גם בימים הללו, שבהם שקועה ישראל באחד המשברים החמורים בתולדותיה, אנחנו חוטפים תזכורות קשות ומדממות: המשבר החמור יותר עדיין רוחש וגועש. יש עלייה במפלס הפיגועים מצד פלסטינים. הם לא נשארים ביהודה ושומרון. אתמול זה קרה בנחלת בנימין, במוקד אזור הבילויים של תל אביב, כאשר סייר הביטחון חן אמיר נרצח על ידי פלסטיני מאזור ג'נין. ביום שישי זה קרה בין הכפר בורקה לבין מאחז עוז ציון, שבו נהרג קוסאי מעטאן, צעיר פלסטיני בן 19. על המשבר החוקתי נתגבר. אבל הבעיה הפלסטינית, זו שאנחנו מטאטאים ככל שאפשר אל מתחת לשולחן, זו שמסתתרת מאחורי מסך העשן של המשבר החוקתי - היא הסיפור הגדול, שיכריע יותר, קצת יותר, אם ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית.
גם ברגעים הקשים כדאי להזכיר: כבר ב-2003, במסגרת "מפת הדרכים", התחייבה ישראל גם להקפיא את הבנייה בהתנחלויות וגם לפנות את כל המאחזים שהוקמו לאחר 2001. זה לא שעשינו טובה למישהו. הרי בלי קשר לעובדה שהפלסטינים דחו את כל הצעות השלום בעשורים האחרונים, ישראל מתמודדת כבר עשרות שנים עם אותה בעיה: מדינה יהודית ודמוקרטית - או מדינת אפרטהייד דו-לאומית.
כל עוד הפלסטינים דוחים את הצעות השלום, וכל עוד ישראל מושיטה יד לשלום – הפלסטינים יכולים להאשים רק את עצמם בהמשך השליטה הישראלית על יהודה ושומרון. אבל זה רק חלק מהסיפור. גם ממשלות קודמות, ודאי הממשלה הנוכחית, ממשלת ימין על-מלא, רק מחמירות את הבעיה.
גושי ההתנחלויות הגדולים הם עובדה. גם לפני הסכמי השלום שגובשו בעשורים האחרונים – הגושים הללו יישארו בריבונות ישראל. אבל המאחזים הם רעה חולה. חבורה של חמישה נערי גבעות מציבים שניים או שלושה קרוואנים – ויש לנו מאחז. פה ושם יש משחקי חתול ועכבר על גורמי הביטחון. צה"ל האדיר והחזק מנסה לפנות, הקרוואנים חוזרים, ובסיכום הכללי – למרות התחייבויות של ישראל, ואף שלעיתים מדובר באדמות פרטיות – רוב המאחזים נותרים על כנם וזוכים להכשר חוקי מהממשלה. לא רק צה"ל מובס בקרב המתיש הזה. ישראל מובסת. הציונות מובסת. החוליגנים מנצחים. זה גם הסיפור של מאחז "עוז ציון", שממנו יצאו הצעירים, אולי כדי לרעות צאן, אבל כמו בהרבה נקודות חיכוך אחרות – גם כדי להתעמת עם פלסטינים, על אדמה ששייכת לפלסטינים.
נכון, הטרור הפלסטיני הוא לא פועל יוצא של מאבק למען "אופק מדיני", אלא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. ובכל זאת, נדמה שבעניין הזה לטרור ולחוליגנים היהודים יש מטרה משותפת. הם לא רוצים הסכם ולא הסדר, לא מדינה פלסטינית ולא מדינה יהודית. הם רוצים כאוס. הם אולי מיעוט קטן, לפחות מהצד היהודי, אבל מיעוט שפגיעתו רעה. מיעוט שגורר אותנו וכופה על כולנו בדיוק את מה שנכשל באינספור מקומות בעולם: עירוב אוכלוסיות עוינות. מדובר במתכון ידוע ובטוח לשפיכות דמים. זה לא עבד בשום מקום. אז דווקא אצלנו, ביהודה ושומרון, זה יעבוד?
העובדה שאין סיכוי למדינה פלסטינית לא אומרת שאנחנו חייבים להישאר בתוך מעגל של מאחזים ופיגועים, ובוודאי לא שצריך להמשיך בזחילה לפיגוע הדו-לאומי. יש דרך שלישית. גם המשך השליטה הביטחונית וגם יצירת הפרדה. זה לא קל. זה לא פשוט. אבל עד שהנסיבות הגיאו-פוליטיות ישתנו, ואולי, הלוואי, יאפשרו הסכם רציני, זו לא האלטרנטיבה הטובה ביותר שכנראה לא קיימת, אלא הפחות גרועה ביותר.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיבמציאות הפוליטית הנוכחית זה בלתי אפשרי. הרי במשרד הביטחון יש שר נוסף, בצלאל סמוטריץ', שהוא לא איש ימין, אלא איש ימין קיצוני. והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר עומד בראש מפלגה שאחד מאנשיה, פצוע קשה בעצמו, חשוד בירי שגרם להריגת הפלסטיני. זו לא סיבה לייאוש. לפי כל סקר אפשרי, יש בישראל רוב שמתנגד לתוספת של מאחזים על ידי חוליגנים שמתעקשים על עוד ועוד עימותים עם פלסטינים.
דווקא על הרקע הזה, מפלגות המרכז צריכות להציג אלטרנטיבה מדינית ציונית לשלטון הימין הקיצוני. הרוב הקואליציוני לא מונע את המחאה והרוב הקואליציוני לא צריך להרתיע אף אחד מהצגת אלטרנטיבה מדינית. משום שלמרות הפיגועים, למרות המשבר החוקתי, ישראל זקוקה לתקווה. גם דמוקרטית וגם ציונית.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
