"יש למישהו עוד שאלה?" פניתי לתלמידים באחת ההרצאות על התמודדות עם אובדן שאני מקיימת בבתי ספר, במסגרת המיזם החינוכי "ממשיכים בדרכם" של יתומי צה"ל.
"כן", השיב אחד התלמידים. "אם היית פוגשת את אבא שלך בבית קפה, מה היית רוצה לשאול אותו?"
"בטח היינו מזמינים חצילים", השבתי. כי זה בערך הדבר היחיד שאני יודעת עליו שאהב לאכול. וגם מכוניות, מוזיקה וריקודים.
אבא שלי, סמל שמעון קובדלה ז"ל, נהרג באזור מזרעת בית ג'אן שברמת הגולן, במלחמה הארורה ההיא. אבא, חייל מילואים בן 28, היה נהג זחל"ם בחיל הנדסה ובמלחמה סופח ליחידת שריון.
שלושה צווי 8 המתינו על דלת הבית של הוריי ברעננה. אמי מספרת שהוא ישר רץ להתארגן ויצא לנקודת האיסוף. כמה שעות קודם לכן עוד שוחח עם שכן, והשניים העריכו כי "שמח בצפון".
הייתי תינוקת בת חצי שנה כשאבא נהרג, וכל שנותר לי הוא תמונה אחת יחידה של שנינו יחד וארבע גלויות שהספיק לשלוח מהחזית. בכל הגלויות הקפיד להעביר מסר מרגיע, שהכל בשליטה ושאין סיבה לדאגה.
"לחדוה ופולי היקרות לי מאוד
שלום רב, השעה עתה שמונה בבוקר.
הזמן עובר איכשהו והכל בסדר.
אני מרגיש מצוין ולא חסר לי מאומה, כל מה שאני מבקש ממך לא להיות מודאגת ואני מקווה, ברגע שהכל יסתיים, אני אחזור מהר הביתה. ובזאת אני אסיים. בד"ש ונשיקות חמות חמות לך ולילדה
משמעון".
במילים האלה, המבקשות לנסוך תקווה, חתם את הגלויה האחרונה ששלח בבוקרו של 12 באוקטובר 1973. מעט אחר כך, באותו היום, נהרג במתקפת פתע של מטוסים סוריים בזמן ששהה באזור מחצבות במזרעת בית ג'אן.
שכול ואובדן מהולים בגעגוע ובזיכרונות, אבל השכול שלי אחר. כי אין זיכרון להתרפק עליו, ואיך ניתן להרגיש געגוע לאדם שמעולם לא זכיתי להכיר.
לאורך השנים ליקטתי זיכרונות של אחרים כדי לנסות להרכיב את דמותו. אבל שמיכת הטלאים שלי לעולם תישאר מלאה בחורים. רב הנסתר על הגלוי.
בקיץ שעבר זכיתי לחבק רגעים משמעותיים מחייו. אחרי המתנה ארוכה מאוד, הגיעה ההודעה המיוחלת מקצינת הנפגעים: "תיק החלל שביקשת להזמין מארכיון צה"ל - מוכן".
הרגשתי שאני מקבלת לידיי אוצר יקר מפז. קראתי בצימאון, פעם אחר פעם, כל דף בקלסר העבה, המלא במסמכים, בצילומים ובמעט חפצים אישיים, מאז יומו הראשון בצבא. החתימה הראשונה בבקו"ם, כרטיס המילואים, קורסים והכשרות, תיאור מדוקדק של שיפוט צבאי שבו נקנס בלירות כיוון שלא רכס כפתור או שכח להצדיע, אין־סוף ימי מילואים שעשה ותרם למדינה, עד למסמך הלקוני המצמרר המתעד את אופי הפציעה ונסיבות מותו. זה היה מסע בין עצב עמוק לדמעות של שמחה, כי לפתע גם יכולתי לזהות קצת קווי דמיון בינינו, באירועים השונים שתועדו.
