גם בחום הקיץ הלוהט שאמור להאט את הקצב, בישראל הכול קורה מהר. תוך זמן קצר הידרדרנו ממדינה תוססת ופורחת, על אף שלל בעיותיה, למצב שבו - חס וחלילה - כפסע בינינו לבין מלחמת אחים, ממשית, לא סימבולית. דיסטופיה בשידור חי ברחובות, בכנסת ובתודעתם של אזרחים רבים. העולם מסתכל פעור פה - מי בדאגה, מי בצהלה. האם צדק חסן נסראללה כשקבע שישראל חלשה מקורי עכביש? נאומו במאי 2000 התייחס אמנם לעמידותה וחוסנה של החברה הישראלית מול איומים חיצוניים, אך כעת נדמה שהעמידות מתפוררת דווקא בשל מלחמות פנימיות. הגוף הישראלי תוקף את עצמו במחלה שעלולה להתפתח במהירות למצב ממאיר.
המחלוקת על סעיף הסבירות היא הערת שוליים זניחה יחסית, במחלוקת ארוכת השנים באשר לחלוקת הכוח בין הרשויות בישראל. מחלוקת זו היא רק קצה הקרחון של מחלוקות העומק שמתפרשות לאורך קווי שבר טקטוניים מגוונים: ימין מול שמאל; דתיים מול חילונים; שמרנים מול ליברלים, חרדים מול נושאים בנטל השירות; מזרחים מול אשכנזים; אנשי ההגמוניה היוצאת מול הכוחות החברתיים החדשים, וכן הלאה.
כל המחלוקות הללו אינן חדשות, אך הן פרצו אל פני השטח בעוצמה בחודשים האחרונים מאז שקמה קואליציה המבקשת להכריע את המאבק באופן חד-צדדי ומיידי. הדבר מתאפשר משום שהמצע הנורמטיבי הקיים במרבית מדינות העולם - חוקה הקובעת את כללי המשחק ומשריינת אותם מפני שינוי על ידי רוב מזדמן - לא קיים בישראל. אצלנו, למרבה הטרגדיה, המנצח יכול לקחת הכול - והפעם הוא החליט לקחת, או לפחות לנסות.
ברקע המחלוקות הללו עומדות גם מגמות גלובליות שהמתרחש כאן מהדהד אותן, אבל בישראל המשבר על סטרואידים: הדנ"א היהודי של מחלוקת; היעדר מסורת פוליטית לאחר אלפיים שנות גלות; מחלוקות עומק על חזון המדינה; שיטה פוליטית קלוקלת שמעצימה את כוחן של קבוצות קצה המהוות שחקניות וטו; ומעל הכל, היעדר טראגי של כללי משחק לניהול האיזון בין הרשויות - היעדרה של "חוקה רזה".
צריך להכיר בעובדות: ישראל הייתה "דמוקרטיה הסדרית" - שבנויה על סיפור מרכזי שרוב האזרחים שותפים לו. היה לנו נמל מבטחים, "יחד ישראלי", שממנו הפלגנו אל ים המחלוקת ושאליו שבנו בסיום היום, כדי לעגון ליד המזח היציב של הסולידריות. כל זה עלול להיעלם כשישראל הופכת ל"דמוקרטיה משברית", שבין אזרחיה נערכת הורדת ידיים מתמדת באשר לשליטה במרחב הציבורי. ככל שהנמל ייסגר, לספינה המיטלטלת בים בין גלים סוערים לא יהיה לאן לשוב.
הכתובת על הקיר
סקרי עומק מראים כי רוב הציבור תומך בשינויים ותיקונים במערכת המשפט, ובלבד שייעשו בדרך מאוזנת ומוסכמת. ובכל זאת, מנהיגינו אינם שועים לרצון הברור של הציבור. הכוחנות העיוורת של בכירים בקואליציה מוליכה את הצד השני למחוזות הייאוש ולשבירת כלים. מול עינינו מתרחש אסון תרבותי: המרכז הישראלי, הכולל רבים המקוטלגים ומזדהים כ"ימין" וכ"שמאל", עובר תהליך של רדיקליזציה. הטרללת של הקצוות פוערת את פיה ומאיימת לבלוע אותו ואת המדינה כולה. קשה להגזים בהערכת המסוכנות של תהליך זה. הכתובת על הקיר: עוד מעט - ולוואי ונתבדה - יד איש באחיו, כפשוטו.
