קשה להחליט אם החוק החדש שעבר השבוע בכנסת, שמתחת לכל המילים המכובסות פשוט עושה הבחנה בין הזוועה שעוברת נאנסת בידי ערבי - לנאנסת בידי יהודי, הוא יותר גזעני או יותר מיזוגני. מה שבטוח זה שהוא אחד הבזויים. בזוי ומדכא בכל רובד. איפה בכלל להתחיל? במדינה שבה האלימות נגד נשים שוברת שיאים מדי יום כמעט בלי תגובה ממשלתית, אבל היא ממהרת לייצר היררכיה גזענית-לאומנית בענישה על אונס? או במדינה שבה יוזמת החוק היא לא רק אישה, אלא גם אחת הפוליטיקאיות האהובות על מחאה מרגשת נגד דהירה לאוטוקרטיה?
ח"כ יוליה מלינובסקי ניסתה להסביר למגיבים בטוויטר כי "החוק לא מדבר רק על תקיפה מינית שערבי מבצע נגד יהודייה, זה עובד גם בכיוון ההפוך ונוגע גם לגברים וללהט"בים, כל עוד הוכח שהתקיפה בוצעה על רקע לאומני" – אבל היא יודעת היטב מה זה אומר בשטח. נשים שמתלוננות על אונס מתחילות מראש התמודדות מול מערכת ספקנית, מתרצת ומאשימת קורבן. זה לא ישתנה עכשיו, אלא אם התלונה תהיה נגד אנס ערבי. פתאום כולם יקחו אותה ברצינות, המערכת תפעל במהירות ותעניש אותו, ורק אותו, כפי שצריך להעניש כל אנס. מי שבאמת רוצה להתמודד עם פשעי מין, מחמיר את הענישה באופן כללי ולא מייצר מדרגות עונש לפי גזע.
מדכאת לא פחות היא "ההסכמה הרחבה" שבה עבר החוק, כולל הפחדנות של ח"כים מהאופוזיציה שפשוט נעדרו מההצבעה. אלה שכן השתתפו בה הפגינו שיתוף פעולה, מה נאמר, מרגש, בין קואליציה גזענית שמאמינה בעליונות יהודית - לאופוזיציה שמתיימרת להגן על הדמוקרטיה הישראלית. כי מסתבר שכאשר מדובר בשנאת ערבים, אכן אחים אנחנו.
אפשר להתנחם בכך - לא באמת - שזו בעיה שנוגסת באופן כללי בדמוקרטיות בכל העולם המערבי. כמעט חצי מהאמריקנים, למשל, מוכנים להחזיר לבית הלבן את מי שלא רק עומד בפני אישומים פליליים חמורים, אלא גם ניסה, מילולית, לשרוף את הדמוקרטיה הגדולה בעולם. כי לא משנה מה דונלד טראמפ עשה לארה"ב, העיקר שהוא נתן לעשרות מיליוני אנשים את החופש לשנוא בפומבי את כל מי שלא נראה כמוהם או חושב כמוהם או סתם לא מתלבש כמוהם.
ציפי שמילוביץ מתוך אלבום משפחתי כל זה, כמובן, לא חדש. תמיד היו פוליטיקאים ציניים ורקובים מוסרית, ותמיד יש מישהו קצת יותר נמוך בסולם שאפשר לשנוא - אריק איינשטיין ואורי זוהר עשו על זה מערכון גאוני ב"לול" כבר ב-1973. מה שהשתנה בישראל זה שעכשיו הכל קורה מהמקפצה, דרך חקיקה ו"בהסכמה רחבה", אבל זה לא צריך להפתיע אף אחד.
מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית וקיבלה בהבנה את חוק הלאום, הבזוי בפני עצמו, לא יכולה לברוח מהמכת"זית, כי הנחשולים האלה תמיד אוכלים בסוף את כולם. זה הרי נמצא בכל ספר היסטוריה. ומי שרואה את כנסת ישראל מעבירה חוק שקובע כי לא מהות האונס קובעת את העונש לאנס, אלא לאומיותו או גזעו, וחושב שלא יגיע היום שבו יגאל עמיר אכן ישוחרר, פשוט לא עוקב אחרי מהלך שלושת הכדורים.
- ציפי שמילוביץ היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
