ענייניות יבשה. קולות עמוקים וצרודים מעשן סיגריות. תצלומי אוויר של בקעת הלבנון. אלה מילאו את חדר הדיונים במטה חיל האוויר. נוספו עליהם האורחים: קציני סיירת מטכ"ל העתידים להוביל את המבצע הלא-שגרתי, שיחד עם המארחים סוגרים תרחישים, תוכניות חלופיות למקרה של תקלות בדרך וסדרי כוחות וציוד. הפרט האחרון קריטי להצלחת המבצע, שדורש טיסה ארוכה אל היעד ובחזרה ממנו, בתוואי מורכב ובמטען במשקל כבד. כל קילוגרם חייב להיות משוקלל לצורך תכנון כמויות הדלק ויכולת הנשיאה.
מפקד הטייסת מסכם, חוזר בפעם האחרונה על רשימת הציוד והכוחות כדי לקבל את אישור הסיירת. "ובנוסף", הוא מסיים לקונית, לא טורח להרים את עיניו מהרשימה שמולו, "בהתקפלות חזרה ביקשתם לקחת בחשבון משקל של עוד נוסע, נכון?" השאלה נותרת תלויה באוויר. את המובן מאליו כבר אמרו במהלך הפגישה למקבילם במדים הכחולים, שיידע לשמור מקום למוסטפא דיראני בדרכם חזרה. אך על משאלת הלב הכמוסה שמרו עד עתה לעצמם. בהחלפת מבטים קצרה, בלא אומר, קיבלו החלטה ששקולה לאלף דיוני מטה ותכנון.
"שניים", הם מודיעים לו. "אנחנו צריכים שני מקומות במסוק לדרך חזור".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הם מעולם לא דיברו על כך מפורשות, אך זה היה ברור להם כשמש. מוסטפא דיראני ייחקר בתוך ביתו בכל האגרסיביות שתידרש, עד שיספר היכן נמצא רון ארד. ואם רון באזור, הם לא הולכים לשום מקום. הם יביאו אותו איתם, יעלו אותו למסוק ויחזירו אותו לישראל. אף מילה אומנם לא נאמרה, אך כמויות טילי הכתף, המקלעים והרימונים שהעמיס כל אחד על עצמו, דיברו בשבילם. הם היו יותר ממוכנים לכך.
זאת הפעם השנייה שהיחידה נערכת לחטיפת דיראני. בסיבוב הקודם, בחורף של 1993, חסרה האינדיקציה שהמתינו לה כדי לצאת לדרך. מוסטפא דיראני מתגורר רוב הזמן ברובע הומה בביירות, מיקום שלא מאפשר הסתננות שקטה והיעלמות יחד איתו בטרם תתחולל מהומה. רק בימים מסוימים, בדרך כלל בחגים או בחופשות משפחתיות, הוא שב לכפר הולדתו השקט בבקעת הלבנון. שם הוא מרגיש בטוח הרבה יותר ומתנהל בשאננות קלה מבחינת האבטחה. להזדמנות הזאת המתינו במודיעין של היחידה.
יש סיבה טובה לכך שממתינים לאיש הזה זמן כה רב. דיראני היה שם ליד רון, מההתחלה. כאיש המודיעין של ארגון אמל השיעי הוא חקר אותו במשך ימים ושעות, וידע בדיוק היכן הוא מוחבא. גם כשפרש מאמל כדי להצטרף לחיזבאללה, דאג שרון יישאר בשליטתו. הוא העביר אותו מביירות לכפרים, והחל ליצור קשר עם גורמים איראניים בלבנון בנוגע לאפשרות שייקחו עליו חסות. במודיעין הישראלי ידעו בוודאות שדיראני החזיק ברון ארד עד 1988, אבל מאז נפער חור שחור. בערפל קרב שהתנהל בכפר מיידון, הגיעו כוחות עלומים וחטפו את רון ארד מהבית שבו הוחזק. דיראני הפעיל את כל הקשרים שיצר כדי להבין היכן הטייס הישראלי ומי חטף אותו, אך נתקל בחומה של שתיקה. מאותו יום, מדינת ישראל לא יודעת היכן רון ארד, וגם לא בטוחה אם מוסטפא דיראני עצמו יודע. ועדיין, גם במאי 1994, הוא הדמות הכי קרובה לרון ארד שהמודיעין הישראלי מכיר.
