תומאס פרידמן הוא מסוג העיתונאים והפרשנים הפוליטיים שבאמת כבר לא מייצרים היום. יותר מ-40 שנה שהוא כותב לאותו עיתון, "הניו יורק טיימס"; הוא עוסק כמעט בלעדית באותו תחום, עניינים בינלאומיים ובעיקר המזרח התיכון; ומי שיושב בבית הלבן מקשיב לו, מינוס אולי איזה דונלד טראמפ.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשפרידמן כותב משהו, כולם בוושינגטון קוראים, וכשהוא כותב על סיפור האהבה הסוער תמיד בין ארה"ב לישראל, הוא מוצא עצמו לפעמים מוזמן לבית הלבן לשיחה של שעה ורבע עם נשיא אמריקני מודאג.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במשך יותר מחצי שנה לא ממש הצליחו ההפגנות ההמוניות ברחובות ישראל לפרוץ לכותרות הראשיות בארה"ב - מדינה ענקית, עם מספיק צרות משלה, שעוסקת בישראל הרבה פחות מכפי שנוטים לחשוב בארץ. אבל כשההצבעה הסופית על ביטול עילת הסבירות התקרבה, הרים ג'ו ביידן, נשיא ציוני, טלפון לפרשן יהודי שמחובר מאוד לישראל והזמין אותו לחדר הסגלגל כדי להעביר מסר.
המאמר של פרידמן יום אחרי לא רק עשה כצפוי כותרות ראשיות בישראל, הוא גם היה בערך הפעם הראשונה שבה האירועים האלה הפכו למשהו שערוצי כבלים ופרשנים אמריקנים החלו לעסוק בו ברצינות.
ביידן הלך אחר כך עוד צעד קדימה בניסיון אחרון לשכנע את בנימין נתניהו לרדת כמה ענפים מהעץ, אבל שום דבר לא עזר. פרידמן אמנם מאוכזב מכישלון הלחץ, אבל לא ממש מופתע.
"צריך להבחין בין הצורות שבהן אמריקה משתמשת בכוח שלה בעולם", הוא אומר בראיון מביתו, "יש את המסלול של שכנוע מוסרי, שבו אנחנו אומרים למישהו 'מה שאתה עושה נוגד את הערכים שלנו', והנשיא ביידן עשה את זה להפליא שוב ושוב, גם דרכי וגם באופן ישיר. אבל בסוף היום שכנוע מוסרי לבדו לא יכול לעצור ממשלה נחושה מלעשות מה שהיא רוצה, אפילו אם היא ממשלה של מדינה שתלויה כלכלית בארה"ב".
מה המסלול האחר?
"זה שקשור לאינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב. פגיעה באינטרסים האלה כבר מפעילה סוג אחר לגמרי של כוח אמריקני. אני לא יודע מה במקרה הזה של ישראל יכול לחצות את הגבול משכנוע מוסרי לרגע של 'הלו, תפסיקו עם זה מיד', אם כי אני בטוח שהשיחה השבוע של שר ההגנה לויד אוסטין עם שר הביטחון יואב גלנט לא הייתה רק שיחה חברית.
"אני לא מופתע שהלחץ לא עזר כי אנחנו עדיין בחלק הראשון של דרכי השכנוע, ובאמת שיש גבול למה שארה"ב כמדינה יכולה לעשות במציאות הזו, אבל אני לא חושב שהסיפור הזה גמור בשום אופן".
בהפגנות היו כאלה שממש התחננו שביידן יתערב.
"אני מנסה להסביר לישראלים שאמנם מאוד שמחתי שזכיתי לאפשרות לשבת עם הנשיא ביידן ולדבר על הנושא הזה, אבל אני גם יודע היטב שחמש דקות לפני שנכנסתי הוא עסק בענייני וולודימיר זלנסקי וחמש דקות אחרי שעזבתי הוא התעסק עם סין. ביידן נמצא עכשיו במרכז צומת עולמי כל כך קריטי, ואף שמאוד אכפת לו והוא מודאג מישראל, בסופו של דבר הוא מביט על כל העולם ויש לו מספיק על הראש".
