מזה שבעה חודשים ממוקדת ישראל באופן גורף (ומוצדק) במשבר הפנימי התקדימי המשנה את דיוקנה. אך בחסות העיסוק האינטנסיבי בסוגיה המשפטית, מקודמים ביהודה ושומרון מהלכים שמביאים בהתמדה לשינוי צביונה הגיאוגרפי והדמוגרפי של ישראל, ומגלמים אתגר קיומי כבד עבורה.
מאז השבעתה מאיצה הממשלה הנוכחית צעדים שגורמים למחיקת הקו הירוק, לשינוי המציאות הדמוגרפית באזור ולהתכת המשק הפלסטיני בזה הישראלי. בהקשר הזה בולטים אישור בניית כ-12 אלף יחידות דיור ביהודה ושומרון (זינוק משמעותי ביחס לעשור האחרון); קיצור הליך אישורי הבנייה באזור, בעקבות הכפפת חלק מהמינהל האזרחי לשר בצלאל סמוטריץ' וצמצום אחריות שר הביטחון על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון; הכשרת עשרה מאחזים; וביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון.
מדובר במימוש הדרגתי, מתחת לרדאר, של החזון ארוך הטווח של סמוטריץ', שבמוקד שלו: החלת ריבונות ביהודה ושומרון, הכפלת ההתיישבות היהודית באזור (העומדת כיום על כחצי מיליון איש), האחדה מינהלתית בין היישובים ביהודה ושומרון לאלה שבישראל, והעלמת הרשות הפלסטינית, המוגדרת אויב מר.
וכך, ישראל המשקיעה מִרצה במאבק הפנימי מוצאת עצמה כבר עתה - מבלי דעת או רצון - בנתיב מהיר למדינה אחת. זוהי מציאות הנוצרת ללא תכנון אסטרטגי סדור, הכרזות פומביות או דיון ציבורי, אלא דרך שגרת יום-יום אפרורית של בירוקרטיה, סלילת דרכים והנפקת אישורים. ברקע, מופגנת הצטיינות יתר בקידום "שלום כלכלי" שבבסיסו הקונספציה שלפיה שיפור מרקם חיי הפלסטינים יבטיח יציבות ביטחונית לאורך זמן, כאשר בפועל מואצת התכת שתי הישויות.
כשכבר נערך בישראל דיון בסוגיה הפלסטינית, הוא מתנהל על בסיס פרדיגמות עבר של התלבטות בין חזון שתי המדינות להמשך ניהול הסכסוך. בפועל, מתרחב בהתמדה קו המגע בין שתי הקהילות וגדלה האחריות הישראלית על שלושה מיליון הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון. בכך מתקרבות שתי הקהילות לנקודת אל-חזור גיאוגרפית, מדינית וכלכלית, שלא תאפשר היפרדות פיזית ביניהן, ואשר בחסותה תיווצר מציאות בלקנית מסוכסכת.
המשבר הפנימי שואב את רוב כוחותיה של החברה, ויקשה על התמודדות גורלית נוספת בנושאי מהות. ישראל הכמהה לריפוי ולפיוס תירתע כנראה מעיסוק בסוגיות מחלוקת חריפות שיעוררו שוב קריאות למרי אזרחי או יקרינו לשלילה על יציבות המערכת הצבאית, למשל דיון על הסדרה עתידית עם הפלסטינים, בפרט כזו שתלווה בשינויים טריטוריאליים ביהודה ושומרון.
ד"ר מיכאל מילשטייןבתום מלחמת העצמאות היו רבים שהכתירו את החלטת בן גוריון שלא להשלים את כיבוש הגדה המערבית במהלך המערכה כ"בכיה לדורות". את אותו מונח ניתן להחיל כיום על היעדר הדיון בשאלה הפלסטינית שמסתבכת והולכת, ואת חמש השנים האבודות שבוזבזו על מאבק מבית, תוך זניחת העיסוק בסוגיות קיומיות, לרבות האיום האיראני והסדרת יחסי יהודים וערבים בישראל.
אם וכאשר תצא ישראל מהשבר הפנימי היא תיראה שונה מכפי שנכנסה אליו, מבחינה חברתית ופוליטית, אך גם מדינית וגיאוגרפית. או אז היא תתייצב - כמעט באפיסת כוחות - בפני אתגרים קיומיים העולים על אלה שעימם היא מתמודדת כרגע. זוהי תובנה המגלמת זעקה קיומית שאותה נדרש להפנים בעיקר ראש הממשלה בנימין נתניהו: להניח בצד סוגיות שלכאורה נראות הרות גורל, ובראשן הרפורמה המשפטית, ולמקד מרץ בנושאי מהות שישפיעו לאין שיעור וכבר בקרוב על עתיד המדינה, ובראשם זה הפלסטיני שכבר הוכיח בעבר כי לא ניתן לברוח מלדון בו או להכריע לגביו.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון IPS באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