התוכנית המבצעית פעלה בשיטת ה"הצפה". שלושה צוותים, משלושה כיוונים שונים, תוכננו להגיע אל מיטתו של מוסטפא דיראני ולשלוף אותו משם במהירות האפשרית. חדר השינה של הזוג דיראני ממוקם בקומה השנייה, בין חדר הילדים למטבח. על פי התוכנית, הכוח שתוכנן להגיע ראשון הוא זה שמגיע מדלת הכניסה הראשית, פורץ אותה ומטפס בגרם המדרגות בדרך אל דלת חדר השינה. מהסיבה הזאת, הוא היה הכוח הגדול והמצויד ביותר ובו השתבצו מפקד היחידה וסגנו. אך התרגולים, בזה אחר זה, נתנו למבצע כיוון שונה. פעם אחר פעם הקדימו שני הצוותים האחרים את הכוח הראשי.
בשלב הזה מפקד היחידה, שחר ארגמן, ומפקד המבצע הרצי הלוי, מבינים שהכוח העיקרי יגיע כמה שניות מאוחר יותר, וישמש כגל שני שיסייע בסיום מהיר של האירוע במקרה של הסתבכות. עתה נותר המאבק ראש בראש בין שני הכוחות שפורצים דרך הקומה השנייה: החוליה של ליאור לוטן, מול החוליה של רון שרף ועמנואל מורנו.
11 צפייה בגלריה
הדמות הכי קרובה לרון ארד שהמודיעין הישראלי הכיר אז. דיראני ב-2004 בישראל
(אביגיל עוזי)
"תחילת תרגיל", נשמעת הקריאה, ושלושת הצוותים יוצאים לדרך. הם פוסעים בדייקנות כמו בצעדי ריקוד ששיננו עשרות פעמים, מקצרים כל סנטימטר שניתן במלחמה נגד מחוגי השעון. הצוות של ליאור ממהר לפתוח סולם טיטניום ולהשעין אותו על חלון מרפסת חדר הילדים, בדיוק באותה שנייה שבה צוות רון ועמנואל עושה זאת במרפסת המטבח. שניות ספורות עוברות, וכל אחד מהצוותים ממוקם בקו האחרון וממתין לפקודת ה"פעל". מהרגע שהיא נשמעת ברשת הפנימית, כוח מתפרץ אדיר שוטף את הקומה השנייה משני עבריה. המטרה: לעבור את המרחק למיטתו, דרך השומרים שמוצבים בוודאות בקומה, לפני שיספיק להתעורר ולהניח את ידו על האקדח שמונח תחת כריתו.
הקרב היה צמוד. בסיבוב אחד ניצח כוח לוטן, במשנהו כוח שרף. בכל סיבוב, הצוות המפסיד התכנס להפקת לקחים ולימוד התקלות שגרמו להפסד שברירי שנייה מיותרים. תאוות הניצחון של עמנואל וליאור התנגשה חזיתית, והביאה את הכוח כולו לרמה כמעט דמיונית של יכולת. בדיוק מה שנדרש כדי להצליח להביא את דיראני בחיים מבלי שאיש בכוח ייפגע, ובמינימום מהומה בכפר. אך גם אחרי מאות אימונים וחזרות, השאלה מי יגיע ראשון למוסטפא דיראני ומי ימשיך לסריקה ברחבי הבית לא הוכרעה. רק רגע האמת יכריע.
בחמישי, 20 במאי, נשלמו ההכנות והמבצע יצא לדרך. באודיטוריום ספוג הסודות של היחידה במחנה סירקין, ישבו הקצינים לתדריך אחרון. גם הרמטכ"ל, אהוד ברק, הגיע כדי לבחון בפעם האחרונה את מוכנות הכוחות. זו הייתה תקופת מעבר בהובלת היחידה, כאשר דורון אביטל נשאר ללוות את המפקד החדש ארגמן במבצע המורכב. באולם הממוזג הם עוד הספיקו לדון בפעם האחרונה: האם הפריצה תתבצע עם כדור בקנה, או לא? מצד אחד, מהירות התגובה מול איום תהיה מהירה יותר; מאידך, יד קלה מדי על ההדק עלולה להפיל את דיראני חלל תוך כדי מהומה ולהכשיל את מטרת המבצע. ברק היה נחרץ.
"אני מצפה מכם לפעולה כירורגית, שקטה ונקייה", הוא הטעים על הבמה הקטנה במרכז החדר, בחיתוך הדיבור האופייני שהפך לסמלו המסחרי. "מבחינתי, ביצוע מושלם הוא כזה שבו אתם לא יורים אפילו קליע אחד, ואיש לא נהרג בפעולה. בטח שלא אזרחים או בני משפחה של דיראני. תהיו חדים ומהירים ותביאו אותו לכאן בלי נפגעים". ברק הסתובב, פנה לצאת, ונזכר ברגע האחרון לשחרר בהצדעה את קציני היחידה. בפעם הבאה שיפגשו בו, יומיים מאוחר יותר, יהיה הוא זה שיקדים להצדיע להם.
