רנה ורבין בורחת מהשבי והוא רודף אותה. ככה, כבר כמעט 50 שנה. לאיפה לא הגיעה? עד לשפת אגם אטיטלן שבגואטמלה הגיעה. אבל אפילו שם, מול הנופים המטורפים, כשעמדה במטבח התרמילאים המשותף וקצצה סלט, השבי היה ברקע.
קשה לברוח מהשבי. בטח כשאת בתו של ד"ר נחום ורבין, הרופא של מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים. בטח אם היית בבטן אמך כשאביך ישב בכלא המצרי. בטח אם מקור שמך הוא "רנן" – שם הקוד של המעוז שלוחמיו נאלצו להיכנע.
5 צפייה בגלריה
(נחום ורבין, בתיה והבת רנה, והיום. "הוא יצא מהשבי בתחושה שהציל 37 אנשים" | צילום: טל שחר)
אמה של רנה, בתיה ורבין, הייתה בתחילת החודש השמיני להריונה כשפרצה המלחמה. "יעקב מחזיק מעמד ואף מתפרע יתר על המידה – המצב הכללי לא נוגע לו", עידכנה את בעלה במכתב ששלחה ב־12 באוקטובר 1973, יום לפני הנפילה בשבי. "יעקב זה אני", מגלה רנה כשאנחנו יושבים בפארק הסמוך לבית הוריה בצפון תל־אביב, ובתיה מסבירה: "לא ידענו אם זה בן או בת, אז קראו לעובר בצחוק יעקב".
מאוחר יותר, במכתבים ששלחה לנחום השבוי דרך הצלב האדום, התייעצה איתו בתיה כיצד לקרוא לרך שייוולד. "אם יש באפשרותך לכתוב משהו – תכתוב לי אם השם נטע לבת נראה לך. על נדב לבן סוכם סופית, נכון? כמובן שאביך ניסה להציע את השם מעוז – אבל לי משום מה לא נראית החובה לקשור את שם הילד במצב ובנסיבות. תאר לך, לקרוא לילדה שובית או משהו כזה".
המכתבים חזרו מבלי שהגיעו, כך שנחום לא היה מודע ללבטי אשתו. את השם רנה הגה בשבי. "סיפרתי לשומרים שאשתי בהיריון ושהחלטתי לקרוא לתינוק רנן אם זה יהיה בן ורנה אם זו תהיה בת", נזכר נחום. "הם שאלו אם אנחנו דוברי ערבית כי 'רנה' זה שם ערבי. הסברתי להם שבעברית זה פועל שפירושו שרה ושמחה".
מה שהוריה של רנה לא לקחו בחשבון הוא ש"רנה" בספרדית זה צפרדע. במאי האחרון היא חזרה מטיול ארוך בדרום אמריקה ובמרכזה. "בכל מקום דובר ספרדית אנשים ששמעו את השם שלי פרצו בצחוק. ררררנה?" היא אומרת במבטא ספרדי מוגזם, "ררררנה? סי, סי, ררררנה קומו אונה ראניטה" (רנה כמו ראניטה – דמות מצוירת של צפרדע).
הסברת את מקור השם?
רנה: "במהלך הטיול יצא לי אולי פעמיים לספר את הסיפור של אבא. אחת מאלה שסיפרתי להם הייתה בחורה מדהימה בת 24 מערב־הסעודית. הסיפור מאוד ריגש אותה".
37 גרסאות
כמו לכל סיפור מלחמה, גם לזה של המזח כמה גרסאות. "אחד מלוחמי המזח כתב לי שישנן 37 גרסאות, כמספר אנשי המוצב ששרדו, ואני מסכים איתו", אומר ד"ר ורבין. את גרסתו העלה על הכתב לפני כעשר שנים בבלוג ששמו "האופציה של הדוקטור". סייעה לו בכך רנה, שהיא עורכת ספרות עתירת ניסיון, סופרת ומתרגמת. "הלכתי בשביל זה ללמוד כתיבה אצל אורלי קסטל־בלום וסמי ברדוגו", אומר נחום, שיצא באותה תקופה לגמלאות אחרי קריירה כרופא כירורג.
