אחת ההצלחות של מדינת ישראל היא מדיניות הרווחה שנבנתה בה לאורך 75 שנה. מדיניות שביקשה להעניק לכל אזרח בריאות ברמה גבוהה ונגישה, חינוך ממלכתי, שירותי רווחה מפותחים ותפיסה שלפיה כל פרט הוא חלק מהכלל - כלל האזרחים, כלל ישראל. המודל הישראלי הוא לא סוציאליסטי באופן מובהק - יש בו כל הזמן מתח בין שוק חופשי והפרטה לבין תפיסה של שירותים סוציאליים רחבים. זה מתח מפרה שלאורך השנים נוצרו בו איזונים ובלמים שהותאמו לקהילות מאוד מגוונות עם צרכים שונים. בשונה למשל מהמדינות הסקנדינביות שאוהבים להתקנא בהן - אבל הן יצרו מערכות סוציאליות בתוך חברות כמעט הומוגניות לגמרי.
כמובן שהמהלך הזה לא מושלם. על חוק ביטוח בריאות ממלכתי היו מאבקים רבים, אבל בזכותו ישראל אינה ארה"ב, ואדם לא ימות מסוכרת רק מפני שאין לו כסף לראות רופא. גם מערכת החינוך עברה כמה וכמה גלגולים, ביניהם בין היתר ההישג של המחאה החברתית: חינוך חינם מגיל שלוש. גם כשמערכות דוללו ונשחקו - נותר בהן האתוס של השירות הציבורי, של הערבות ההדדית שלפיה לעניים תמיד תהיה כתובת, אימהות חד-הוריות לא יינטשו ואדם זקן לא ייעזב לעת זקנה. כעת מדינת הרווחה חולה מאוד, והימים הללו - עם החקיקה שבהם והמחאה שבהם - עלולים להוביל לחיסולה.
האדנים הסוציאליסטים יצרו מנגנונים יציבים - גם אם הם נזקקו להתאמות וחיזוקים. הגידול המשמעותי באוכלוסייה החרדית והערבית הכניס באג למערכת. חלק גדול מהאוכלוסייה לא רק שלא תורם כפי יכולתו - אלא מייצר בועות של עוני ותלות דורות קדימה: במניעת השכלה, בתעסוקה חסרה וביחס למדינה כאל פריץ. כמובן שלא מדובר באדם חרדי זה או אחר, אלא במספרים הגדולים. ושם אנחנו בבעיה גדולה: שיעור האזרחים התלויים עולה, האופק שלהם להיחלץ מהעוני קטן, ואת הנטל מחזיקה אותה קבוצה שנשחקת והולכת.
האתגר הזה מלווה את ישראל כבר כמה עשורים. שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, אימץ מדיניות של קיצוץ קצבאות והפרטה. אבל החלום על מדינת רווחה שתצליח להכיל את השוני התרבותי והצרכים השונים לא נגנז. רבים עמלו על לימודי ליבה בחברה החרדית, על פתיחת מקומות תעסוקה לגברים ולנשים, לתהליכים של השתלבות במקום של התבדלות.
אם תקשיבו היטב למחאה - הדב התעורר. למחנה הליברלי שנושא ברובו של הנטל נמאס. לא המסים נמאסו, אלא הפוליטיקה המגזרית, ההתעלמות המוחלטת מצרכים של ציבורים ענקיים אחרים ומימוש מדיניות שכולה אני ואפסי עוד. הקושי הוא לא מול האדם העני בבני ברק כמו מול הכפלת השכר במועצות הדתיות, סכומי עתק לאברכים ושלילת תקציבים ממוסדות מלמדי ליבה, או יוזמה שמבקשת לראות בלימוד תורה שווה ערך לשירות צבאי בכל ההטבות של המדינה. הזעם הזה, לא מווסת ולא מנומס, יתורגם מהר מאד למדיניות עגומה - למותה של מדינת הרווחה.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet המדיניות ההיפר-קפיטליסטית, הליברטריאנית לחלוטין, מציעה בדיוק את זה: הפרטה עד דק. כל חברה תדאג לעצמה. אפס קצבאות. אפס מימון מדינתי. ההתחזרות על הקופה הציבורית תמליך בקלות את המדיניות הקפיטליסטית הזו בתנועת מטוטלת. וברור מי יהיו מרוצים: פורום קהלת. הם מי שמייצרים שנים מסמכים שמבקשים להפריט כל מנגנון מדינתי ולבטל כל תמיכה ציבורית - בתרבות, בחינוך, בתחבורה או בבריאות.
המנהיגים של הקהילות החרדיות והדתיות לא מבינים איך החקיקה עלולה להתהפך עליהם ועל הציבור שלהם באופן מסוכן. כשהניכור גובר, כשתחושת הפראייריות עולה, הראשונות להיות בסכנה הן הקבוצות החלשות. כוח פוליטי בא והולך, ולא לעולם חוסן. בספרה של איאן רנד היא כתבה על "מרד הנפילים" - המיעוט היצרני והמשכיל שנושא את העולם על כתפיו כמו אטלס מהמיתולוגיה היוונית ויום אחד נמאס לו, אז הוא שומט את הכדור. הספר הזה הפך לתנ"ך של הרפובליקנים והליברטריאנים וזכה לביקורת נוקבת ומוצדקת דווקא ממי שהבינו מהו ערכה של קהילה חזקה. והנה היום אנו צופים במרד הנפילים הישראלי - רק שהפעם הימין שמעריץ את ראנד בשלטון, והוא מביט בהם משתומם וקורא להם אנרכיסטים.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