התחנה הבאה הייתה בית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. בפינת עישון צה"לית עמוסת כתובות ייאוש, הם ישבו מלאי ציפייה. אריק, חבר מהפלגה של עמנואל, הכפיל את קצב החלפת הסיגריות מהכמות השגרתית, גם היא מוגזמת למדי. עמנואל מצא מכונת פחיות מתפקדת בקצה המחנה, ואת פחית הקולה שהביא משם לגם בלגימות איטיות במיוחד שיעבירו את הזמן המתוח. הולך ושב מאזור השירותים, ליאור נראה חיוור ומתוח יותר מכולם. הוא, בניגוד אליהם, כבר היה נשוי, ותחושה לא טובה קיננה בו. יש להם, לשועלי הקרבות הוותיקים, חוש ריח מפותח לתקלות מבצעיות.
כולם יחד נושאים עיניים אל מחלקת המודיעין. שם בקמ"נייה, בחדר עמוס תצלומי אוויר ומכשירי קשר מוצפנים, יושבים קציני המודיעין של היחידה וממתינים לאיתות מהמקורות, שיאשר להם את נוכחותו של יעד המבצע בבית בכפר קסר נבא. אינדיקציה, כפי שהם קוראים לזה בשפה המקצועית. בלעדיה, אף מסוק לא ימריא. וכמה שציפו לה בחיפה, כך היא בוששה לבוא. השעות שנקפו קיצרו את טווח הפעולה בחסות החושך, ודחקו במפקדים לקבל החלטה. עוד הצצה בשעון של דורון אביטל, עוד טלפון לרמטכ"ל, וההחלטה נפלה – המבצע נדחה למחר. על פני כולם ניכרה האכזבה, ורק אצל ליאור תחושת הקלה פשטה באיברים.
הם תיכננו את המבצע לעיד אל-אדחא, חג הקורבן המוסלמי, וכך אכן היה. בליל שישי, 24 שעות מאוחר יותר, העירה את עשרות הלוחמים משנתם הקלה הקריאה לעלות למסוקים בבסיס החיפאי.
בחלק הראשון של המבצע, הבמה הייתה כולה של חיל האוויר. כשהם מתבססים על מיומנותם המהודקת של הטייסים, תיכננו במטה של החיל תחבולת הסחה. שני המסוקים הכבדים שנשאו את הלוחמים, הציוד ושני הרכבים, טסו נמוך בוואדיות של בקעת הלבנון. זו הייתה הדרך שלהם להסתיר את הכוח המוסק מחיישני הרדארים של האויב. השעשוע הזה של טייסי חיל האוויר עלה ליושבים בתא הלוחמים בטלטלות מהפכות קרביים.
שם, בתא העמוס לעייפה, מתרחשת בכל פעם אותה תופעה משונה אך מוכרת. הרעש מחריש האוזניים של הרוטורים משקיט בהדרגה את רצף המחשבות שדחקו זו בזו אך לפני רגע. שלווה פנימית עמוקה, שנובעת מריכוז מוחלט במתרחש כאן ועכשיו, מציפה את התודעה. החושים מחודדים, החשיבה בהירה, וכל פרטי הפעולה נרשמים עמוקות בבשר. ואז, מתוך השקט הזה, מנגינה מתנגנת מאליה, ושפתיו של עמנואל ממלמלות יחד איתה את שירו של שלמה ארצי: "כי באיזשהו מקום, בים העצב הדפוק / יש רפסודה, היא נסחפת, היא תשוב / כן, באיזשהו מקום בעולמנו ההפוך / יש סיכוי למי שמנסה בכוחותיו האחרונים לשוט".
"קודקוד, כאן יסעור, נערכים לנחיתה ולתנועה לעבר הים". הקול המשובש בקשר המסוקים קוטע את המחשבות. בעוד דקות בודדות הרפסודה שלו תנחת על הקרקע לכמה רגעים קצרים, תשפוך מתוכה את הלוחמים וכלי הרכב ותנוע מערבה, אל מעל הים. שם תמתין להם, בתקווה להיות גם זו שתשיב את רון ארד מים העצב הגדול. על המסוקים נותר לפקד מי שבעוד חודשים ספורים עתיד ליפול בקרב על חילוץ נחשון וקסמן – סרן ניר פורז.