כעת, במלאת 50 שנה למלחמה, יוצא סיפורו של ורבין לאור בספר "מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" (הוצאת "עם עובד"). בחודש שעבר עלה לאקרנים סרטו של ליאור חפץ "המזח", שמבוסס אף הוא על זיכרונות רופא המוצב. את ורבין מגלם מיכאל אלוני, ולנעליה של בתיה נכנסה השחקנית אביב פנקס.
המזח היה המעוז הדרומי ביותר בקו בר־לב ונבנה על לשון יבשה מול העיר סואץ – מוקף במים משלושת עבריו. עם פרוץ המלחמה ישבה בו פלוגה של הנח"ל המוצנח בפיקוד סגן שלמה ארדינסט.
ורבין, שסיים קודם לכן את לימודי הרפואה, היה המילואימניק היחיד במוצב. "בספטמבר 73' גויסתי לתעסוקה מבצעית של רופאים", הוא מספר. "כל אחד מאיתנו אמור היה לאייש מעוז לאורך התעלה. זה נשמע כמו חופשה נחמדה, הזדמנות לנוח קצת מעול התורנויות בבית החולים".
ורבין היה "הרופא הנודד" – זה שעובר בין המוצבים כדי לאפשר לחבריו לצאת לחופשות קצרות. "הייתי בשלושה או ארבעה מוצבים לפני שהגעתי למזח. ביום ראשון, למחרת יום כיפור, הייתי אמור לחזור הביתה".
כשנחום דילג בין המוצבים, בתיה עבדה כשחקנית בתיאטרון הקאמרי. "שיחקתי אז בהצגה 'כטוב בעיניכם' של שייקספיר, ותיכננתי להמשיך עד סוף החודש התשיעי. הבמאי אמר 'אין בעיה, הדמות שלך תהיה בהיריון'".
שבת בצהריים, 6 באוקטובר 1973. "הייתי לבד בבית, ברחוב יהושע בן נון, ופתאום אני מרגישה תכונה שלא אופיינית ליום כיפור, מכוניות ברחוב. אחותי הצעירה שירתה אז כמזכירת מפקד חיל האוויר. היא מתקשרת ואומרת: 'תשמעי, קורים דברים'", אבל היא לא דיברה על מלחמה.
זמן קצר אחר כך נשמעה האזעקה. "יוסי שריד, גיסי, נכנס לאוטו, נסע אליי ולקח אותי אליהם הביתה. התחילו אצלי פחדים איומים. ידעתי שנחום באחד המעוזים, והיה ברור שמשם תיפתח הרעה. לא ישנתי כל הלילה, ולמחרת נסעתי להוריי בגבעתיים".
באותו זמן, בסיני, נפתחו שערי הגיהינום. הפגזה כבדה שבעקבותיה החלו כוחות החי"ר המצריים לצלוח את התעלה. בהמשך יונחו שם הגשרים עבור הדיוויזיות המשוריינות. ומולם כוח ישראלי דל – כ־500 לוחמים לאורך 160 ק"מ.
במזח היו 42 לוחמים, ובהם הרופא ורבין. כשנפתחה האש ירד אל בונקר התאג"ד (תחנת האיסוף הגדודית) והחל להכינו לקבלת נפגעים. שבוע ימים היה שם, נלחם על חיי הפצועים כשהציוד הרפואי הולך ואוזל.
שניים נצרבו בזיכרונו במיוחד – יצחק טובל ואביחיל פלד. "שניהם הגיעו מרוסקים", הוא כותב באחד התיאורים הדרמטיים ביותר בספרו. "טובל בפלג הגוף התחתון, אביחיל בעליון. כאילו ניתן היה לחברם לגוף אחד שלם ללא פגע. הכנסנו את טובל למרפאה והוא בהכרה, צלול, אומר שאינו מרגיש את הרגליים ובצדק, כבר לא היו רגליים. התקנתי עירוי ואחריו עוד אחד, נתתי אנטיביוטיקה בזריקה, וצעקתי שיודיעו על צורך בפינוי מוטס או קרקעי לבית חולים, דחוף. כמה תמים הייתי. ולא רק אני: קיבלתי מסר משולטהייס (עמוס סגל – י.ק), הקשר של המוצב, שהאמבולנס בדרך ופינוי יגיע תוך שעה. ככה הבטיחו לו. אחרי שש שעות או שלוש או תשע, טובל הפסיק לנשום ואני מחבק את גופו הלבן, החיוור.
