זה בית מגורים בן 13 קומות ברחוב אופנהיימר ברמת אביב, מול המרכז המסחרי. לא תגידו איזו פנינת באוהאוס אדריכלית, אלא בניין רגיל למראה, כמעט זהה לאלה שסביבו. רק שלט המתכת בכניסה, ליד האינטרקום ותיבות הדואר, מספר את הסיפור. "בבית זה", נכתב בו, "חיה ויצרה המשוררת והמלחינה נעמי שמר".
בקומה השישית, בסלון הנאה ורחב המידות שמשקיף אל הפארק הסמוך, יושבת לֶלי שמר ליד הפסנתר ומנגנת את "לו יהי", השיר מרטיט הלב שכתבה אמה בימים הנוראים של אוקטובר 1973. לצידה עומד העיתונאי והסופר אילן בכר ושר את השורות שנולדו כאן, בסלון הזה ממש, והפכו להמנון מלחמת יום הכיפורים. "עוד יש מפרש לבן באופק / מול ענן שחור כבד / כל שנבקש לו יהי".
4 צפייה בגלריה
(אילן בכר וללי שמר. "הוא נכתב כשריחף מעלינו ענן קודר, אבל זה שיר תפילה שמתאים להרבה סיטואציות" | צילום: אביגיל עוזי)
אילן היה אז לוחם בסיירת שריון, שהוקמה תוך כדי הקרבות והציבה מארבים לכוחות הקומנדו המצריים שחצו את התעלה. ללי הייתה תלמידת כיתה י"א. לימים, כשתעשה סדר בעיזבונה של אמא, בין אלפי המכתבים שקיבלה ונשמרו בקופסאות קרטון באחד הארונות בבית, היא תמצא מעטפה מצהיבה. על צידה האחד כתוב: "לכ' נעמי שמר – המשוררת, תל־אביב". ללא כתובת, אפילו לא שם רחוב. ובצד האחר, פרטי השולח: "אילן בכר, 2175076, ד"צ 54/2000, צבא הגנה לישראל". על המכתב עצמו תאריך: 26.12.1973.
וכעת, בסלון הבית שכתובתו אינה מופיעה על המעטפה, כמעט 50 שנה אחרי ששלח את המכתב, מקריא אותו אילן בכר בקולו הצלול, ולרגע הוא חוזר להיות החייל ההוא, בן ה־20.
ואולי מעולם לא חדל להיות.
"הרבה עבר עלינו במלחמה הזאת", הוא עובר על השורות שנכתבו בעט כחול. "חברים שנפגעו וזעקו מכאב – ולא בכינו. חברים שנהרגו – ולא בכינו. חברים שעמדו לידך, ולפתע מפגיעה ישירה נמחקו – ולא בכינו. פני הורים ואחים שיקיריהם נפלו – ונשארנו קשוחי פנים. עד ש... ערב אחד, לפני כמה שבועות, ישבנו במעגל, וכרגיל שוחחנו עליהם, על אלה שאינם איתנו. ופתאום, על רקע השיחה העצובה, שמענו את שירך – ובכינו. הרגשנו כאילו מצאנו את התשובה למה שאנחנו מנסים לבטא – לו יהי... לו יהי... וכך, בלי בושה, מצאנו את עצמנו מוחים דמעה. ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד ועוד. ואחרי השיר – דממה. ולהפתעתנו - גם קצת הקלה".
ולקראת סופו של המכתב – בקשה. "אם לא יקשה עלייך לשלוח לנו את מילות השיר בכתב ידך שלך. בתודה, בשם כולם".
זו הפעם ראשונה שהם נפגשים, וכשאילן מקריא את מכתבו, ללי שמר חוזרת להיות הנערה שהאזינה בסתר לאמה כשזו הייתה יושבת ליד הפסנתר ומוציאה תחת ידיה נכסי צאן ברזל. "לי ולאחי אריאל (הזמר והיוצר אריאל הורוביץ – י"ק) יש ביטוי: 'להקשיב דרך התריס'. כי בדירה הזאת, בין הסלון לשאר החדרים, הייתה מין דלת הזזה בצורת תריס. היינו עומדים בצד השני ושומעים את אמא עובדת על השיוף של השירים החדשים. היא קראה לזה 'כמו מים על אבן'".
