רצה הגורל ודווקא את אחת הבשורות המשמחות של חייה, קיבלה ד"ר טלי ריינר-ברודצקי, ישראלית המתגוררת בפילדלפיה, כשהיא בחופשה בישראל. אחרי שמונה חודשים אינטנסיביים שבהם עמדה בראש פעילויות המחאה נגד ארתור דנצ'יק, התורם הגדול ביותר של קהלת, נשבר המיליארדר והודיע לפני כשבוע כי הוא מפסיק לממן את הארגון השנוי במחלוקת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני חברה בוואטסאפ של מתנגדי קהלת", היא משחזרת את הרגע המטלטל, "ומישהו שלח את הידיעה שדנצ'יק עוצר את המימון, ואני קוראת ולא מאמינה. וקוראת עוד פעם, עד שהבנתי. מיד שלחתי את הידיעה לחבר'ה מפילדפליה שעוד ישנו. זה היה רגע מרגש. התקשרתי לשני (גרנות-לובטון, ממייסדות ארגון המחאה אןאקספטבל – א"א) שהתחילה את כל המהלך והיא התרגשה, אבל אמרה לי: 'אני עם חברות ימניות עכשיו ולא יכולה להתלהב, אחזור אלייך'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כמו הרבה פעילים במחאה הנוכחית, גם ריינר-ברודצקי, 42, נשואה ואם לשלושה, היא אשת אקדמיה, שהגיעה לארצות הברית לפני כחמש שנים כדי לעשות פוסט דוקטורט ונקלעה לסיטואציה. בינואר, מעט אחרי הבחירות בישראל, קיבלה טלפון מגרנות-לובטון שסיפרה לה על קהלת, וחידשה שהתורם הגדול ביותר של הארגון גר ארבע דקות מביתה, בשכונת לואר מריון.
"שני רצתה לבדוק אם נוכל לארגן מולו מחאה, ואני ישר קפצתי ואמרתי 'כן'", משחזרת ריינר-ברודצקי. "בהתחלה זה היה בדיסקרטיות. פתחנו קבוצת וואטסאפ והכנסנו רק את מי שאנחנו מכירים, הכי קרובים, ממש בשושו.
"המטרה הייתה לשכנע אותו להפסיק לתרום. כל הזמן דיברנו בינינו מה הקטע של הבן אדם הזה. הוא לא דתי, תורם למכון הרטמן, שהוא מוסד חילוני-ליברלי, תורם לפוליטיקה המקומית, אומנם לרפובליקנים, אבל קהלת זה לא בדיוק אותו הדבר. בגלל זה האמנו שהלוחשים על אוזנו הוליכו אותו שולל. רצינו להסביר לו שאולי זו לא מטרה טובה כמו שהוא חושב, שקהלת מפרקת את העם ואת הדמוקרטיה".
חודשיים לאחר מכן הם יצאו לשטח. "התחלנו עם עשרים איש. זה לא פשוט להוציא ישראלים ואמריקנים משלוותם ולשכנע אותם לפעול. הרבה אנשים הרגישו לא בנוח להפגין מול בית של מישהו. אבל היינו גרעין קטן ומשוגע שאמר: 'הולכים על זה בכל הכוח'. בגלל שזה קרוב, פה בשכונה, קפצנו 'לבקר' בכל הזדמנות. יש אחר צהריים פנוי? קופצים עם שלטים ופליירים. את הפליירים הדפסנו במדפסת הביתית, דגלים קנינו פה. הדבר היחיד שהגיע מישראל זה שלט גדול 'קהלת קורעת את ישראל', באנגלית. הכל שמתי בבגאז', והגראז' שלנו בבית הפך לסוג של ימ"ח".
איך זה שהוא גר באותה שכונה, ואתם לא מכירים? אין לו ילדים בבית הספר? כלב שהוא מטייל איתו?
"דנצ'יק בערך בן שישים, לא נשוי וללא ילדים. הוא מתבודד, בעל חוג חברים מצומצם, לא הולך לבית כנסת מסוים ולא דמות מוכרת בקהילה. ידענו שהוא אדם מופנם, והאחוזה שלו, שבתוכה מוזיאון עם יצירות בשווי עתק, מסוגרת עם שערים ומרושתת במצלמות, שזה מוזר בנוף של השכונה. אצלנו בפרבר אין גדרות. יש מדשאות שכל אחד יכול לחצות. דנצ'יק לא רגיל להיות באור הזרקורים, ובדיוק בגלל זה בחרנו להתמקד בו, ולא נגיד בשותף שלו, ג'פרי יאס. הנחת העבודה הייתה שיהיה יותר קל לשבור אותו בגלל שהוא אוהב להיות אנונימי".