"הפצועים הגיעו כל הלילה והיום והלילה שלאחריו, עד שהלחימה שככה ועד שהלוחמים למדו לחמוק מהכדורים שנורו לעברם ולתפוס מחסה עם שריקת הפגז ולא לאחר שהתפוצץ, ועד אז כבר הייתי אחרי החזרתו לחיים של אביחיל פלד.
"הפגז שנחת בעמדה של אביחיל ריסק את ידיו וזרה רסיסים לפניו, לעיניו, לצווארו ולחזה שלו. הוא הגיע על רגליו, אולי בזחילה, וכשנכנס לבונקר השכבתי אותו על מיטה שסילקתי ממנה פצוע קל, ואביחיל הפסיק לנשום. פתחתי את הערכה המיועדת לפתיחת קנה ופקדתי על החובש להחזיק פנס יד. הגנרטור כבר שבק, ותאורת החירום לא הספיקה לי לביצוע הניתוח. התחלתי לחתוך בעור, ללא הרדמה, כשהחובש קרס ושמט את הפנס. בעטתי בו אבל הוא התחיל לייבב ולא קם. לא היה זמן. הפצוע הקל שהוצאתי מהמיטה נחלץ לעזרה וקם להחזיק את הפנס והצלחתי להשלים את חיתוך הקנה ולהחדיר את צינור המתכת. כלום לא קרה. המת נשאר מת.
"קפאתי. מה עשיתי? מה לעשות? מחזיק הפנס עמד לידי, לא שמעתי את קולות המלחמה בחוץ, לא שמעתי את המולת הפצועים, עיניי התמקדו בעיגול האור על הצוואר. מה עשיתי? אולי נתתי סטירה, אולי ניפחתי בלון הנשמה, אולי אביחיל סתם החליט פתאום לנשום, אני לא יודע ולא זוכר. אין לי זיכרון איך קרה שאביחיל התחיל פתאום לנשום. אביחיל המת חזר אלינו".
האופציה של הדוקטור
בינתיים, בעורף, בתיה נאחזה בכל שביב מידע. "נחום יקירי", כתבה, "אני מקווה שאתה קורא את המכתב הזה. אם נקבל ממך תשובה כלשהי נדע סופית שהצלחנו לאתר אותך. מבצע החיפוש אחריך נמשך כבר ימים אחדים – אביך כמעט החליט ליטול את המכונית ולנסוע לחפש אותך במרחבי סיני. לא שאנחנו בהיסטריה גמורה (חלילה). להפך, אנחנו די מאוששים בגלל שני צלצולי טלפון של בחורה מסיני (...) שלמה (ניצן) וטמירה ודודו (ירדני) נמצאים בהופעות במרחבי סיני. הם כבר קיבלו ממני צווי חיפוש – אני מקווה שיפגשו אותך".
הבחורה שמוזכרת במכתב הייתה חיילת מרפידים. "היא קיבלה את הטלפון מאחד האנשים ששלחתי כדי לחפש את נחום, התקשרה לבית הוריי ואמרה: 'תשמעי, אומרים שחילצו את החבר'ה מהמעוזים ומישהו ראה את נחום'. אבל זה התברר כפייק ניוז".
כשנחום הבין שהחילוץ לא יגיע, שחומרי החבישה, העירויים ומשככי הכאבים אוזלים ושמצבם של הפצועים הולך ומידרדר – החליט לעשות את המעשה שעוד רבות ידובר בו. "ארדינסט כינס את המפקדים", מתאר הדוקטור, "הוא עידכן שנותרה תחמושת ליום לחימה ואמר שעומדות שתי אופציות: לנסות לחלץ את עצמנו במסע אלונקות לילי של עשרה קילומטרים בתוך הארמייה המצרית שהתבססה ממזרח לתעלה – או להישאר במוצב. ואז שולטהייס אמר שקיימת עוד אופציה: 'האופציה של הדוקטור'".