את "לו יהי" החליטה נעמי שמר לכתוב עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, עבור חוה אלברשטיין. זו אמורה הייתה להיות גרסה עברית חופשית ללהיטם של הביטלס "Let It Be", אך בעקבות המלחמה זכו המילים ללחן מקורי משלהן. "מרדכי, בעלה השני, אמר לה: 'חבל לבזבז את השיר על מנגינה של זרים. זו המלחמה שלנו, תכתבי לו מנגינה משלנו'. וכך היה", מספרת ללי.
את השיר ביצעה לראשונה נעמי שמר עצמה, בתוכנית הטלוויזיה "מפגש אמנים" ששודרה בערב סוכות, 10 באוקטובר 1973. "במכונית, בדרך לאולפן שבו הוקלטה התוכנית אמא כתבה את המנגינה החדשה, המקורית".
מהטלוויזיה הישראלית הגיע השיר לתחנות הרדיו – ומשם לאוזני החיילים בחזית. "היינו מותשים, קודרים ועצובים, כי בכל פעם מישהו היה עובר ואומר: 'שמעתם? זה נהרג וההוא נהרג'", נזכר אילן. "ואתה אומר לעצמך, 'זה לא נגמר'. המדבר הוא גדול והמצרים רבים ואנחנו מרגישים כל כך קטנים. ופתאום אנחנו שומעים בטרנזיסטור את השיר המופלא הזה, 'לו יהי'. אני זוכר אותנו יושבים על החול ואומרים: 'וואו!' אתה מרגיש שיש פה משהו אחר, שמפיח בך עוצמה. ואז החבר'ה אמרו לי: 'תכתוב מכתב לנעמי שמר'".
ללי: "איך הם ידעו שאתה כותב טוב?"
אילן: "אין לי מושג".
ללי, את זוכרת את המכתב של אילן כנערה?
"לא. מצאתי אותו רק אחרי פטירתו של מרדכי, ב־2010, כשפינינו את הבית. היו בארון שתי קופסאות: אחת של מכתבים שאמא קיבלה בעקבות השיר 'ירושלים של זהב', ואחת של מכתבים מיוחדים. המכתב של אילן היה במיוחדים".
אילן: "עכשיו אני מבין שהייתי משמעותי בשבילה. המכתב שלי ריגש את נעמי שמר והיא שמרה אותו בקופסה של המיוחדים... יא אללה!"
הרגשנו מוזנחים
בדצמבר 1972 התגייס אילן לפלוגת בני משקים והוצב בגדוד 50, הנח"ל המוצנח. כשפרצה המלחמה הוא היה פחות משנה בצבא. "באותו יום כיפור החלטתי לצום בפעם הראשונה מאז שהגעתי לקיבוץ בית השיטה. אני זוכר שהייתי מוטרד מזה שאני יוצא למלחמה רעב. אבל יצאנו חדורי אמונה ועם המון מוטיבציה. רק אחר כך הבנו שיש מלחמות שאתה יכול גם להפסיד בהן, למרות שלא הפסדנו".
ללי: "ביום כיפור הייתי אצל החבר שלי דאז, שגר מול שדה דב, ופתאום אנחנו רואים הרקולס ממריא. באותו רגע הבנו שקורה משהו לא טוב ושכולנו בסכנה. אחר כך התברר שמדינת ישראל הופתעה ושזו קטסטרופה. בהמשך התבשרנו ששני אנשים מאוד קרובים אלינו נהרגו. זו הייתה מכה נוראית. ב־20 באוקטובר נפל סגן גיורא שוהם ז"ל, בנם של רות ופרופ' שלמה גיורא שוהם, שהיו חברים של המשפחה, ושעליו כתבה אמא את השיר 'בכל שנה בסתיו גיורא'. שלושה ימים קודם לכן נפל רס"ן זאב'לה עמית סלוצקי (שבעקבות מפגש בפריז איתו ועם יוסל'ה רגב, שנים קודם, כתבה נעמי שמר את "אנחנו שנינו מאותו הכפר" – י.ק). הוא היה בן 46 ואף אחד לא קרא לו, אבל הוא התעקש לרדת לסיני ולהיות צמוד לאריק שרון".