עולים לרכבים. מכאן ועד דלת חדר השינה של דיראני החשאיות חייבת להיות מוחלטת. החשד הכי קל, צעד אחד לא נכון, והמבצע כולו ירד לטמיון. שני הנהגים מובילים את הרכבים העמוסים בצירים הלבנוניים כמעט בעצימת עיניים. השעות הארוכות של שינון הצירים עשו את שלהן, ובתוך זמן קצר שני הרכבים חונים על הגבעה שצופה אל הכפר. כוח יזדי, שמתפקד כחוליית חיפוי ותצפית, מתמקם בסמוך לרכבים. השאר – החוליה של ליאור לוטן, החוליה של רון שרף והחוליה של שחר ארגמן והרצי הלוי – מתחילים להתקדם בתנועה שקטה לעבר היעד.
עמנואל למד להכיר לעומק כל פרט באחוריו של רון שרף במשך החודשים האחרונים. הוא צועד אחריו בקצב אחיד, מחקה בדיוק את עצירותיו, כיפופיו ותנועות הידיים באמצעותן פוקד על הכוח. כל עמוד תאורה פרימיטיבי ומט לנפול הוא אויב, כל גדר נמוכה או חלון שאינו מוגף – נקודת תורפה. הם מתגנבים במיומנות, כפי שלמדו מיומם הראשון ביחידה, מתקרבים מרחק נגיעה מהיעד. "השטח נקי, אף אחד לא זיהה אתכם", הם מקבלים את הדיווח של יזדי בקשר. שלב ההגעה אל היעד הושלם בהצלחה.
בתנועות ידיים מוסכמות שחר מפזר את הצלפים בארבע פינות הגדר שמקיפה את חצר הבית. כל התקדמות חשודה מהרחובות סביב או מחצר הבית תיכנס לתוך הצלב הקטלני של רובי הצלפים המאופסים והידיים היציבות שאוחזות בהם. הלילה השקט, למרות היותו ליל חג, מיטיב עם הכוח. מלבד כמה נביחות של כלבים שוטים, המולה רחוקה של מאחרים בנשף וקול מנוע מטרטר של רכב חולף ברחוב המקביל, הכפר נם את שנתו העמוקה. מבטי מפקדי החוליות מתכנסים אל שחר. הוא מרים את יד ימין בתנועה איטית, מאגרף שתי אצבעות לכדי צורת אקדח, ומורה בו פעמיים לכיוון הבית. נכנסים.
אדם מן השורה, כאשר הוא נתון בלחץ קיצוני ועין בוחנת, כישוריו וביצועיו צונחים. עמנואל, בדיוק ברגעים האלה, מתחדד עד קצה גבול היכולת. הוא והחוליה נכנסים לחצר, מאגפים את הבית משמאל ומשעינים את הסולם על מרפסת השירות של הקומה השנייה. המודל שבנה עבורם המודיעין של היחידה מתגלה כמושלם. בצעדים קלים הם מדלגים על השלבים, מוודאים שכולם הגיעו.
ליאור פרץ את הדלת בבעיטה אדירה, ומיד זיהה את דיראני, אשתו ובתם הקטנה שהתעוררו זה עתה מרעש הצעקות. בשבריר שנייה, הוא רואה כיצד דיראני תוחב את ידו תחת הכר ושולף משם אקדח טעון. זהו הרגע הקריטי, עליו עומד המבצע כולו
הצצה דרך הדלת אל המטבח חושפת בפניהם את מה שציפו לראות: בשעת לילה מאוחרת שכזו החלל ריק מאדם, והדרך סלולה אל חדר השינה. בעזרת ערכת הפריצה הקרה הם פותחים את דלת המרפסת בקלות, ומתקרבים אל דלת חדר השינה. כעת הם עוברים אל האקדחים המושתקים, ומסיטים לאחור את העוזי המקוצר. השלב הבא צריך היה להיות היצמדות אל דלתו של דיראני וקבלת אישור ממפקד הכוח לפריצה. אבל שנייה אחת, פשוטו כמשמעו, הפרידה ביניהם לבין הניצחון בקרב מול חוליית לוטן. ברשת הקשר נשמעה שאגת "פעל", וצרחות אימה הרעידו את הבית.
כשיגלה עמנואל מאוחר יותר, בדרך חזרה, את הסיבה להקדמה של ליאור, הוא יתנחם מעט. הרבה מזל היה שם, אך גם לא מעט אומץ ותושייה. בזמן שעמנואל ורון טיפסו על הסולם, הצוות של ליאור טיפס מהאגף השני אל מרפסת חדר הילדים. כשליאור הציץ דרך דלת הזכוכית, הוא גילה מחזה שיכול היה להיות שובה לב בהקשר אחר, אך במוחו מוכוון המבצע הוא התפרש כיתרון מבצעי מפתיע. לצד ילדיו של דיראני שישנו שנת ישרים, גם שומרי הראש תפסו תנומה שלאחר זלילת כבש החג. הדרך אל חדר השינה של דיראני ואשתו נסללה באין מפריע, כששניות קריטיות נחסכות. בתנועות יד חדות הוא הורה לשניים מהחוליה להשתלט על השומרים הרדומים, ויחד עם שרון הוא נצמד אל הדלת תוך כדי בקשת אישור פריצה.