4 צפייה בגלריה
הרצוג עם ביידן. ''הנשיא מודאג מישראל, אבל יש לו מספיק על הראש''
(צילום: Kevin Dietsch, גט)
הבית הלבן כן העביר דרכך רמה גבוהה של דחיפות. אתה זוכר דבר כזה?
"עברתי את משבר עסקת מכירת מטוסי האיווקס מארה"ב לערב-הסעודית בימי רונלד רייגן, עברתי את שר החוץ ג'ים בייקר נותן את מספר הטלפון של הבית הלבן ואומר לישראל להתקשר אליו בימי ג'ורג' בוש האב; ראיתי הרבה משברים גדולים בין ארה"ב לישראל, אבל לא ראיתי משבר שנוצר ממשהו שהוא כל כך חשוב רק לישראל. זה באמת סיפור מאוד ישראלי, ולכן גם יש גבול למה שחברים מבחוץ יכולים לעשות".
די ברור שארה"ב לא תיגע בסיוע הצבאי והכלכלי לישראל, אבל האם יש בכלל נקודה שבה אפילו ג'ו ביידן יגיד "עד כאן"?
"אנחנו מאוד רחוקים מזה, גם בגלל מהות היחסים בין המדינות וגם בגלל הכוחות הפוליטיים הפנימיים בארה"ב".
אז למעשה לארה"ב אין שום כלי לחץ?
"אני מציע לשים עין על הדינמיקה סביב המגעים של ארה"ב עם ישראל וערב-הסעודית כי זה משהו שבו כבר מעורבים אינטרסים אמריקניים אמיתיים. אני לא יכול להגיד בדיוק מה הסעודים ירצו בתמורה לעסקה עם ישראל ומה ממשל ביידן ידרוש, אבל בואי נאמר שאני מציע לשים לב לפינה הזו".
מלבד הקשר החזק לישראל והמעקב הקבוע אחרי מה שקורה באזור, מה שבאמת דחף את פרידמן לנסות להקפיץ את המודעות האמריקנית למצב הייתה ההתרגשות שלו מהמראות שהגיעו אליו בכל מוצאי שבת במשך חודשים.
"ניסיתי בכתיבה שלי לוודא שהצד של המפגינים, שאני קורא להם 'שומרי הדמוקרטיה', יוצג כאן", הוא אומר, "הרי אף אחד בשגרירות ישראל בוושינגטון לא יילך ל'סטייט דיפרטמנט' ויגיד, 'היי, אנחנו באמת רוצים שתדעו מה המפגינים האלה אומרים'. ארגון איפא"ק לא ילך לחברי קונגרס ויגיד להם, 'תבינו את המפגינים האלה, זו הפגנת הדמוקרטיה המדהימה ביותר בהיסטוריה של ישראל'. למפגינים לא היה קול תקשורתי כאן, אף שהם מייצגים את הרוב בישראל והם עושים דבר מדהים. רציתי שבשטח הקטן שלי הקוראים יבינו כמה זה מיוחד וחשוב, וגם העברתי את זה לנשיא ביידן".
אתה מכיר את נתניהו הרבה שנים, אתה מופתע ממה שהוא עושה עכשיו?
"אני חושב שכולם כאן מבולבלים ממנו. תמיד חשבתי שנתניהו היה כישרון פוליטי של פעם בדור. הוא חכם ואני נותן לו קרדיט על מה שהפכה להיות סטארט-אפ ניישן, אבל אני חושב שאנשים כאן המומים מכמה קטן הוא נראה עכשיו. הדהימה אותי התמונה בכנסת השבוע, כשמצד אחד שלו יואב גלנט עושה ניסיון נואש אחרון ומדבר ישירות עם יריב לוין מהצד השני שלו, ונתניהו בוהה בחלל. זה כאילו הוא אמר, 'אין לי שום כוח כאן, דבר עם האיש הזה לידי. אם תשכנע אותו, סחתיין'. זה נראה לא רק שהוא לא נוהג במכונית, הוא בכלל יושב במושב האחורי".