ההפגנות התקיימו בכמה מוקדים. "ליד הבית, במרכז השכונה וליד המשרדים. החלטנו שהמינימום להפגנה הם שלושה - שניים שיכולים להחזיק שלט, ואחד שיצלם. בדרך כלל זה היה בעלי, אני ועוד חברה. למרות המספר הזעום לפעמים, זה מאוד הציק לו. ידענו שהוא רואה אותנו מהמצלמות בבית, גם אם הוא לא שם, כי הוא שלח אלינו את צוותי האבטחה, לנסות להפחיד אותנו. הם היו מצלמים אותנו מקרוב, את לוחית הרישוי של המכוניות, פונים אלינו בשמותינו. גם הוא עשה עלינו תחקיר".
אבל ריינר-ברודצקי לא נבהלה. "עשינו מיצג שקראנו לו 'המושך בחוטים', שבו התחפשנו לדנצ'יק ולג'פרי, ועשינו כאילו הם מושכים במריונטות בדמות ביבי, רוטמן ולוין. היה גם את פרויקט המכתבים – שישראלים יכתבו לדנצ'יק להפסיק לתרום לקהלת. הכנו נוסח שעבר בחינה משפטית והפצנו אצל חברים ומשפחה בישראל. הגיעו אליו מאות מכתבים תחת האשטאג 'דיר דנצ'יק'".
היו דברים שנמנעתם מהם?
"ידענו לאן הוא הולך לשחק גולף, אבל אנחנו לא כאלה שנציק. מאחת ההפגנות הוא ברח במסוק".
המיליארדר ניסה להפסיק את ההפגנות בכל דרך אפשרית. "פנה אלינו תת-אלוף במילואים מישראל, ביקש שיחת זום דחופה, אמר: 'אני מכיר את יהדות אמריקה, ומבקש מכם להפסיק. בגללכם דנצ'יק לא יתרום לארגונים טובים'. אנחנו חשבנו שזו שיחה מחזקת, שכנראה אנחנו מצליחים. אמרנו לו: 'לא תודה, ממשיכים'. זמן קצר אחרי זה התפרסם טור בגנותנו ב'טיימס אוף ישראל', מאחד מנשיאי מכון הרטמן. נטען שאנחנו משתמשים בטקטיקות אנטישמיות, עושים תעלול מסוכן, קראו לפרויקט המכתבים 'הטרדה'. גם זה לא הפחיד אותנו".
אבל החלק הכי קשה היה ההתנגדות מבפנים. למרות ההצלחה, ואולי דווקא בגללה, לוקח לה הרבה זמן לדבר על זה. "הרבה מהחברים בקבוצות המחאה הגדולה", היא אומרת, "לא הסכימו עם מה שאנחנו עושים, לא רצו לקחת חלק בזה, וממש ניסו לעצור אותנו. היינו צריכים באיזשהו שלב לפתוח קבוצה קטנה ומצומצמת, שלא יידעו מה שאנחנו עושים ויקלקלו לנו. זה היה החלק הכי קשה בסיפור.
"באחת ההפגנות הראשונות הגיע עורך דין מאוד עשיר מהשכונה, והתחיל לצעוק עלינו: 'אתם תביאו אנטישמיות לשכונה'. הסברנו לו בשקט, ואחרי כמה דקות הוא אמר: 'בסדר', נסע וחזר עם מגש דונאטס וקפה למפגינים, ובהמשך גם ניסה לתווך בינינו לבין דנצ'יק. אחת השכנות של דנצ'יק כעסה עלינו, ויום אחד יצאה וצעקה שאנחנו מפחידים את הילדים, כי הוא נראה מפלצת בשלטים. לעומת זאת, שכנה אחרת הציעה להשתמש בשירותים שלה ובחניה".
ועכשיו מה?
"כששמענו את הידיעה על הפסקת המימון היינו באוטו עם הילדים ואמרנו: 'מה נעשה עכשיו?', והילדים ענו מאחור: 'תבלו עם הילדים שלכם!'" היא צוחקת. "מעבר להיי, אני רוצה לנוח בלי לתכנן את ההפגנה הבאה. לחזור לעבודה שלי. אבל לפני זה אנחנו מתכננים מסיבה בבית של אחת הפעילות, עם הרבה שמפניה".
הסיפור של "המצור על דנצ'יק" הוא רק אחד מתוך סיפורי הגרילה של המחאה הישראלית שכובשת את העולם, במקביל לקפלן. בעולם פועלים כיום שני ארגונים במקביל – "אן-אקספטבל" (unXeptable), שאחראי על המאבק במדינות צפון אמריקה ואוסטרליה, ו"דיד", Defend Israeli Democracy, שפועל באירופה.