ליאור פרץ את הדלת בבעיטה אדירה, ומיד זיהה את דיראני, אשתו ובתם הקטנה שהתעוררו זה עתה מרעש הצעקות. בשבריר שנייה, הוא רואה כיצד דיראני תוחב את ידו תחת הכר ושולף משם אקדח טעון. זהו הרגע הקריטי, עליו עומד המבצע כולו. באינסטינקט של חיית טרף הוא מזנק על המיטה עם שתי הרגליים, מסיט בידו השמאלית את האקדח של דיראני, ועם האקדח המושתק שבידו הימנית מנחית מכת אימים על ראשו.
שלהי המחזה הזה נגלים לעיניהם של עמנואל ורון שפורצים אל החדר. רון, על פי התרגולת, הבין שהאירוע בתוך החדר גמור והמשיך במהירות לטובת טיהור הקומה התחתונה מאויב ואיסוף חומרים מודיעיניים. אבל עמנואל הבחין בהתרחשות החריגה. המכה שחטף דיראני לא ניטרלה אותו, והוא המשיך במאבק עם ליאור. אל בליל החניקות והחבטות הצטרפה גם אשתו של דיראני, שאיימה להעיר בצרחותיה את הכפר כולו. הדבוקה הזאת כולה התגלגלה מהמיטה ונחבטה בקרקע, ועמנואל מיהר להצטרף לליאור במאמץ ההשתלטות על דיראני. בתוך זמן קצר התרכובת הופרדה בחזרה למצבה הבסיסי: דיראני נאזק כשידיו מאחור, הילדה הועברה לחדר הסמוך ואשתו נלקחה לפינה השנייה של החדר.
90 שניות. זה הזמן שהוקצב לאביהוד ורן כדי לחקור את דיראני בחדרו, בתקווה שההפתעה והפחד יגרמו לו לזמר היכן מוחבא רון ארד. 90 השניות הקרובות יקבעו האם הכוח המצומצם של מיטב קציני מטכ"ל נשאר בלב לבנון ומביא את רון למרות הסיכון הגדול, או שהוא מתקפל בחזרה אל המסוקים. הקצינים הוותיקים מכירים את הנוהל בלבנון: מרגע שה"קערה התהפכה", כלומר הכוח עבר מהתגנבות חשאית לעימות גלוי, שריקות וצעקות מוציאות את כל גברי הכפר מבתיהם וירי מסיבי בלתי מובחן שוטף את הרחובות. אם אין מידע על רון, חייבים להסתלק לפני שמטווח הברווזים מתחיל להשתולל בחוץ.
אביהוד פותח ברמת האגרסיביות הגבוהה ביותר. זו חקירה של טיגון מהיר, אין זמן לבישול ארוך על אש קטנה. איומים, לחץ פיזי, נקודות תורפה שהכין מראש – הכול כשר בדרך לרון. הבית כולו הומה מפעילות הלוחמים, אבל בתוך החדר רעש שונה. אשתו של דיראני, כפותה בפינה השנייה של החדר, לא חדלה מצרחותיה מחרישות האוזניים. הרעש הזה מסוכן פי כמה מההמולה הסתמית שמשמיעים הלוחמים, שיכולה עוד להיבלע ברעשי הלילה המזדמנים של ליל חג הקורבן. קול נשי גבוה שזועק לעזרה הוא קריאת השכמה מיידית לשכנים.
ליאור ועמנואל מספיקים עוד להחליף ביניהם מבטים. מה עושים איתה? חולפות המחשבות בראשו של ליאור, כדור בראש? מכה בקת האקדח? המצפון לא מאפשר לו לפעול כך. ובעוד הוא מתחבט כיצד להשתיק את הגברת, עמנואל מגיח עם הפתרון: הוא מתכופף, מרים מהרצפה את השמיכה שנפלה במהומת ההתגוששות שהתרחשה שם אך לפני כמה שניות, ועוטף בה את אשתו של דיראני. זרועותיה החשופות התכסו, שיער הראש הפרוע הוסתר, כבודה המועט במצב הקיים הושב אליה. ברגע אחד – רגע של תושייה, מקצוענות ומוסר – השתררה דממה בחדר. וכאילו דבר לא קרה, עמנואל התרומם והסתלק אל קומת הכניסה.