ורבין הוא שהציג אותה לצוות הפיקוד: "הסברתי שיש שלושה פצועים קשה שחייבים טיפול דחוף ועוד עשרה שיישארו נכים אם לא יטופלו בהקדם. ידעתי שאם נישאר במזח או ננסה לחלץ את עצמנו, רבים ימותו. אמרתי: 'אני חושב שכניעה מסודרת, בנוכחות הצלב האדום ועיתונאים ומצלמות טלוויזיה, היא הצלת חיים'".
שתיקה השתררה בבונקר עד שהמפקד חתך: "לא אני ולא אף אחד מהחיילים ניכנע".
את מה שקרה באותו לילה מתאר ורבין בספרו: "ביקרתי אצל שולטהייס בבונקר הקשר. היו שם גם מפקד הטנקים וסגנו. 'מה אתה בדיוק מציע שנעשה?' פנה אליי הסגן.
"'נתקשר לדרג הבכיר ביותר ונציע את אפשרות הכניעה. אפילו אם יסרבו, מה כבר יוכלו לעשות לנו? ממילא נמות מות גיבורים'.
"'ומה עם המפקד?' שאל קצין הטנקים, 'אתה רוצה לעשות פה מרד?'
"'אתם לא שותפים. אם יהיה מרד זה יהיה של אדם אחד, רופא שאיבד את עשתונותיו ונכנס לפאניקה'... מאוחר יותר דיברתי בקשר עם המח"ט. חמש דקות לאחר מכן התקשר מפקד האוגדה. חצי שעה עברה ומפקד חזית הדרום ביקש פרטים.
"במהלך הפגישה היומית של הצוות קיבל הקשר מסר ששר הביטחון רוצה לדבר עם מפקד המעוז. כולנו שמענו את השיחה בין השניים, שהוגברה ברמקול הקטן ליד מכשיר הקשר:
"'לבקשתך, נשקלת אפשרות כניעה. נודיעך תוך 48 שעות, האם יכול להחזיק מעמד?'
"'המפקד, אני לא רוצה להיכנע. אנחנו יכולים להחזיק מעמד'.
"'שמור על קשר. חזק ואמץ'.
"המפקד נותר עומד ליד מכשיר הקשר, מביט סביבו ומחפש. 'מי יזם את זה?' 'אני', ענינו כמעט יחד כל הארבעה, כשאני מקדים את כולם".
היית אחראי לחיי הפצועים, אבל גם אבא לעתיד. מה הכריע בהחלטה שלך להוביל לכניעה?
"זה גם וגם ועוד כמה גמים. כשהעליתי את האופציה של כניעה, הבהרתי לכולם את מצבי האישי. ידעתי שאנחנו כבר לא יכולים לעזור בכלום למדינה שלנו ושהדרך היחידה להציל את הפצועים היא ללכת לשבי. שם לפחות הם יקבלו טיפול רפואי. לא התחנכתי בבית על 'טוב למות'. אמא שלי, פניה, הייתה אחות וברחה מהגרמנים. אבא שלי, ד"ר בן ציון ורבין, היה רופא ילדים. התחנכתי על הערך של ריפוי". ביום חמישי, 11 באוקטובר, יצא לדרך ניסיון חילוץ דרך הים, אולם הכוח נתקל באש תופת ונאלץ לסגת. בשבת, 11:55, נפלה ההחלטה: נכנעים. בתמונות שצולמו באותו יום בצידה המצרי של התעלה נראים לוחמי המזח לאחר שהסגירו את עצמם בחסות הצלב האדום לידי המצרים. בולט ביניהם מילואימניק מתולתל ופרוע שיער, לכתפיו תגיות "רופא צבאי". ד"ר ורבין.
מוצב המזח נפל.
המטוס האחרון
בלילה שבין שבת לראשון צפתה בתיה בטלוויזיה. לישון לא הייתה מסוגלת. "הודיעו שאחד המוצבים נכנע וחייליו הלכו לשבי מבלי לציין שם. 'גבורתם עוד תסופר'. התחלתי לרעוד".
מתי הודיעו לך שהוא נפל בשבי?