עם פרוץ המלחמה פורקה פלוגתו של אילן, והוא צורף לסיירת שריון שהוקמה בחופזה. בהתחלה נשלח לרמת הגולן, ואז הועבר עם חבריו לסיני. "המשימה שלנו הייתה להציב מארבים לקומנדו המצרי בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, באזור הביצות. ירינו והרגנו והורדנו כלים שלהם. בסדר, מלחמה. אבל הרגשנו מוזנחים. בלי נשק מתאים, בלי מדים מתאימים".
ללי: "לא ייאמן כמה לא היינו מוכנים לדבר הזה".
אילן: "הפקירו אותנו. אתה נתקל בחוליה מצרית ומתחיל לירות למרות שהם עדיין רחוקים, ואז אתה רואה את הכדורים של העוזי פוגעים בקרקע, 300-200 מטר ממך. 'מתעייפים' בדרך. ולמצרים יש רובי קלצ'ניקוב, הטווח שלהם הרבה יותר גדול. כך שאתה מתקיל אותם, ובסוף הם גורמים לך להוריד את הראש. לי פגע כדור במכשיר הקשר. רק אחר כך הביאו לנו נשק נורמלי. יום אחד הצניחו לנו מדים שכתוב עליהם US ARMY. הם הגיעו כנראה ברכבת האווירית של קיסינג'ר. אמרתי, מה יקרה אם ניפול בשבי? עוד יחשבו שאנחנו חיילים אמריקאים".
ללי: "אותנו שלחו לארוז מנות קרב לחיילים".
"בפעם הבא תשימו סחוג במנת קרב", אומר אילן וצוחק.
"וואו, היא ענתה לנו"
המלחמה כבר הסתיימה באופן רשמי, אבל אילן וחבריו היו עדיין בחזית. "היינו בצד השני של התעלה, על אדמת אפריקה, והשתתפנו במצור על הארמייה השלישית. יום אחד קוראים לי ואומרים: 'אילן, יש לך מכתב'. אני מביט על המעטפה – וקולט שזה מנעמי שמר. ברגע הראשון לא האמנתי. אני פותח את המעטפה, מוציא את המכתב, ורואה שהיא שלחה לנו את מילות השיר עם הקדשה אישית. אמרתי לחבר'ה: 'וואו, היא ענתה לנו!' התכנסנו כולנו כדי לקרוא את המכתב".
אתה הקראת להם?
"לא. נתתי את המכתב למישהו עם קול רועם, והוא הקריא את השיר מכתב היד שלה. באותם רגעים היה שקט מוחלט. ואתה מרגיש... מה אני אגיד לכם? כאילו רוח הקודש. ללי, את הבת שלה, לא תוכלי להבין".
ללי: "בטח שאני מבינה. אני יודעת מה שיר יכול לעשות".
מה זה עשה לכם?
אילן: "תחשוב על מאמן כדורסל שאוסף את השחקנים לפסק זמן, או על מאמן כדורגל שמדבר איתם במחצית, ואז הקבוצה עולה אחרת למגרש. גם פה. השיר הזה הפך אותנו לאחרים".
ללי: "זה נורא יפה. מצד אחד דימוי של כדורגל ומצד שני, 'הפכנו להיות אחרים'".
אילן: "תשמעי, כתבנו לה תוך כדי המלחמה וכשהיא החזירה לנו תשובה, הרגשנו כאילו דיוויזיית שריון באה לתגבר אותנו. הבחור הקריא את השיר וכולנו עמדנו סביבו. לא בכינו, אבל היינו על הקצה. אתה כאילו אומר לבכי: 'יאללה תבוא, זה בסדר לבכות'. אבל הוא לא בא. גם היום אני לא בוכה. זה עומד לי פה, בגרון, אבל לא יוצא".
ללי: "יש לך הרשאה מנעמי שמר לבכות. אצלנו במשפחה לא אומרים למישהו לא לבכות. להפך, תבכה! איך אמא כתבה בשיר 'על כל אלה'? 'אנא שמור לי... על השקט, על הבכי ועל זה השיר'".
האמנת שנעמי שמר תענה למכתב שלכם?
אילן: "האמת שלא. קודם כל, לא הייתה לנו הכתובת שלה, כך שלא היינו בטוחים שהמכתב בכלל יגיע אליה. וגם הרגשנו מאוד קטנים. למה שהיא בכלל תענה לנו?"