לא נשאר זמן רב לתום החקירה וההתקפלות. אביהוד מבין שעליו להגביר את הלחץ, והוא מסמן לליאור לבצע את התרגולת עליה התאמנו. הם שולפים את הילד עלי מהחדר, ומאיימים על שני ההורים. "אתה ואשתך גמורים, לא תצאו מפה בחיים. אבל את החיים של הילד שלכם, עלי, אתה יכול להציל אם רק תגיד לנו איפה הטייס". הניסיון הזה נעשה על פי התרגולת, אך בליבם הבינו כבר אביהוד וליאור שאפסו הסיכויים. היה זה ברגע שבו התהפכו פניו של דיראני. ברגעים הראשונים של הפריצה, בטרם הספיק להתיישב בדעתו, היו הפחד והבלבול ניכרים היטב בתווי פניו. שני אלה, הם השותפים הטובים ביותר לשאיבת סודות מנחקרים. אבל היה רגע אחד של התעשתות, שליאור זיהה אותו בבירור, בו הבעתו של דיראני השתנתה. אל המבט שלו נמזגה ערמומיות, ואת שפתיו עיוות הזדון. מאותו רגע התקשה כאגוז, ואל ליבם של הלוחמים חילחלה ההבנה שייצאו מכאן בלי רון ארד.
זמנם תם. הכפר מתחיל להתעורר, וזהו האות עבורם להתקפל במהירות האפשרית חזרה ארצה. הם מתאספים בקומה התחתונה, יחד עם השבוי שנקשר בתוך אלונקה, ונערכים ליציאה. שרון, שהניח את מלאכת ההסתערות על דיראני לליאור והמשיך מיד אל קומת הקרקע, הספיק למלא שק ענק בקלסרים מודיעיניים, יומני תצפית, מפות וארבעה אקדחי 22‑F מהודרים עם קת מעץ. הכוח שפרץ למבנה נאסף ונספר בקומת הקרקע, ומרגע זה ועד להגעה למסוקים שרביט ההובלה עבר להרצי הלוי. הוא קיבל דיווח חד וקצר מיזדי ומארבעת הצלפים שהקיפו את הבית, ונתן את הפקודה לכוח: יוצאים.
הם הספיקו לצעוד את המטרים הספורים שבין דלת הבית אל חומת החצר כשקול סמוך של ירי הרעיש את הכפר המנומנם. הצלפים זיהו מיד את אחיו של מוסטפא דיראני, שמתגורר באגף השני של הבית הדו-קומתי, יורה ברובה ציידים מגושם אל תוך האפלה. בשלב זה הוא לא הצליח לזהות את הכוח שהצטופף מאחורי גדר האבנים, אך להרצי היה ברור שברגע שיתחילו בצעידה הם יתגלו. לא נותר להם זמן רב, במיוחד כשקולות הירי עוררו את הכפר. הרצי זכר את ההוראה של ברק – בלי ירי מיותר, פעולה כירורגית – ובמוחו הבריק רעיון.
הוא סימן בתנועות ידיים לארבעת הצלפים של הכוח, והם הבינו מיד והפעילו את ציין הלייזר שעל רובה הצלפים, מדביקים נקודה אדומה ומאיימת למצחו של דיראני האח. ליתר דיוק: ארבע נקודות אדומות ומבשרות רעה למרכז המצח. האח המבוהל חש שהקיץ עליו הקץ, ובחרדה מופגנת השליך את הרובה על הרצפה ונמלט לתוך הבית. גם את המשוכה הזאת הצליח הכוח לעבור בלי ללחוץ על ההדק, ובלי שום פגע. כמעט בלי שום פגע: רק למחרת בבוקר, עם שוך האדרנלין, הם יחלצו מגופם את כדוריות המתכת הקטנטנות שהתפזרו מתוך קליעי רובה הציד.
קולות חדשים החלו למלא את הלילה של כפר קסר נבא. שריקות רמות מבית לבית, קול של רכב הסוחט את דוושת הגז ומיד בולם בחריקה, ירי ספורדי בכל רחוב. הכפר קרוב לערנות מלאה, אך טרם הצליח להבין מה אירע והיכן. המרוץ אל מחוץ לכפר נעשה לחוץ, והאלונקה שעליה נקשר דיראני לא מקילה על ההתקדמות. הרצי צועד בראש, מדלג לפי הצורך בין התגנבות מבצעית לריצה אחוזת טירוף. חולם כבר על הרגע שבו ייעלמו אל תוך הסבך החשוך של פאתי הכפר.
