ב־28 באוקטובר 1973, זמן קצר לאחר סיום המלחמה הרשמי, נחת בתיבת הדואר של ראש הממשלה גולדה מאיר מכתב. "לגולדה מאיר שלום, את לא צריכה לדאוג למדינה, כי יש קומנדו זיו שמוכן לעשות כל מה שיגידו להם, חוץ מלהיות בצבא. על החתום: רז דור, קומנדו זיו, קבוצת זיו, כיתה ב', קיבוץ הזורע". איך קרה שמסר מהסוג הזה נשלח לגולדה? "ביקשו מאיתנו לכתוב מכתבים לחייל בחזית", נזכר השבוע רז דור. "אני סירבתי כי אבא שלי נפצע כמה ימים לפני כן. הייתי בתחושות קשות, מאוד כעסתי, לכן הלכתי ישר לראש הפירמידה וכתבתי לגולדה. הערצנו אותה".
הרבה ילדים מכל הארץ כתבו אז לגולדה, כיתות שלמות וגם יחידים. המכתבים הגיעו ליעדם ותויקו בארכיון המדינה. על מכתבים של ילדים שאביהם נהרג בקרבות יום הכיפורים סומן לגולדה לענות אישית, אבל ל"קומנדו זיו" ענה בשמה מישהו מלשכתה. "תודה רבה לך על מכתבך", הייתה התשובה שרז קיבל כעבור חודש, "ראש הממשלה שמחה לקבלו. ברכות חמות לכל חבריך בקבוצת זיו".
4 צפייה בגלריה
(ילדי "קומנדו זיו" היום. "חשבנו שאנחנו יכולים לעזור כי במלחמה נשארנו חבורה של ילדים רק עם האמהות, וביקשו שנעזור לשמור על הבית" | צילום: גיל נחושתן)
רז לא היה היחיד מקבוצת זיו ששלח מכתב לגולדה. "לגולדה מאיר שלום", כתב לה הילד נחשון שחם. "אני מקווה שאת שמחה שנגמרה המלחמה. אני מאוד שמח. אני רוצה שתשלחי את קומנדו זיו, אבל יודע שלא תשלחי אותנו להילחם. שלום ולהתראות, נחשון".
50 שנה עברו מאז. ילדי "קומנדו זיו" כבר בני 57, וחלקם מפוזרים בעולם. אלה שהצליחו להתאסף בביתה של אפרת קטן (אורן במקור) בקיבוץ הזורע נרגשים לראות זה את זה: רז, יזם בתחום החקלאות, הגיע ממקום מושבו בסין; עידו שקמה, בכיר בדלויט, הגיע מהולנד; נחשון שחם, ענבל מירון, גבעון כהן וניר מרקוביץ', כמו גם אפרת, נשארו לגור בקיבוץ. מצטרפים בזום: ד"ר ניצן טל וד"ר יניב פלטי, שחיים בארצות־הברית, ורן שריר, שלאחרונה התפרסם הספר שכתב עם אבי זלינגר, "האיש שצעק סרק סרק" על רצח רבין, ומתגורר בתאילנד. המארחת, ילידת נובמבר 65', נחשבת למייסדת הקבוצה. "בקיבוץ", הם מסבירים, "התנהלו בתי הילדים באותה תקופה בשישיות. כל תינוק שביעי שנולד פתח קבוצה, ואפרת פתחה שישייה כזו. קבוצת זיו, שמנתה שלוש שישיות, 18 ילדים, נחשבה לגדולה במיוחד".