ללי: "היא ענתה לכל מכתב. חיילים, ילדים, מבוגרים".
אילן: "היום, ממרום גילי, אני מבין את זה. אבל אז? זו נעמי שמר. מה לה ולנו?"
מכתב התשובה מנעמי שמר כבר אינו ברשותו. "ב־1989 יצאנו לשליחות בארצות־הברית והשכרנו את הדירה שלנו בירושלים. השארנו שם כמה ארגזים, וכשחזרנו כעבור שלוש שנים גילינו שהדיירים פירקו וגנבו הכל. חיפשתי את המכתב יותר משחיפשתי כל דבר אחר".
ללי: "זה לא סתם מכתב. זה כתב היד של השיר".
למרבה המזל, כתב היד המקורי של השיר "לו יהי" עדיין קיים, והוא שמור כיום בספרייה הלאומית בירושלים לצד מסמכים נוספים מעיזבונה של נעמי שמר, בהם מכתבו של בכר.
שיר קינה ותקווה
הוא בן 70, גרוש, אב לשלושה וסבא. נולד בירושלים, בגיל 15 עבר לקיבוץ בית השיטה כילד חוץ. "הרגשתי תחושת ריקנות בעיר. חבר ילדות שלי, רוני, עד היום אנחנו חברי נפש, הציע שנעבור לבית השיטה. היה לו שם קרוב משפחה".
ללי: "מי הקרוב?"
אילן: "חנוך אלבלק".
אלבלק היה סולן מוביל בלהקת הגבעטרון, והתפרסם בעיקר כמבצע הפיוט "ונתנה תוקף", שהלחין יאיר רוזנבלום לזכר 11 בני הקיבוץ שנפלו ביום הכיפורים. "נסגרים פה איזה שישה מעגלים שונים", אומרת ללי, נרגשת. "אני מכירה טוב את משפחת שריג מבית השיטה. האם תקווה (שהייתה סופרת ומחנכת - י.ק) הייתה בקשר טוב עם אמא שלי והן היו מתכתבות". בנה של תקווה, המשורר והמלחין יוסף שריג, מחבר "אור וירושלים" ("ראיתי עיר עוטפת אור"), נפל באותה מלחמה ברמת הגולן. בנו אסף שריג, ממקימי להקת "איפה הילד", הלחין וביצע את השיר "מותי בא לי פתע", שכתב אביו כחצי שנה לפני מותו. אחד הלחנים לשיר הוא של נעמי שמר. "יוסף שריג היה המורה שלי למוזיקה", מגלה אילן. "הפעם הראשונה ששמעתי יצירה קלאסית – משהו של ז'ורז' ביזה - הייתה אצלו בשיעור".
מיד אחרי המלחמה נשלח אילן לקורס קצינים. "המון קצינים נהרגו או נפצעו והיה צריך למלא את השורות, לכן הקורס היה רק חודש במקום חצי שנה. אבל אחרי שבועיים שלפו אותי מבה"ד 1 ושלחו אותי להיאחזות גיתית שבבקעת הירדן. החזקנו שם את הקו והוצאנו מארבים".
דווקא שם אילן נפצע קשה. "ב־23 באפריל 1974, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה, הוצאנו סיור כדי לאבטח את הטקס באנדרטת הבקעה. העמסנו על הקומנדקר ג'ריקן סולר כדי להכין גוזניקים לטקס, ויצאנו לדרך. אנחנו נוסעים ופתאום, אחרי כמה מאות מטרים, בום! אני לא זוכר את זה, אבל כנראה שזה היה בום רציני".
התברר שהרכב עלה על מוקש. הקומנדקר עלה באש על נוסעיו. שלושה נהרגו במקום, עוד שניים נפטרו בבית החולים. אילן פונה במסוק עם כוויות ב־60 אחוז משטח גופו, עם שבר בגב ועם חבלות נוספות. "שכבתי במחלקת כוויות עם כאבי תופת. בחדר לידי שכב אמנון אברמוביץ'. היו לו כוויות קשות מאוד והוא היה בשבילי מקור כוח. אז עוד לא ידענו שזה אמנון־אמנון. אחר כך שמו אותנו באותו חדר, ומאז אנחנו חברים".
