בשנת תרמ"ח, 1888, עלה סבא-רבא שלי ר' יודא אהרון וייס, לארץ ישראל עם אביו והוא בן 11 בלבד. מסעם לארץ, שארך שנה תמימה, נבע מהשאיפה לקיים מצוות עלייה לרגל לירושלים. כעבור ארבע שנים בלבד, כשסבא-רבא שלי היה רק בן 15, הלך אביו לעולמו ובהיותו על ערש דווי ציווה על בנו שלא ייצא מארץ ישראל כדי להשתקע בחו"ל. "אך אם לימים יגברו געגועי לבני הבית", אמר לו, "הרי רשאי אהיה לנסוע לשם, אך לא יותר מי"ב חודש. צוואה זו מסר לי בכל חום ליבו ובדעה צלולה, וביקשני שלא לזלזל בדבריו האחרונים". כך כתב אבי סבי בספרו "בשעריך ירושלם".
אין פלא, אפוא, שבראיון שנתתי ל"הארץ" ב-1986, שש שנים לפני שנבחרתי לראשונה לכנסת, ו-15 שנים לפני ששרון נבחר לראשות הממשלה, אמרתי: "כשאני שומעת מישהו אומר שאם אריק שרון יעלה לשלטון הוא יעזוב את הארץ, אני אומרת לעצמי שזה ההבדל בינינו. אני לא אלך מכאן בשום תנאי. גם אם השמאל יהיה בשלטון. גם אם מוחמד מיעארי (שהיה פעיל ברשימת אל-ארד שנפסלה מלרוץ לכנסת) יהיה בשלטון. אלחם בכל כוחי, אבל לא אלך מכאן".
מעט יותר מ-130 שנים חלפו מאז אותה צוואה. והנה בימים אלה ממש, שבהם יש ניסיון של הממשלה לקיים הפיכה משטרית, לרסק את שומרי הסף, לקחת עשרות שנים לאחור את הצעדים שהושגו כאן במאמץ רב ובשיתוף פעולה בין-מפלגתי למען שוויון לנשים, בימים שבהם מונה מי שהורשע בשמונה כתבי אישום ובהם תמיכה בארגון טרור, לכהן כשר הממונה על המשטרה, בימים שבהם מתקיימת כאן זה השבוע ה-31 המחאה הגדולה ביותר שנראתה במדינת ישראל מאז ומעולם, מחאה בלתי אלימה שנתקלת במשטרת מחשבות - ממש בימים אלה, מוצאים עצמם אזרחים רבים, מכל קצות הקשת הפוליטית, כן, גם מימין, כמוני וכמו רבים אחרים, מתוסכלים, מודאגים, מפגינים, מגנים, שנתם נודדת.
ובאלה גם רופאות ורופאים שמוטרדים מהעתיד. האם אנו עלולים למצוא את עצמנו בהרכב המשיחי של הקואליציה הנוכחית, כולל חלקים בתוך הליכוד עצמו, שבו תהיה הנחיה להפלות להט"בים, או נשים? הרי זכורה אמירתו של בצלאל סמוטריץ' שאינו רוצה שאשתו תשכב בחדר אחד עם יולדת ערבייה.
ואולי חלילה רופאים להט"בים יופלו לרעה. לפני יומיים כבר אושרה בקריאה ראשונה הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות שבה, בין היתר, ההכשרה המקצועית לגבי מקצוע עמית-רופא, לא תיעשה בהכרח באמצעות המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית, אלא גם על ידי גוף אחר ששר הבריאות הכיר בו. אופס, האין זו הדרך לפוליטיזציה של המקצועות הרפואיים? האין אלה סיבות מספיקות, בצד נוספות להיות מודאגים?
לימור לבנתצילום: יובל חןאלה ועוד, סיבות נכונות וראויות להפגין. למחות. להיאבק. לא לוותר. יחד עם קבוצות אחרות רבות מספור בציבור הישראלי. אך אלה אינן סיבות להתחיל לארוז, או לגשש, לברר, לבדוק, בניו זילנד, באוסטרליה, או בכל מקום אחר תחת פני השמש זולת מדינת ישראל, לעקור מכאן, לברוח, לומר: לא מתאים לנו. קשה פה. נלך לחפש לנו בית אחר במדינה אחרת. בעיניי זה לא ראוי. כן. קשה כאן. אז ניאבק יחד.
ידידי אל"מ (מיל') אמנון שרון היה מ"פ במילואים בחטיבת שריון 179 במלחמת יום כיפור, ובלם את הכוחות הסוריים עם עוזי המג"ד, שנפצע קשה מאוד. הוא נפל בשבי הסורי, שם עונה קשות. וכך כתב לי אתמול: "הוריי נלחמו ועמלו קשות לבנות מדינה מפוארת, ואני שלחמתי והקרבתי הרבה למען המדינה, לעולם לא אעזוב, ואעשה הכל שילדי ונכדי ימשיכו ויישארו בארץ. ואני בונה על הדור הצעיר והנפלא שיש לנו במדינה, הם יחזירו את השפיות, וישמרו לנו על הדמוקרטיה". רופאות ורופאים יקרים, הצוואה ההיא נכונה גם היום. אם אל"מ אמנון שרון נשאר - הישארו גם אתם. וכך, יחד ניאבק, וננצח.
- לימור לבנת כיהנה כשרה מטעם הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