הרדיקליזציה של המרכז הישראלי באה לידי ביטוי, בין השאר, גם בתמיכה רחבה של בכירים במערכת הבטחון לשעבר בסרבנות, על 50 גווני האפור שלה. זהו נשק יום הדין, שעתיד להפוך לשובר שוויון בכל מחלוקת ציבורית בעתיד. מדובר בשעבוד של נכס ציבורי עליון - עצם קיומו של צה"ל כצבא העם ושאלת כשירותו כצבא מתפקד - לטובת הכרעה מיידית במחלוקת. ייאמר ברורות: זהו מתכון לאבדון.
תחת שימוש בנשק בלתי קונבנציונאלי זה, ראוי לשקול צעדים אפקטיביים ועוצמתיים אחרים שאולי יפילו את חומות האטימות ויובילו להסכמות, מבלי שהאינטרסים הלאומיים יינזקו קשות. קיים מנעד רחב של פעולות בלתי אלימות שעדיפות עשרות מונים על התלהמות של רמטכ"לים ובכירים לשעבר הקוראים לשבירת כלים. את האגרוף הקמוץ, סמל המחאה, צריכים אולי להחליף, כעת, שפתיים סדוקות וקריעה בבגד.
הדברים אינם מכוונים רק לאנשי המחאה. קיים ציבור רחב, ממלכתי ואחראי, בקרב בוחרי מפלגות הקואליציה, שניתן לצפות שיצטרף לדרישה ממנהיגיו לפעול בדרך של הסכמה ולא בהכרעה כוחנית; זאת הן בשל ההבנה שכך יש לפעול בעריכת שינויים משטריים והן משום רגישות לכאב ולחששות האותנטיים של הצד השני. רבים בימין מזכירים וזוכרים כמִכְוַת אש את היעדר האמפתיה מצד השמאל בעת מצוקתם בהתנתקות; אין להכחיש זאת ואין להקל בכך ראש. ובכל זאת, בשעת חירום זו ראוי שהימין הממלכתי יפסיק לערוך חשבונות ישנים על עוולות עבר, ויצטרף למחאה עוצמתית ושקטה בדרישה להסכמה. אם כך יהיה, אז אולי כשם שרובם המכריע נמנעו מלסרב בגוש קטיף ועל גדרות כפר מימון, כך, עתה, יצליחו למנוע סרבנות בתל-אביב וברמת-השרון. ואולי, הלב מבקש להאמין, גם החרדים ישלבו ידיים עם הציבור הכללי, מתוך הבנה עמוקה שזהו מצב של פיקוח נפש לאומי.
אין לבטל חוק יסוד
פעולה כוחנית אחרת שראוי ורצוי להימנע ממנה היא הישענות על בג"ץ ופיתוח ציפייה שהוא יבטל את חוק היסוד החדש, ויוציא עבורנו את הערמונים מהאש. זהו מהלך שגוי ומסוכן הן מבחינה משפטית והן מבחינה חברתית: לא בכדי לא בוטל מעולם בישראל חוק יסוד. בהיעדרה של חוקה, התשתית המשפטית לפסילת חוק רגיל מבוססת על "פסקאות ההגבלה" שב"חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו" וב"חוק יסוד: חופש העיסוק". ידועה המחלוקת בשאלה האם אכן ניתנה לבית המשפט סמכות מפורשת בחוקי יסוד אלו לפסול חוקים רגילים, אך תפיסה זו התקבלה והשתרשה כבר בשיטת משפטנו. ודוק: מה שהתבסס והוטמע הוא קיומה של סמכות לבג"ץ לפסול חוקים רגילים, אך אין כל ביסוס לסמכות לפסול חוקי יסוד.