אולי יש לו אינטרס לשבת במושב האחורי ולתת לזה לקרות, אחרי הכול למצב המשפטי שלו יש חלק בכל הסיטואציה.
"אולי, אני לא יכול לדעת מה הוא חושב. אני רק יכול להגיד איך זה נראה מוושינגטון. אנשים חשבו שהוא אדם קצת יותר מציאותי, שהוא יבין איזה נזק נוראי נגרם עכשיו. אם אני הייתי אחראי למדינה שהפכה במשמרת שלי לסטארט-אפ ניישן, הייתי עושה הכול כדי לא לפגוע בזה, ולו בשביל המורשת שלי. אני לא יודע מה יהיה עם הדירוג של הסוכנויות, אני לא יודע מה יהיה עם השקל, אני לא יודע מה יהיה עם הדור הבא של הייטקיסטים צעירים, אני כן יודע שיש סיבה עמוקה לדאגה. אני מרגיש שאנשים בוושינגטון כבר לא יודעים מי זה נתניהו עכשיו, מה מניע אותו ומה הוא רוצה".
נראה שזה כולל אפילו את ביידן, שמכיר אותו אולי יותר טוב מכל מנהיג בעולם.
"אני מבין שאנשים בישראל רוצים לראות את ארה"ב מפשילה שרוולים, תופסת מישהו באף ומנערת, אבל הנה האמת הבאמת מפחידה בעיניי: לא אכפת לנו יותר. כלומר, לי אישית אכפת מאוד, וכיוון שיש לי מאמר אני יכול להסביר למה לדעתי גם לאחרים צריך להיות אכפת, אבל אין לי שום אשליה לגבי העיר הזאת שאני גר בה. הפוליטיקאי הממוצע כאן פשוט עייף מכל הנושא הזה של ישראל והפלסטינים והכאוס הבלתי נגמר".
כמו מרבית הליברלים אוהבי ישראל בארה"ב, גם פרידמן חושב ששורש כל הבעיות נמצא בסכסוך עם הפלסטינים והכיבוש, ומפנה אצבע מאשימה ברורה למדי למי שלדעתו סגר את הדלת, לפחות כרגע, בפני פתרון.
"אני אומר לנתניהו, 'ניצחת, התשת את כולם, ניצחת בדיון באו"ם, ניצחת בעימות עם הסטודנט הערבי מימיך באוניברסיטת MIT, גם אם תספח את הגדה המערבית, אני כבר לא בטוח שארה"ב תעשה משהו, אבל הנה השאלה היחידה שעוד כן שואלים באמריקה - פרידמן עובר כאן לעברית - 'ביבי, לאן כל זה הולך? איך זה נגמר?' אז ניצחת, והפרס שלך הוא כיבוש נצחי של מיליוני אנשים שלא רוצים שתשלוט בהם, בעולם שבו אי-אפשר יותר להסתיר שום דבר, כשהדור הצעיר של אמריקה מתרחק יותר ויותר מישראל".
"אני אומר לנתניהו, 'ניצחת, התשת את כולם, גם אם תספח את הגדה, אני כבר לא בטוח שארה"ב תעשה משהו. אבל הנה השאלה היחידה שעוד כן שואלים באמריקה" - פרידמן עובר לעברית - "'ביבי, לאן כל זה הולך? איך זה נגמר?'"
אתה מודאג ממה שיקרה אחרי שהדור של ביידן יסיים את דרכו?
"כן. צריך להבין שנתניהו הוא אחת הדמויות הכי משוקצות בעיני הדור הפרוגרסיבי הצעיר בארה"ב, ואלה מי שיקבלו את ההחלטות בעתיד לא רחוק. אני חושב שנתניהו ייזכר בהיסטוריה כמי שהרס את רעיון שתי המדינות וקיבע את ישראל בדילמה מוסרית קבועה של שליטה על מיליוני אנשים ששייכים לעם אחר. בגלל זה כולם באמריקה עייפים מהנושא ועייפים מנתניהו וזה משפיע גם על העייפות מישראל.