"לכו הביתה, התחילה מלחמה"
הם המשיכו להתקיים כקבוצה עד כיתה ו' ואז עברו ללמוד בתיכון אזורי, ובו כבר התערבבו עם בני קיבוצים אחרים, אבל היחס האינטימי המיוחד ביניהם נשמר. "הייתה לנו ילדות אחרת, נהדרת". מספר עידו. "עולמנו התמצה באותם 18 ילדים שהיו בקבוצה". עד היום הם זוכרים את תאריכי יום ההולדת האחד של השני, איך חגגו בר־מצווה בסתר, רק מי שהוריו החליטו לעשות כך, בלחץ הסבתות ובניגוד לרוח הקיבוץ. לימים, כשנולד בן לנחשון והוא היה צריך לעשות טקס פדיון הבן, שילם לגבעון, הכוהן מביניהם, חמישה שקלים עבור הפדיון.
מי המציא לכם את השם "זיו"?
ענבל: "צור בן חורין. זה ילד שהגיע אלינו בכיתה א' מכפר מנחם. כולנו אהבנו אותו מאוד, וכשעלינו לכיתה א' חשבנו איך לקרוא לקבוצה שלנו. תמיד נבחרו שמות של פרחים ועצים, אבל אז צור סיפר לנו על זיו, החבר הכי טוב שלו מכפר מנחם. ובגלל שהערצנו את צור, קיבלנו את ההצעה שלו לקרוא לקבוצה זיו".
"היינו קבוצה עם הגמוניה גדולה של בנים, 13 בנים מול חמש בנות", אומר נחשון אור על הכינוי "קומנדו". "אני לא הייתי מהמופרעים, אבל עשינו הרבה שטויות של ילדים, אז בקיבוץ קראו לנו 'קומנדו זיו'. המטפלות מאוד סבלו מאיתנו, ובשלב מסוים, בגלל שאף מורה לא הייתה מוכנה לעבוד אצלנו, הביאו מורות שכירות מהעיר, שלא סיפרו להן על מעללינו. כל אחת החזיקה שנה".
כולם זוכרים את חגיגות 25 למדינת ישראל במאי 1973. רן אפילו מזכיר את המדליה שהוציאה המדינה לרגל האירוע. באותם ימים, בקיבוץ הרחוק מתל־אביב או מירושלים, הילדים לא התעסקו בחדשות. כשמישהו נפל או נפצע בקרבות או במבצעים, לא דיברו על זה עם הקטנים. "פלטי היה הנציג שלנו בענייני פוליטיקה", אומר גבעון. "הוא היה יושב בבית הוריו, קורא עיתונים ומסביר לנו. הכל ידענו ממנו, מי הטובים, מי הרעים, שאמריקה חזקה, שרוסיה לא. היינו ילדים קטנים".
אבל אפילו פלטי לא חזה את מלחמת יום הכיפורים. "הזיכרון שלי מיום פרוץ המלחמה הוא שרן אמר לי ולאבא שלי: 'יש אש בשדות, בטח נפל טיל'. אבא שלי אמר שזה שטויות, אבל בסוף באמת התברר שנפל שם טיל", פלטי מספר. "באותה שבת", נזכר רן, "מישהו הגיע לבית הילדים ואמר לנו: 'לכו הביתה, התחילה מלחמה'. לא ידענו מה זה מלחמה, אבל הלכנו הביתה".
"בגלל הלינה המשותפת", מספר נחשון, "היינו בשבת בקבוצה, והיה שם איזה אבא שבא למטפלת התורנית ואמר שהתחילה מלחמה. משם הלכנו לבתים וסיפרנו להורים. הם לא האמינו, אבל פתחו רדיו והבינו. לקחו אותנו למקלט משותף והיו הרבה חרדות. הרגשנו שהמדינה במצב מאוד קשה, ראינו את גולדה ודיין בטלוויזיה וכמה שההורים מודאגים, ופתאום גם בני קיבוץ התחילו ליפול. נהרג אח של מישהו מכיתה ג', וגם דוד של מישהו.
"ואז, באחד הימים, המטפלת אמרה: 'עכשיו כותבים מכתב', ומישהו זרק: 'אולי גם לגולדה?' זו הייתה הברקה של רז לכתוב לה שאם היא בבעיה, 'קומנדו זיו' יעזור לה. כשקיבלנו ממנה מכתבי תשובה, עשינו מזה שמחה גדולה. היינו בטוחים שגולדה בעצמה ישבה וכתבה לנו את המכתב, שהיא מפנה את זמנה ועונה לילדים".