"למחרת, 14 באוקטובר, יום הולדת 26 שלי, הגיעו נציגי הצבא ובישרו שנחום 'מוגדר כנעדר ולמיטב ידיעת צה"ל – שבוי'. רק אחרי שלושה או ארבעה ימים הגיע אישור רשמי שנחום בשבי, חי. הרגשתי הקלה עצומה. הייתה לי חברה שגם לבעלה קראו נחום והוא נפל ברמת הגולן. אנשים נהרגו. היו המון נעדרים. עדיף היה להיות אשת שבוי".
במכתב ששלחה ב־4 בנובמבר עידכנה בתיה: "דע לך שכמשפחת שבוי אנחנו נמנים על המאושרים ביותר. וזאת משום שיש בידינו המון צילומים שלך מתוך עיתונות חוץ ועיתונות ערבית וראינו אותך בטלוויזיה.
"אני מרגישה טוב – הילד מתהפך ומשתולל ובועט ללא כל מעצורים – בעצם בנושא זה אין עליך לדאוג, לאם ולבן שלום".
לא רק את תמונותיו של נחום ההולך לשבי ראתה בתיה, גם את קולו שמעה. "התחילו להתרוצץ שמועות שהשבויים התראיינו ברדיו קהיר. פתחתי את הרדיו – ופתאום אני שומעת את נחום מדבר. זה היה הלם מוחלט. הגברתי לשיא הווליום".
איך הוא נשמע לך?
"בסדר. כדרכו, דיבר בצורה מאוד שקולה ורגועה. שאלו אותו: 'אתה מתגעגע לאשתך?' הוא אמר: 'מאוד'. שנים אחר כך צחקתי על זה: 'אמרת ב'קול קהיר' שאתה מאוד מתגעגע אליי'".
רנה: "היו צריכים לשאול אם הוא אוהב אותך".
בימים הראשונים של השבי הושפל נחום כמו שאר השבויים. "בדרך לחקירה עשו לי דונקי־דונקי: אני החמור והם רוכבים עליי ומכים אותי. אותו הדבר בחזרה לתא". בהמשך, הוא מוסיף, זכה ליחס טוב יחסית בזכות היותו רופא. "השומרים התייעצו איתי: 'סבתא שלי חולה', 'הבן שלי לא מרגיש טוב'. לקראת השחרור אפילו לקחו אותי לטיול בקהיר, כולל ארוחה במסעדה וביקור בפירמידות ובספינקס".
בתיה: "נחום ישב לבד בצינוק כמעט כל התקופה. בימים הראשונים היה עם עיניים מכוסות ואזיקים, הכריחו אותו לאכול כמו כלב ורכבו עליו. בואו לא נעשה מזה בית הבראה. הג'קוזי לא עבד... הדבר היחיד שלא עשו לו ולאחרים כן, זה שלא עקרו לו ציפורניים".
מכתב צה"לי רשמי, 19 בנובמבר 1973:
"לכ' משפחת ורבין בן־ציון,
צבא הגנה לישראל שמח להודיעכם כי בנכם נחום חזר מן השבי המצרי. נחום יוסע לביתו תוך היממה הקרובה. הנכם מתבקשים בכל לשון של בקשה להתאזר בסבלנות ולהמתין לו עד לשובו הביתה".
בני משפחת ורבין התבשרו על שובו הצפוי של נחום כמה ימים קודם. "בכל פעם הגיע מטוס עם כך וכך שבויים", נזכרת בתיה. "נחום היה כמובן במטוס האחרון. פחדתי שלא יספיק להגיע ללידה או שהמצרים יעצרו פתאום את חילופי השבויים. כשהמטוס נחת התקשרו ואמרו שנגיע להורים של נחום, ברוטשילד 89. ישבנו בסלון ובכל פעם שעבר איזה אוטו היינו רצים למרפסת. כל אחד רצה להיות הראשון שיחבק את נחום. ואז עצרה המונית ליד הבית וכמובן שהאישה בחודש התשיעי להיריון הגיעה אליו ראשונה..."
כמה ימים אחרי חזרתו מהשבי הלכו נחום ובתיה למסעדה ברחוב דיזנגוף. "הבעלים זיהה אותי לפי הקרחת והשפם ואמר שהוא מסרב לקבל תשלום מגיבור ישראל. אז הבנתי שכנראה עשיתי משהו נכון".