"המאמר שלי אולי קיבל הרבה תשומת לב, אבל זה לא מקרי שלפני כן כל מה שקרה בחצי השנה האחרונה בישראל לא עניין כמעט אף אחד. אני מדבר עם אנשים והגישה שלהם היא 'פרידמן, עזוב אותי, תעיר אותי כשכל זה ייגמר'".
זה מעניין שאתה מדבר הרבה על הכיבוש, כי חלק גדול מהמפגינים בחודשים האחרונים לא עושה קשר ישיר בין הבעיה הפלסטינית למצב הנוכחי.
"אני מתרשם שיותר ויותר מתחילים לעשות את הקשר הזה. אני לא יודע מה עדיין אפשר לעשות כדי להגיע לפתרון שתי המדינות, אבל אני יודע מה הכרחי: הכרחי שתהיה ממשלה ישראלית אחרת. גרתי בלבנון וגרתי בישראל, ושתי המדינות האלה דומות בכך שהן מאוד קטנות ומאוד מגוונות. במדינות כאלה יש רק דרך אחת לכולם לחיות בשלום: חיה ותן לחיות. אני פה, אתם שם, מוותרים בקצוות וכל אחד חי את חייו. אני מוצא תקווה במפגינים האלה, הם אנשים מדהימים ואולי ככה אפשר גם יהיה להתחיל לדמיין מחדש את היחסים עם הפלסטינים".
פרידמן (70), זוכה שלושה פרסי פוליצר, מתרכז בשנים האחרונות כמעט אך ורק במאבק הדמוקרטי ברחבי העולם, ואליו הוא מביא את כל מה שצבר בעשרות שנות כיסוי של המזרח התיכון.
"אני כותב על המזרח התיכון 44 שנה", הוא אומר, "התחלתי בביירות ב-1979, ואם למדתי משהו זה שבמזרח התיכון כולם רוצים לשלוט בך, ואם הם לא יכולים לשלוט בך, הם רוצים להרוס אותך. אף פעם אל תיתן למישהו במזרח התיכון לשים יד על הכתף שלך ולהגיד, 'היי תום, אנחנו מאוד מעריכים את מאמר הביקורת שכתבת עלינו'.
"כיוון שהצלחתי לשמור על העצמאות שלי כל השנים, אני יכול להתרכז רק בעבודה ולכתוב מה שאני חושב ויודע, בלי שיהיה אכפת לי מה אומרים עליי בטוויטר".
מה שפרידמן לא ציפה שיעסיק אותו במאה ה-21, זו הסכנה האמיתית שמרחפת מעל הדמוקרטיה המערבית. עכשיו עין אחת שלו לא ישנה בגלל ארה"ב, השנייה לא ישנה בגלל ישראל, ושתיהן עושות רוטציה עם אוקראינה. "מי שעוקב אחריי יודע שאני כותב רק על שלושה דברים כיום: אוקראינה, ישראל ודונלד טראמפ", הוא אומר. "אם אוקראינה הולכת לפוטין, אמריקה הולכת שוב לטראמפ וישראל הולכת לאוטוקרטיה, העולם שאני רוצה להשאיר לנכד החדש שלי לא קיים יותר.
"תמיד אמרתי שישראל היא לציוויליזציה מה שאוף-ברודוויי לברודוויי - היא מסמנת טרנדים, ולכן אני מאוד מודאג עכשיו. אני חייב לכתוב על המצב שם כי זו האחריות שלי לדמוקרטיה בפינה הקטנה שלי וכי אני רוצה שהאמריקנים יבינו שמה שהמפגינים האלה עושים בישראל, אולי גם אנחנו נצטרך לעשות כאן".