אדווה ואליס, שנמצאת במדריד, ריכזה את פעילי "דיד" שקיבלו את פני השר איתמר בן גביר בפאפוס, בשלטי מחאה והפגנה. "היה לנו מזל, כי זה אי קטן ושתיים מהפעילות שגרות שם פשוט קלטו אותו", היא מספרת. "בגדול, התחלנו לטפל בקפריסין, כי ביבי היה צריך לנסוע לשם, וזה נדחה בגלל קוצב הלב. ולכן בגלל שהייתה לנו קבוצה מאורגנת יכולנו להגיב מהר לבן גביר.
"אותן בנות פתאום ראו מאבטח והבינו שבן גביר בדרך לשם, והן חיכו לו ואפילו דיברו איתו. הוא הגיע כביכול לחופשה, אבל חמנאל היה איתו. לדעתנו הם גם נפגשו עם השרה הקפריסאית, ואתה לא עושה את זה בחופשה משפחתית".
ואיך זה מתנהל אצלך, בספרד?
"הספרדים מאוד רציניים בעניין ההפגנות, 'הראש הישראלי' לא עובד פה. הגיעו אלינו שיקלי, אלי כהן ושר העבודה יואב בן צור. הפרענו לשיקלי, היו אפילו שני פעילים שהתחבאו בשירותים של קאסה דה ספרד, אבל לא התקרבנו מדי, למרות שזה לא משהו לא חוקי. אני צעקתי עליו מחוץ לגדר. המטרה היא להביך, לבייש. פעם היית יודע לו"ז, היום הם לא מפרסמים. אם יש ביקור רשמי, שנפגשים במהלכו עם שר ספרדי, אנחנו רואים את זה באתרים הספרדיים שחייבים לפרסם".
יש לומר שלמחות באירופה קשה יותר מבארצות הברית, בגלל אופי המדינות, וגם בגלל אופי הביקורים. בגלל הקרבה לישראל, שרים וחברי כנסת מגיעים לארצות הברית לביקורים ממלכתיים ואז יותר קל לעקוב אחריהם. לעומת זאת, אירופה עבורם היא יעד לביקורים פרטיים נטולי לו"ז ממשי.
"לארגן הפגנות באירופה זה מראש ובאישור המשטרה", אומרת אפרת פרידלנד, רכזת מינכן של "דיד", "זה לוקח זמן, ולכן זה פחות ספונטני. אנחנו גם מפגינים כל שבוע ולא רוצים לסכן את הרישיון, ולכן פועלים לפי החוק". את המידע הם מקבלים דווקא מהארץ. "עכשיו למשל, קיבלנו טיפ שגולדקנופף אמור להגיע, אבל לא הצלחנו לגלות יותר ממה שעבר בקבוצות בארץ. היו גם מקרים שסתם הוקפצנו".
בארצות הברית, לעומת זאת, התמונה הרבה יותר סוערת. הדרכים שבהן משתמשים הארגונים כדי להשיג מידע או להציק מאוד ישראליות. "אנשים מ-8200 עוזרים לנו, אבל זה יותר נחישות ולא מדע טילים", אומר ניר מאור, מרכז תא המחאה בסן-דייגו. "זה מאוד פשוט כשמחברים ידע ויכולות מעולם ההייטק, וגם רקע מבצעי מודיעיני. כל אדם סביר שהיה בצבא יודע איך להתנהל. למשל, מגיעים לבניין שבו צריכה להיות הרצאה. עושים סיור לראות איפה יש פתחים, איך אפשר לראות את הבניין מבחוץ, איך נוכל לתקשר בינינו".
"כשרוטמן חטף את המגפון למפגינה, הוא הלך ברגל וליווינו אותו למלון. לרגע לא הייתה כוונה לגעת בו. הוא היה מוקף במאבטחים ואנחנו חבורה של חננות"
"אנחנו כמו ילדים שמשחקים מחבואים", מתארת גרנות-לובטון, מובילת מחאת ניו יורק. "כשביוני הגיעו שרים למצעד התמיכה בישראל, הסתתרנו בתוך השירותים במלון שבו התנהלה אחת הישיבות של המשלחת. אחר כך התחזיתי לחוקרת, ונכנסתי לישיבה שבה השתתף שר העלייה אופיר סופר, עם חוקרים שאמורים לחזור לישראל. דיברתי בפניו ובעצם פוצצתי את הכנס. את המידע אנחנו משיגים מאנשים שמוזמנים לאירועים, והם מכניסים אותנו כדי שנעשה את הבלגן בפנים, ונשמיע את הקול שלנו.
"בניו ג'רזי רוטמן ברח דרך שיחים כדי לא לפגוש אותנו. הם מרגישים מובכים, מנסים שרק לא תצא תמונה שלנו מולם. כשרוטמן חטף את המגפון למפגינה, הוא הלך ברגל וליווינו אותו למלון. לרגע לא הייתה כוונה לגעת בו. הוא היה מוקף במאבטחים ואנחנו חבורה של חננות. לא חשבנו שהוא יגנוב לנו את המגפון".