שלושה חודשים היה מאושפז אילן בתל השומר, ולאחר מכן עבר שיקום ממושך. יום אחד, הוא מספר, הגיעו לבקרו בבית החולים חברים מבית השיטה. "הם אומרים: 'אתה יודע, נעמי שמר הייתה אצלנו בקיבוץ ונפגשה עם חברי המשק'. סיפרתי להם על חילופי המכתבים בינינו, והם אומרים: 'בטח, אנחנו יודעים. היא הקריאה לנו מכתב שקיבלה מחייל בשם אילן בכר, המכתב שלך, ואמרנו לה שגם אתה מבית השיטה ומאושפז אחרי פציעה קשה'. כנראה שהמכתב באמת נגע לליבה".
ללי: "זה לא עוד מכתב. זו יצירה בפני עצמה".
אילן יצא מהאירוע הזה מצולק לא רק בגופו. "מאז המלחמה אני נושא איתי יגון מאוד־מאוד עמוק, אבל לא ידעתי לתת לזה שם. בשנים הראשונות לא דיברתי עם אף אחד על הפציעה ועל המלחמה, ומי שדיבר – התרחקתי ממנו. ככה אתה יוצר פוסט־טראומה. במקום להיות עם אנשים, אתה לבד. אחר כך זה התחיל לבוא לידי ביטוי".
באיזה אופן?
"פתאום בלילה הייתי מתעורר מפיצוץ. או שהייתי מתחיל להיחנק. במשך שנים לא הייתי מסוגל לעלות במעליות. לא הייתי נוסע באיילון, כדי לא להיתקע בפקקים. מין קלסטרופוביה כזו. כשהיינו הולכים לסרט, אשתי ואני, תמיד הייתי יושב בכיסא הכי קרוב ליציאת חירום".
הכתיבה, הוא מספר, היא זו שהצילה אותו. "הלכתי לטיפול והפסיכיאטרית אמרה לי: 'אתה חייב לכתוב ספר על הפוסט־טראומה'". כך נולד ספרו "זה מה שאני זוכר - עדות אישית על הלם קרב", שיצא לאור בשנת 2005. "הספר ריפא אותי. זה מכשיר טיפולי מדהים. כתבתי על הפוסט־טראומה, על הפחדים, ופאף... זה נגמר".
הוא פירסם עוד ארבעה ספרים: "המוח", שכתב יחד עם יצחק דרורי, שעמד מאחורי שוד הכספות הגדול; "שבוי בפקודה! סיפורו של אורי אהרנפלד, שבוי מלחמה ממלחמת יום כיפור"; ספר הילדים "יום הולדת לפרה"; ומדריך טיולים לדרום קוריאה. ספר נוסף שלו, העוסק בשואה, מתורגם עכשיו לאנגלית. היום, אחרי שנים רבות כעיתונאי וכדובר, עוסק אילן בעיקר בעריכת ספרים.
ללי, בת 66, אם לשני ילדים וסבתא לנכדה, היא בתו של השחקן גדעון שמר, בעלה הראשון של נעמי. במשך כ־20 שנה עבדה במרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח). את רוב זמנה מקדישה להפצת המורשת של אמה. "אני עורכת ומנחה ערבי סיפורים ושירה על אמא. יש לאירועים האלה ביקוש גדול. הגעתי למסקנה שעדיף שאני אספר עליה, כי אחרים מספרים הרבה שטויות. הבנתי שאני צריכה 'לעבוד בנעמי שמר'. להיות הבת של נעמי זה תפקיד".
את חושבת שהמלחמה הפכה את "לו יהי" למה שהוא, או שהשיר היה נכנס לקאנון בכל מקרה?
ללי: "אני חושבת שמתחברים אליו בלי קשר למלחמה. ברור שהוא נכתב כשריחף מעלינו ענן קודר, אבל זה שיר תפילה שמתאים להרבה סיטואציות. הוא נותן לאנשים תקווה".
"זה שיר קינה, אבל גם עם המון מבט לאופק", מסכם אילן. וכשרואים אותו עומד בעיניים נוצצות ליד הפסנתר ושר את "לו יהי", ושומעים את בתה של נעמי שמר מלווה אותו בנגינתה, אפשר להבין על מה הוא מדבר.
