מאז תחילת המחאה נגד הממשלה, הידועה בשמה המטעה "המחאה נגד הרפורמה המשפטית", עלה צה"ל לכותרות. תופעת הסרבנות והשימוש שעשו בה אנשי המחאה העמידו את הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר ודובר צה"ל באור הזרקורים. ככל שהסרבנים קיבלו עוד חשיפה, כך עלתה הציפייה הציבורית לגינוי נחרץ וחד-משמעי של התופעה בידי בכירי צה"ל - אלא שגינוי כזה לא ממש הגיע.
לעומת זאת, הצבא היה נחרץ מאוד בהודעות שהוציא במטרה להגן על אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס, וגם בהחלטה להסתמך על דיווח פלסטיני (כך לפי הודעת דובר צה"ל) ביחס לאירוע בבורקה. ולמעשה, לאחרונה, כל ביקורת על אחד מבכירי צה"ל מוגדרת על ידי חלק מכלי התקשורת והפוליטיקאים כ"מתקפה", כ"השתלחות נטולת רסן" וכ"פגיעה בצה"ל". ואם ביקורת על קצינים בכירים נחשבת ל"מתקפה מסוכנת" - אז איך יש להתייחס לעלילות הדם הפלסטיניות?
הפגיעה האמיתית והחמורה יותר בצה"ל מגיעה מאמירותיהם ומהתנהלותם של דן חלוץ, בוגי יעלון, אהוד ברק ושאר מפקדי העבר שאיבדו כיוון. כשהישראלי הממוצע רואה שכל הרמטכ"לים לשעבר אוחזים באותה עמדה, משתמשים באותה רטוריקה ומתנגדים לאותה ממשלה - הוא מתבונן על הקצינים המשרתים כיום בעין חשודה; כשהציבור שומע ראשי שב"כ לשעבר וראשי מוסד לשעבר אומרים שהאיום הקיומי החמור ביותר הוא הרפורמה המשפטית ושאם היא תעבור לא צריך להתייצב לשירות מילואים - הוא בוחן את האמירה של ראשי השב"כ והמוסד הנוכחיים בעיניים פוליטיות.
זוהי פגיעה אמיתית, חמורה ומשמעותית באמון הציבור במערכת הביטחון. אף על פי כן, היו אלה דווקא אמירות אחרות שגררו עיסוק בלתי נלאה וחיפוש אחר גינויים - למשל, זו של ח"כ אביחי בוארון לפני שבוע, ולפיה לאלוף פיקוד המרכז פוקס אכפת יותר מחופש התנועה של הפלסטינים מאשר מחיי יהודים - אמירה שיש לבחון שוב, לאחר שדובר צה"ל אמר שהיחידה מסתמכת על דיווחים של פלסטינים.
ולא, לא תמיד זה היה ככה. חיפשתי הזדעקויות עבר של ח"כים משמאל או של דובר צה"ל נגד ניצן הורוביץ, שכיו"ר מרצ ב-2021 הביע תמיכה בחקירה של חיילי צה"ל בהאג. לא מצאתי. הנזק של אמירתו דאז היה רב: בכך שטען, גם אם באופן עקיף, שקיים סיכוי שישראל מבצעת פשעי מלחמה, הוא הציב חיילים תחת סיכון. הביקורות שמטיחים כעת חברי הכנסת מהימין בבכירי הצבא לא מגיעות לקרסוליים של האמירה ההיא.
נוה דרומיראוי היה שח"כים יבקרו את קציני צה"ל בוועדות הכנסת, כשהם נותנים לאותם קצינים אפשרות לענות. ועם זאת, לא ניתן לדרוש להימנע כלל מביקורת. הדרך לקדם מדיניות צבאית אחרת היא על ידי שינוי עמוק בתפיסות הפעולה של צה"ל ומפקדיו ביחס לאיומים ביהודה ושומרון. ובכלל, באיזו מדינה מערבית, ליברלית ודמוקרטית לא ניתן להעביר ביקורת על אנשי צבא או על הצבא מבלי להסתכן בהפיכת המבקש ל"תוקף", "משולח רסן" ו"אלים"?
הדרך לתיקון המשבר שחווים החברה הישראלית וצה"ל לא עוברת רק ביציאה חדה ונחרצת נגד הסרבנות או בפתיחת חיל המודיעין לכולם (תודה באמת). היא עוברת גם בדרך שבה צה"ל מתייחס לאמירות פוליטיות משני הצדדים, ובאופן שבו הוא מעביר מסרים לתקשורת. אנחנו אולי לא אלופים, אבל גם לא פתאים.
- נוה דרומי היא עיתונאית ערוץ 14
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.23