"היינו הגברים היחידים בשטח"
כשביקשתי לאתר את חברי "קומדנו זיו", הטלפון הראשון היה לצביה דור, אמא של רז. היא מיד ידעה במה מדובר. "אה", אמרה, "זה בגלל המכתב לגולדה, נכון?" "ההורים שלנו מאוד התלהבו ששלחנו מכתב לגולדה", מאשר נחשון. "זה היה דבר שהתפרסם בקיבוץ והביא הרבה כבוד, אתנחתה קומית בכל התקופה הקשה הזו. עד היום זוכרים לנו את זה".
זה היה יכול לקרות גם היום? לכתוב לראש הממשלה ולקבל תשובה?
רז: "זה מדהים. בסין אולי היו עונים, אבל בישראל? איך תשיגי את ביבי עכשיו, והוא גם יענה לך? אין זמינות כזו".
עידו: "בתור ילדים הערצנו את הפוליטיקאים, כיבדנו אותם. הם היו המנהיגים. המרחק בינינו לבינם היה יותר גדול, אבל היה איתם יותר קשר. היום, בגלל הרשתות החברתיות, כאילו אין מרחק בכלל. אתה מצייץ לו, הוא מצייץ לך, אבל אין באמת קשר. השיח הרבה יותר אלים. זה משהו אחר".
פגשתם את גולדה באופן אישי?
נחשון: "גולדה באה לבקר בתיכון האזורי שבו לימים למדנו. לדעתי חשבנו שאנחנו יכולים לעזור כי במלחמה נשארנו חבורה של ילדים רק עם האמהות. האבות, לפני שיצאו, ביקשו שנעזור לשמור על הבית. היינו ה'גברים' היחידים בשטח".
אתם חושבים שלמכתבים האלו, התמימים, הייתה איזושהי השפעה על גולדה?
ניר: "אני חושב שהטראומה של יום כיפור הרבה יותר גדולה מכל הדברים הקטנים. עצם הרעיון שישראל עומדת לפני חורבן, זה מה שהעסיק אותה עד יום מותה, וזה מה שהיא לקחה איתה לעולם הבא".
ילדי "קומנדו זיו" התגייסו בשנים 1984־1985, לא לפני שעשו לעצמם חולצה קבוצתית ייחודית, "משהו בלבן עם כחול", מתארת ענבל, מעצבת אופנה בעברה. "אצלנו כולם קרביים ביחידות הכי טובות שיש", מדגיש נחשון. "כולנו נעליים אדומות – צנחנים, מטכ"ל. אני חושב שזה מה שהיה בולט במכתב של רז לגולדה. חונכנו כטופ, חזקים ומובילים בחברה. הגישה בחינוך שלנו הייתה: 'אם יש בעיה, נעזור', לא משנה בני כמה אנחנו".
אתה כתבת לגולדה "אני יודע שלא תשלחי".
"נראה לי שהייתי יותר ריאלי מרז. מעניין אותי למה הוא חשב שאפשר".
רז: "לפי דעתי כתבתי למטה 'אבל לא באמת'. אולי פחדתי שהיא תיקח אותנו ברצינות".
בשיחה השבוע, זיו שויאר, שעל שמו נקראת קבוצת זיו (ובשביל גולדה: "קומנדו זיו"), נשמע מופתע מאוד. "עם צור (בן חורין – א"א) אני עדיין בידידות", הוא אומר, "ובילדות אפילו ביקרתי אותו כמה פעמים בקיבוץ הזורע, אבל אז לא ידעתי שקבוצת זיו נקראה על שמי". בקומנדו שנקרא על שמו, הוא מין הסתם לא היה חבר אף פעם. "הייתי ילד שובב ואהבתי את האקשן, בטח הייתי מתאים לשם", הוא מסכם.