מתנגדי ותומכי רפורמה הופגשו כדי לשוחח
(צילום: אלכס גמבורג)
חוקי היסוד הם מקור הסמכות של בג"ץ לפסילת חוק רגיל, וזאת בעקבות קביעה שהכנסת, כרשות מכוננת, מוסמכת לכונן חוק יסוד שנמצא במדרג נורמטיבי גבוה יותר מחוק רגיל. ואולם, מאליו ברור שסמכות זו לא ניתנה ביחס לפסילת חוק יסוד. בית המשפט "אינו יכול להרים עצמו בציציות ראשו או בשרוכי נעליו", ולא יכול להקים לעצמו סמכות כזו - יש מאין.
העמדה בדבר חוסר סמכות לביקורת שיפוטית על חוקי יסוד הייתה קונצנזוס משפטי במשך שנות דור, וקיבלה ביטוי ברור בפסיקתם ובכתביהם של נשיאי ושופטי בית המשפט העליון. עם זאת, בשנים האחרונות התפתחו בפסיקה תיאוריות משפטיות ולפיהן ניתן, במקרים חריגים ביותר, לפסול גם חוקי יסוד, באמצעות דוקטרינות של "תיקון חוקתי לא חוקתי" כאשר נפגעים "ערכי היסוד של השיטה" או במקרים של "שימוש לרעה של הכנסת בסמכותה כרשות מכוננת".
פרופ' ידידיה שטרןאביה שטרןפסילת חוק יסוד על ידי בג"ץ תהווה לא רק טעות משפטית אלא גם טעות חברתית קשה. ניתן להניח, במידה רבה של ודאות, שהחלטה תקדימית מעין זו לא תהיה סוף פסוק. הרוב הקואליציוני יתאחד ויתקומם כנגד מה שייראה בעיניו כ"שבירה מוחלטת של כללי המשחק", הכנסת תגיב באמצעות חקיקה מפורשת שתיטול סמכות מבג"ץ, שוב יעתרו העותרים ושוב בג"ץ יפסול, וחוזר חלילה. התוצאה תהיה כאוס חוקתי, שתחילתו כבר מהלכת בינותינו ואחריתו מי ישורנו.
הנטייה להשליך את יהבנו על בג"ץ בסוגיות שונות גרמה כבר נזק רב למעמדו ולאמון הציבור בו. המחשבה שהכרעות שיפוטיות בסוגיות ליבה נפיצות - הכרעות דיכוטומיות מטבען - הן שירפאו את השבר, היא נאיבית ומסוכנת. האחריות בעניינים אלה מוטלת על החברה ועל ההנהגה ולא על בית המשפט.
רז נזריצילום: מוטי קמחיתחת הסרבנות, הקיצוניות והורדת ידיים הדדית בבית המשפט ובכנסת נדרשת פעולה סבלנית ונחושה, שעשויה לגייס ברית מתונים משני צידי הקשת הפוליטית. ברית המתונים תשחרר את מדינת ישראל מלפיתת הקצוות השולטים כיום בשיח ומנתבים את הכרעות מנהיגינו. התנגדות משותפת, של המרכז הרחב - מימין ומשמאל - לחקיקה חד-צדדית, תוך חתירה כנה לתיקונים ושינויים בהסכמה רחבה, עשויה להשאיר את הגשרים בינינו עומדים על תילם גם לאחר שהמשבר יחלוף. לאף צד אסור לשעבד את כל העתיד הישראלי עבור תועפות ניצחון רגעי.
אם כנה אמירתם של שני הצדדים, "אנחנו האם האמיתית במשפט שלמה", עליהם לוותר על מלוא תאוותם, כדי לשמור על שלמות התינוק - האומה. אם נשכיל לעשות כן, יש תקוה שנימלט מחורבן ונגיע לנחמה. בהפטרת השבוע, מנבא ישעיהו "נחמו נחמו עמי". כפל המילים נועד לדורנו: נחמו לימין ונחמו לשמאל; ולוואי ונישאר עם אחד במדינה אחת.
- עו"ד רז נזרי כיהן בעבר כמשנה הבכיר ליועץ המשפטי לממשלה, וכיום עומד בראש מחלקת משפט ציבורי, רגולציה וניהול משברים במשרד עו"ד פירון; ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' למשפטים (אמריטוס) באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 28.07.23
