אנחנו נוטים לשקוע בהווה, אבל הרי ידענו כבר מחלוקות קשות פי כמה מזו. פקודתו האלמותית של מנחם בגין, "רק לא מלחמת אחים", ניתנה אחרי שפגזיו של "התותח הקדוש" כבר גבו מחיר דמים איום; בל נשכח. להבדיל, גם בימי העקירה מגוש קטיף, כשהחליטו מנהיגי הימין לבלום את עשרות האלפים בכפר מימון, היה מחיר ה"כניעה" ברור להם כשמש.
כבר בזמן אמת, ובוודאי בפרספקטיבה היסטורית, החישוקים החזיקו מעמד. בכך אותתנו כולנו זה לזה, כי בסופו של דבר, אנו מקבלים על עצמנו כללי משחק וגבולות גזרה, מתוך הבנה שמחירו של מאבק משולח רסן עלול להיות נורא עוד יותר.
בהיעדרם של כללי משחק מוסכמים כלשהם, אובדן האמון קשה ומסוכן הרבה יותר - והוא שעלול להביאנו ל"שריפת האסמים", אותו תסריט אימים היסטורי, שממנו כבר אין דרך חזרה.
הנה שתי דוגמאות שממחישות את אובדן האמון: ראשית, לפחות בעיני ציבור רחב מאוד, טיפולן של המשטרה ורשויות החוק במחאה נגד המהפכה המשפטית אינו דומה לטיפולן במחאות ההתנתקות או במחאות של חרדים, ערבים או יוצאי אתיופיה בשנים האחרונות. שאלו את עצמכם ביושר: האם בהפגנות הפלג החרדי הירושלמי נפתחו שידורים חיים שבהם דיווחו על כל שפריץ של מכת"זית? האם הקשבנו אז לטענות על אלימות משטרתית קשה?
שנית, האופן התזזיתי שבו הכנסת מחוקקת ומשנה חוקי יסוד והסדרים חוקתיים שנחקקו והוסדרו ב-25 השנים האחרונות מקעקע כל יכולת לדון ולהכריע בשאלות חוקתיות מהותיות. ובכן, האם הזדעזענו כאשר נפרצו חוקי היסוד לצרכים פוליטיים, פעם כדי להגדיל את מספר שרי הממשלה, פעם כדי ליצור יש מאין "משנה לראש הממשלה" ופעם כדי לברוא את אנדרוגינוס "ממשלת החילופים"? האם ייתכן שההזדעזעות החוקתית האנינה שלנו היא, אפעס, סלקטיבית קמעא?
אם השינוי החוקתי "שלך" מסומן כלגיטימי, אך השינוי החוקתי "שלי" פסול בהגדרה; ואם ההפגנה האלימה "שלך" היא מחאה דמוקרטית לגיטימית, שבסופה כל העצורים משוחררים לביתם, ואילו ההפגנה האלימה "שלי" היא מעשה המרדה פלילי, שעוד לפני תחילתה נעצרים עשרות, ובסופה נעצרים מאות עד תום ההליכים - אזי אין לנו לא כללי משחק ולא גבולות גזרה אלא סכנה הולכת וגוברת לשריפת אסמים.
ולכן, לפני שנתיימר להסכים או אפילו לדון במהויות, הבה נסכים תחילה על כללי המשחק, על גבולות הגזרה. הבה נחזור אל החישוקים שכבר הצילו אותנו בעבר.
כאשר כל צד משוכנע שהמשטרה עובדת אצל הצד השני - הבה נגבש הסכמות חוקתיות על זכות המחאה וגבולותיה, על המותר והאסור בהפגנה, ובעיקר על אמות מידה אחידות של אכיפה. כאשר ליבת התוכן החוקתי, כולל אופיה של הפרדת הרשויות והגבולות ביניהן, נתונה במחלוקת, הבה נגבש לפחות הסכמות פרוצדורליות (רוב מיוחס, שריון חוקי יסוד, הליכי חקיקה מיוחדים ועוד) לכדי "חוק יסוד: החקיקה", כדי שנוכל לפחות לנהל את הוויכוח.
ראובן ריבליןצילום: עמית שעלגם בימי המחלוקת הקשים ביותר, בימי אוסלו או ההתנתקות, ישבנו בכנסת, ח"כים יריבים, והצלחנו גם להסכים, לפעמים רק על פרוצדורות אבל לא פעם גם על מהויות מרחיקות לכת. יריבים פוליטיים כמו יצחק לוי, משה שחל, דב חנין, אריה אלדד, מוחמד ברכה, אורי אריאל, חיים אורון וגם אנוכי הקטן, ועוד רבים וטובים אחרים, הצלחנו, מבלי לוותר על עמדותינו האידיאולוגיות, גם להגיע להסכמות.
אולי נחוץ "פורום כללי משחק", קומץ פוליטיקאי-עבר (שאינם חשודים שהם מבקשים לחזור ולהיבחר) שידעו לדבר ולהסתדר עם הצד הפוליטי הנגדי, גם בעיצומן של מחלוקות עמוקות, יחד עם קומץ משפטנים משופשפים (מן הכנסת, ממשרדי הממשלה, ואפילו ממכוני המחקר למיניהם), שהתמחו ביציקת הסדרים פוליטיים לכלים חוקיים, שיסייעו לכולנו להיחלץ מהבור? פורום כזה לא יתיימר בכלל לעסוק בהכרעות האידיאולוגיות, אלא אך ורק בכללי המשחק; הוא לא יכתוב עוד דו"ח שאיש לא יקרא, אלא יכין 2-3 הצעות חקיקה מעשיות, שיחזירו לכולנו את החישוקים, את גבולות הגזרה הבסיסיים, לפני שיהיה מאוחר מדי.
- ראובן ריבלין היה הנשיא העשירי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