החלק החשוף של הציר כבר קרוב לסיומו, ולעת עתה קולות הירי והשריקות נעצרים ברחובות הסמוכים. הרצי כבר רואה את הסוף הטוב, כשלפתע תקרית לא צפויה מאיימת להחריב את המבצע כולו. עשרה מטרים מהם, מחוץ לדלת ביתה, אישה מקומית מזהה אותם ומתחילה לצרוח בקול מחריש אוזניים. הרצי רואה ועיניו כלות: בעוד כמה שניות הצרחות יגיעו אל הרחובות הסמוכים, ועשרות קנים יכוונו אליהם. ושוב היא כאן, אותה הדילמה.
עמנואל לא משאיר לו זמן רב להתלבט. בצעד בוטח הוא מתקרב אל האישה. האישה ההמומה נועצת בו מבט, מנסה להבין אם עליה לברוח על נפשה מפניו. אבל ההבעה של עמנואל שונה בתכלית. יש בה משהו סמכותי, מרגיע. משהו בה מתרכך כשהוא מתקרב, רוכן לעברה ולוחש על אוזנה בערבית מושלמת: "גברתי, את יכולה להיות רגועה". עיניה מבולבלות, היא עוד לא משוכנעת עד תום. והוא ממשיך: "הייתה כאן איזו בעיה, אבל טיפלנו בה. את יכולה לחזור לישון". האזעקה האנושית, שכמעט החריבה את כל המבצע, מסתובבת על עקביה וצועדת בדממה בחזרה אל הבית. הרצי מבליע חיוך ונזכר בסיפור שמספרים על עמנואל, שלא בפניו: אומרים עליו, על עמנואל, שאם היה נכנס לחדר אוכל של קיבוץ אקראי ופותח בשיחה עם אחד הסועדים, בביטחון מלא, בתוך כמה דקות היה משכנע את בן שיחו כי הוא מזכיר הקיבוץ.
חצי אנחת רווחה נפלטת מפיו של הרצי כשהם מגיעים אל הטרסות הסבוכות בפאתי הכפר. הוא מחליט לעבור לסוף הכוח כדי לוודא שאף לוחם לא נשאר מאחור בחסות החשיכה. מכאן נותרו להם כמה מאות מטרים של טיפוס תלול עד לנקודה שבה ממתינים להם יזדי והרכבים. אבל הדרך ששטה להם בקלות מתחת לרגליים בהתגנבות אל היעד, נעשתה קשה פי כמה בהתקפלות אל הרכבים.
"רגע לפני שראה את הסוף, שוב עמנואל נשאב אל המתח הבלתי נסבל של הנסיגה. הם שולפים טיל לאו מהמנשא, ומסמנים ביניהם קו אדום שאם יחצה אותו הרכב ישגרו לעברו את הטיל. מאחור נשמעים כבר קולות הרוטורים של המסוקים"
בדקות שעוברות התמונה מתבהרת לחמושים שמסתובבים בכפר. הם אומנם לא ראו את הכוח שמטפס בעלטה, אך מהעדויות שאספו הבינו שהקומנדו הישראלי צועד עם מוסטפא דיראני לכיוון הכיפה השולטת על הכפר. בחמת זעם בלתי מקצועית הם מתחילים לפזר צרורות מקלצ'ניקובים על כל הגבעה. עמנואל וחבריו מטפסים בין מטעי הזית, ומתפללים שהקליע הבא, אחרי זה ששרק להם ליד האוזן, לא ימצא את דרכו אל גופם.
העלייה קשה, אפילו עבור לוחמים למודי קילומטראז' ומשקל כמותם. סולמות, שלל מודיעיני, פטישים, ערכות פריצה, טילי כתף ואלונקה עמוסת דיראני, כל אלה יחד עם ההליכה השפופה בינות העצים הסבוכים והטראסות הגבוהות, הפכו למאמץ קשה מנשוא. לא פעם נפל דיראני מהאלונקה, עד שב-200 המטרים האחרונים הוחלט לשאת אותו על כתפי הלוחמים. פתאום צעקה מוחרשת – "איי!" – שחר ארגמן נפגע מקליע ברגל.
הרופא בכוח רץ במהירות לשחר. איפה נפגעת? הוא שואל, ושחר מראה את חור הכניסה ברגל. כדור 7.62 שנורה מאחד הקלצ'ים בכפר פער פצע מדמם ומאיים. הדוקטור מוריד את המנשא מהגב, ומתחיל לחטט בתוכו אחר הציוד הרלוונטי. ואז הוא שומע קול מעליו: "השתגעת?" הרצי צועק, "עוד שתי דקות עיכוב וכולנו מתים פה. שים לו תחבושת וממשיכים". הכוח ממשיך להזדחל מעלה עם עוד לוחם שהופך מסוחב לנסחב. בקצב הזה, ההצלחה המזהירה עוד עלולה להסתיים באסון.
