. "נגיד שעכשיו אנחנו במלחמה על הדמוקרטיה", משיב אורן שביל.
הימים שקדמו למסיבת העיתונאים הזו היו דחוסים. מתוחים. רעילים. הסרטון הדוחה נגד הטייסים שהפיץ השר בן גביר; והנאום ההוא של נתניהו. "הסרבנות היא קץ הדמוקרטיה", האשים. "אני אפילו לא מקשיב לנאום", אמר לי באותו זמן איתן הרצל שהפגין בנהלל. "אין לי ציפיות"; והצעדה המפותלת, מחממת הלב, לירושלים; ומכתב חיל האוויר שעליו חתומים יותר מ־500 טייסים. וכל אלה כאילו לא מזיזים.
בין לבין, על רקע של נעליים צבאיות תלויות על חבל מתוח, "אחים לנשק" קיימו עצרת שבמהלכה החלו לחתום על הצהרות שלא יתייצבו למילואים עם השלמת החקיקה. פחות משעה קודם, כשהיה בדרך לשם, רון שרף, מילואימניק מרבית חייו, אמר לי שהוא עוד לא בטוח שיחתום. "קשה", חזר שוב ושוב על אותה מילה, ואז הוסיף, "תחושת קריעה".
רק שעכשיו, באולם בית חיל האוויר, כשהוא נואם, הוא נשמע בטוח. ושלם. "לא היה צורך להגיע לשבר הזה", הוא מרים קולו, ואז, לקול הכפיים של הנוכחים, נוקב בשמות יחידות צה"ל שנציגיהם יושבים סביבו. "זה עם ישראל", צועק, "זה עם ישראל".
הערב נגמר. אנשים מתפזרים. צבא העם הנבחר קיבל הערב נוקאאוט. ואין מי שיאסוף את השברים. כשהאולם מתרוקן נוה מספר בגילוי על התחושות שלו רגע לפני שעלה לנאום פה היום. מגלה שלא נשם קודם. יצא לקחת אוויר. "גדלתי בשכונה צבאית ביבנה. אבא שלי היה איש צבא. צה"ל זה קודש הקודשים".
ואז, לפני שהולכים, יש הרי עוד הפגנה בקפלן, ומחר בירושלים, ואז שוב בירושלים, הימים הבאים בלתי נגמרים, הוא מספר על מה שהוא וחבריו עוברים, כאילו מבפנים. "אין מילים להסביר את העומס הרגשי. לא ישנים בלילה. זה משא כבד לכולנו".
הלוואי שכל ההשתלשלות הזו, שעכשיו קראתם, הייתה נחסכת, ואפשר היה לכתוב סיפור אחר. וסוף אחר.
נגיד כזה שבו לא מגיעים לכיפופי ידיים מסוכנים, ולוחמות ולוחמים לא צריכים לתלות מדים. או לנסות להשטיח מהקוקפיט מהפכות של מנהיגים.
נגיד כזה שבו חיילי העילית, שלמדו בדרך הקשה שיותר מסובך להגן על גבולות הדמוקרטיה מגבולות המדינה, מגלים שטעו, בארץ הזו יש בכל זאת ראש ממשלה.
נגיד כזה שבו לא מביאים רבים כל כך אל חוסר תקווה, אל אווירת סוף מדינה.
נגיד כזה שבו אינספור הישראלים שמתגוללים ברחובות, מגלים לכל הפחות שיש מי ששומע אותם. למשל טמיר רייכר שפגשתי על הגשר בחמד, וסיפר איך מצא 130 דגלי ישראל במזבלה בפתח־תקווה, ניקה אותם, סידר, וחילק לאנשים; או מתי מלי, בן 72, שראיתי בכמה מוקדי הפגנות בתל־אביב, בכל פעם עם שלט אחר שעיצב לאירוע; או רמי מתן ועודד מגידו, שני מפקד פלוגות טנקים במלחמת כיפור ששומעים ברחוב הערות כמו "חבל שלא נשרפתם בטנקים ב־73'", והלכו לחלק פרחים בנתב"ג לנוחתים, "כדי שייהנו מהימים האחרונים של הדמוקרטיה".
לכל אלה, לנו, למדינה המפוארת שהיינו, הגיע סיפור אחר. מכבד יותר. מכיל יותר. אנושי יותר. כזה, שבלי קשר לחוק ולעילה, יש בו סבירות.
הימים הבאים, אתם יודעים, יהיו בלתי נגמרים. לילה יתחבר ליום, יום ללילה. מדורות באיילון, ועוד הפגנה בהר העגול, ועוד אחת, וחסימות, ומכת"זיות, ולילות של התנגדויות, והפגנות מהימין, והשבתות, וניסיון של הרגע האחרון שיובילו "אחים לנשק" לחסימת הכנסת, ועצורים, ועימותים, ופרשים. ובסוף, אלוהים שבשמיים – מול חוק מפלג עם לא יואילו המאמצים. ומה שיישאר זו אדמה ושמיים חרוכים.
שעות אחרי שתקום ישראל אחרת, אני אדבר עם איתן הרצל קצת אחר. הוא יהיה בנסיעה חזרה מירושלים, כשינסה להסביר שחסימת הכנסת הייתה בסך הכל אקט סימבולי. “הוכשרנו להתמודד מול אויב, ופה זה המדינה שלנו. אנחנו לא יכולים לעשות דברים קיצוניים”, יאמר. ואז הוא יחפש למצוא למערבולות שבתוכו הגדרה. “תסכול”, ינסה, “זה כאילו נוסעת רכבת לתהום, ואנחנו מנסים לעצור ולא מצליחים. במבחן התוצאה נכשלנו, ועדיין לא נכשלנו. זה לא נגמר”. האיש שכל כך נמאס לו מהפגנות, ורק ביקש לחזור לחייו, לא יוכל לעשות את זה בזמן הקרוב. לא הוא, ולא החברים מ”אחים לנשק”.
איך אמר לי נוה באחת ההזדמנויות? "הפכנו מלוחמי צבא ללוחמי דמוקרטיה. אין טילים וטנקים, אבל זו מלחמה. הפעם על מי שאנחנו".
הקרב על אנחנו, ולא משנה מי האנחנו הזה, ייזכר ככזה שנחל מפלה ביולי אחד של שנת 2023.