בין שלל המסמכים בתיק הארכיון נמצאו גם ארבעה מכתבים מאמא שלי, שנשלחו אליו בזמן המלחמה. את כולם אבי לא זכה לפתוח. אמא כתבה את הראשון ביום נפילתו ואת היתר בשלושת הימים הבאים, במחשבה שאבא עדיין בחיים, עוד בטרם נמסרה למשפחה ההודעה על נפילתו.
אחזתי בדפי ההיסטוריה. קשה לתאר את הרגע המצמרר הזה מבלי ליפול לכל קלישאה אפשרית. כך, אחרי 50 שנה, שלושת ילדיי ואני – היינו הראשונים לפתוח ולקרוא את המכתבים הללו.
שמעון קובדלה - במדים ובחתונתו:
פתאום נפתח לי צוהר למנהרת הזמן. בדפים המצהיבים מתארת אמי, כאישה צעירה בשנות ה־20, את המתח הרב והאווירה הקשה באותם הימים בעורף, שהיה שרוי בערפל גמור. הדבר הבולט בעיקר הוא הצימאון לסימן חיים, לכל פיסת מידע, הדאגה האין־סופית למצבו של בן הזוג והמאמץ לשמור על השגרה.
"לשמעון היקר הנמצא אי שם שלום רב. זה עתה קיבלתי את שתי גלויותיך ושמחתי הייתה רבה. אין לך מושג. הגשמת הלב. מה שלומך? זה הדבר החשוב שברצוני לדעת.. אני דואגת לך. אני לא יודעת בדיוק מה התפקיד שלך אבל לפי הגלויה והחותמת אני מבינה שאתה בצפון... אני רוצה שזה כבר ייגמר, נמאס נורא ומתגעגעת לראותך כבר בבית. אל תשכח לכתוב לי ברגע שאתה פנוי. ד"ש מפולי החמודה ונשיקות ממני".
במכתב אחר תיארה: "ברעננה כמעט ולא רואים אף אחד מסתובב בחוץ בלילה, יש עוד אפלה, כך שזה גם עושה רע על הנשמה. הלוואי וזה כבר ייגמר. תכתוב מה חסר לך. תהיה בריא ותשמור על עצמך. נשיקות ממני, מחכה לראותך".
"מתי יש סיכויים שתקפוץ הביתה", היא שואלת במכתבה האחרון, "אני מבינה שקשה ומתארת לעצמי שאין לך מאיפה להתקשר, אבל ברגע שתוכל תרים טלפון. האם אותם חבר'ה נמצאים איתך? תכתוב קצת יותר. תשתדל לכתוב יום־יום אם הדבר לא קשה לך. בבית הכל בסדר, הזמן עובר די לאט... בינתיים ד"ש חם מאבא שלי ומפולי המתוקה שלנו. מחכה לראותך בקרוב בבית".
50 שנה חלפו, ומאז שאבא נפל כל כך הרבה השתנה. אבא יישאר לנצח הבחור הצעיר הניבט בתמונות, ואמא, שהייתה לביאה כל חייה, היא כבר סבתא נמרצת.
המחיר הגדול של השכול הוא ההחמצה שגודשת את הלב. ככל שהשנים חולפות, ההחמצה רק מתעצמת ואי־אפשר להתרגל לחוסר. הפספוס ההדדי של מסע החיים שלעולם לא זכינו לעבור יחד. גם לא דייט בבית קפה, כמו ששאל התלמיד.
במפגשים שלי עם תלמידים בימי הזיכרון אני מרבה לשוחח על נוכחות ללא זיכרון, התמודדות עם קשיים שהחיים מזמנים לנו, גיוס לצה"ל, שבריריות החיים ועל כך שתמיד יש לנו את הבחירה האישית לצמוח, להביט על החיים באופטימיות, להתמקד בחלקים השלמים ולא בחוסר – גם כשלא קיבלנו את כל הקלפים שרצינו.