הרצי עולה בקשר, יש לו בקשה חריגה. בחפ"ק יושבים, מתוחים עד קצה, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל וכל הקצונה הבכירה. מבקשים אישור להשאיר מאחורינו חלק מהציוד. התלבטות קשה. זה לא סתם שלל שייהנו ממנו המחבלים, זה ציוד ייחודי שעלול לגלות טפח מיכולות היחידה. אבל המטרה גדולה יותר, ובחישובי הנזק והתועלת הרצי מקבל אישור להשאיר מאחור את סולמות הטיטניום והפטישים. דחיפה אחרונה והם שבים לחיק הרכבים החם.
הלב של עמנואל רוצה כבר להתפוצץ משמחה וגאווה, אבל מוקדם מדי. עד שהמסוקים לא נוחתים בחיפה, דבר אינו סגור. הרכבים שועטים במהירות אדירה אל המנחת, בזמן שהמסוקים כבר עושים את דרכם לשם מכיוון הים. ופתאום – הילה של פנסי רכב מתגלה דרך המראות, מנסה להדביק את הכוח. "חזק על הגז", הרצי דוחק בנהג, אבל הרכב שרודף מאחור לא מרפה. המנחת כבר קרוב, הרצי מציץ במפה, אך הוא עדיין מתלבט: האם יספיקו להתקפל לתוך המסוקים בטרם ידביק אותם הרכב הרודף, או שעליהם לעצור ולהסיר את האיום?
"ליאור, עמנואל, בואו איתי. אנחנו נשארים כאן לארוב לרכב שמאחורינו עד שכולם יעלו למסוק", הרצי פוקד. רגע לפני שראה את הסוף, שוב עמנואל נשאב אל המתח הבלתי נסבל של הנסיגה. הם שולפים טיל לאו מהמנשא, ומסמנים ביניהם קו אדום שאם יחצה אותו הרכב ישגרו לעברו את הטיל. מאחור נשמעים כבר קולות הרוטורים של המסוקים. ליאור מסתובב, ומדווח על נחיתה של שניהם. הלוחמים, השבוי שאיתם ושני הרכבים נדחקים בזריזות לתוך תא הלוחמים הצפוף. עכשיו צריך להכריע: האם יספיקו להמריא בטרם הרכב יגיע, או שממש לקראת תום המבצע תסחט יד צה"לית את ההדק בפעם הראשונה. "קדימה, מתקפלים", הרצי מחליט. כשזוג הפנסים מתקרב והופך לרכב לבן שקנים מבצבצים מחלונותיו, שני המסוקים כבר מפנים את חרטומם דרומה ונעלמים אל ואדי איברהים.
סא"ל עמנואל מורנו הוא חלל צה"ל היחיד שעד היום, 17 שנה לאחר נפילתו בפעולה מיוחדת של סיירת מטכ"ל בלבנון, תמונתו לא פורסמה. סיפורים ואגדות רבות נקשרו בשמו. כעת לראשונה יוצא לאור ספר חדש שמספר את סיפורו של הלוחם העלום.
מחברי הספר הם סא"ל (במיל') טל דנינו, חברו של מורנו למכינה בעלי, והעיתונאי יוני רוטנברג, עורך בעיתון "בשבע". במשך כשנה הם ראיינו קרוב ל-80 איש שהיו חלק מחייו של עמנואל - בני משפחה, חברי ילדות, חברים לסיירת מטכ"ל, פוליטיקאים, אנשי צבא ושב"כ בכירים ועוד. הספר, שפרסומו אושר בצנזורה הצבאית, מתאר את סיפור חייו של מורנו עד לנפילתו בפעולת סיירת מטכ"ל בבעל בק בלבנון – ימים ספורים לאחר תום מלחמת לבנון השנייה.
הספר מתאר את סיפור חייו ומביא את דמותו של עמנואל כילד, כבעל, כאבא וכלוחם ללא חת, והוא כולל סיפורים וגילויים חדשים שמתפרסמים בספר לראשונה על מעורבותו בפעולות של היחידה, כמו ניסיון חילוץ נחשון וקסמן, חילוץ נהג המונית אליהו גוראל בימי האינתיפאדה השנייה והקרב האחרון, שבו מצא את מותו.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.08.23