רנה: "במשך שנים המשפחה והחברים קראו לו בצחוק 'נכנע', במלעיל".
בצה"ל קיבלו אותו פחות בחיבוק. כמה שבועות אחרי חזרתו מהשבי זומן לחקירה בקריה. "נכנסתי לחדר וישבו שניים על אזרחי. אחד אמר לי: 'מהמידע שקיבלנו עולה שעודדת ויזמת כניעה בשלב קריטי של המלחמה'. השני אמר: 'החלטת הכניעה, שהועברה לפיקוד העליון ושאתה יזמת וביצעת, הייתה חתירה תחת סמכות מפקד המוצב ובלי ידיעתו. חוללת מרד נגד מפקד'. הם המשיכו להטיח בי האשמות ואיימו שיעמידו אותי למשפט צבאי".
בהמשך יותר לא שמע מהם, אך העלבון נותר עד היום. ולא רק אצלו. "הייתי ילדה כשסיפרתם לי על זה, וגם בשבילי זה היה עלבון צורב", מספרת רנה. "אבא אמר שאם יעמידו אותו למשפט והוא ייצא זכאי – נעזוב את הארץ. זה היה קו השבר".
הטראומה דילגה דור
רבים חזרו מהשבי כשנפשם מצולקת. על נחום, מעידות אשתו ובתו, פסחה הפוסט־טראומה. "יש מחקרים שאנשים שהייתה להם אחריות, פחות נפגעו מפוסט־טראומה", מסבירה בתיה. "נחום גם יזם את השבי, גם טיפל בפצועים וגם הרגיע. הוא יצא מהשבי בתחושה שהציל 37 אנשים".
"במובן מסוים הייתי התינוקת של המוצב, כי כולם ידעו שבזכותי הם נפלו בשבי ולא מתו", אומרת רנה. היא מאמינה שהטראומה של השבי דילגה דור. "כל מה שאבא הדחיק, התפרץ אצלי".
איך זה בא לביטוי?
"התקפי חרדה מאזעקות, מפיצוצים, מרוחות מלחמה. אין לי בעיה להסתובב לבד בפרו או בקולומביה. הטריגר שלי זה מלחמות. למה זה יכול להיות קשור אם לא להיותי עובר ברחם אמי כשאבא שבוי? אפשר להגיד שאני סובלת מפוסט־טראומה עוברית. בשנים האחרונות עברתי טיפולים אלטרנטיביים שעזרו לי להתגבר".
בתיה: "כשהאמריקאים פלשו לעיראק, לפני מלחמת המפרץ, בדיוק נסענו לחו"ל לחודש. רנה, שהייתה בת 17, נשארה לשמור על אחיה הקטנים. כשחזרנו מצאתי בארון הבגדים לחם עם עובש וירקות רקובים".
רנה: "מילאתי את הארון בלחם, עגבניות ומלפפונים, שיהיה מה לאכול אם תפרוץ מלחמה".
רנה לא רצתה להתגייס, וגם את זה היא מייחסת למטען שאיתו נולדה. "שירתי בעל כורחי וזו הייתה תקופת הדיכאון של חיי. בבכי לבשתי מדים כל בוקר, בבכי הייתי יושבת במשרד בגלילות. אחרי תשעה חודשים – גם זה סימבולי בעיניי – קצינת הח"ן קראה לי ואמרה: 'הצבא מבין שיש לך קושי כבת של פדוי שבי. נשחרר אותך, אבל את תמיד מוזמנת לבוא ולסיים את השירות הצבאי שלך'. אחרי זה במשך שנים היו לי סיוטים שאני חוזרת להשלים את השירות. כבר הייתי בניו־יורק, בלימודי משחק, ועדיין התעוררתי בלילה עם זיעה קרה".
רנה בחרה שלא להקים משפחה. "היא ציפור דרור", מסכמת בתיה, "אוהבת לטייל בעולם ומעדיפה שלא להיכנס למחויבויות ארוכות טווח. אולי זה באמת קשור לשבי של נחום. הרי החירות הזו, הבחירה החופשית, חוסר המחויבות – הם בדיוק ההפך משבי".