בתשובה לשאלה איך הם משיגים מידע, מנסה גרנות-לובטון לשמור על עמימות. "רבות ורבים מאיתנו בוגרי חיל המודיעין, והוכשרנו בצבא הטוב בעולם, ואנחנו מנצלים את זה כדי להגיע לדמוקרטיה".
ועכשיו ברצינות?
"יש קשרים, רשתות חברתיות. כולם יודעים להגיד לי כשמישהו מגיע לאנשהו, בטח בארצות הברית, אבל גם באירופה. אל תשכחי שבארצות הברית יש יותר יהודים מבישראל, והציבור פה מאוד חרד לגורל המדינה. אז כשהם שומעים שמישהו מגיע ויודעים שאני מרכזת, כי השם שלי נמצא ברשתות החברתיות, ישר יוצרים קשר ומעדכנים. לפעמים מישהו יושב במטוס ושולח לי הודעה: 'אני פה ליד שר, עכשיו-עכשיו', ויש לנו כמה שעות להתארגן על מחאה.
"תנועות המחאה בישראל, גם הן עושות הרבה מעקב אחרי שרים, ואנחנו בסולידריות איתן, ממשיכים את הקו ומוודאים שאף אחד לא יקבל חופשה שקטה על חשבון המדינה. בניויורק למשל, באותה צעדה מפורסמת, פיצלו את השרים בין שמונה מקומות שונים, כדי להקשות עלינו. אבל השגנו את הלו"ז של כולם.
"יש 65 ערים בעולם שאנחנו מפעילים בהן הפגנות וצוותי מחאה. מאי גולן למשל, טסה השבוע לגיאורגיה, שם אין לנו צוות מחאה. הם בוחרים יעדים שקשה להגיע אליהם, אבל אנחנו פרוסים בסידני ומלבורן, טוקיו, כל אירופה – פריז, לונדון, ברלין, אמסטרדם וגם ניו יורק, וושינגטון, סן פרנסיסקו וסיאטל, א בכל צפון אמריקה ואפילו בטקסס ובמדינות יותר רפובליקניות. מעבירים למפגינים ציוד, מחפשים אנשים בישראל שטסים, דואגים להעביר איתם שלטים ודגלים.
"חוץ מזה, אנשים כותבים לי: 'היי שני, אני מגיע לניו יורק, מתי יש הפגנה?' אנשים שנוסעים לחופשה רוצים להשתתף, אומרים לי: 'הבאנו את החולצות והדגלים מקפלן', וטפו-טפו השרים נמצאים יותר בעולם מאשר בישראל, אז לא חסרות הזדמנויות".
"בעידן הטכנולוגי אי אפשר להסתיר", אומרת אורית אייל-פייביש, המתגוררת בלונדון כבר עשרים שנה ופעילה בהפגנות. "במקרה של שרה נתניהו למשל, שהגיעה לעדות של מילצ'ן, לא ידענו באיזה מלון היא מתאכסנת, אבל כשהתחילה העדות, ראינו מאיפה מגיע הרכב ולאן היא חוזרת. בערב שישי הם התחמקו לארוחת ערב. יצאו בשני רכבים, מישהו שיחרר ידיעה כאילו הם הולכים לשגרירה, אבל בעצם הם נשארו במלון.
"הרגשנו שעבדו קשה בלהסתיר מאיתנו את הלו"ז שלה. אבל ישראלים יש גם בברייטון, ועם קצת קשרים עם אנשי עסקים שמקורבים לנתניהו וקצת שכל ישר, אתה מצליח לגלות. אני מרגישה קצת שמשחקים ב'שוטרים וגנבים'. אבל כל זמן שמחאה היא אפקטיבית ומצליחה, גם לא מאה אחוז זה טוב. כי מה האלטרנטיבה? לא לעשות?".
לדבריה המחאה גדלה ונהייתה יותר מתוחכמת. "דברים שאנחנו עושים היום", היא אומרת, "לא העזנו בתחילת הדרך. בהפגנה הראשונה למשל, היו 300 איש ליד שגרירות ישראל בבריטניה. הפגנה קטנה, ללא דגלים וחולצות, צעקנו קצת 'דמוקרטיה', שרנו שירים והתפזרנו אחרי חצי שעה. בהפגנה הבאה למדנו שצריך לגייס את הקהילה, ולכן השגנו כמה דוברים מתוכה. היא הייתה יותר ארוכה והיה כיסוי תקשורתי. המשמעותית הבאה אחריה הייתה בביקור של ביבי. שם השקענו במודיעין, ביררנו מה הלו"ז שלו ואיפה הוא עומד להשתכן".
איך זה עובד?
"מפעילים קשרים, שואלים שאלות. כשחיים במקום הרבה שנים, מפתחים מערכות יחסים. חלק עובדים באל על, חלק בביטחון, במלון, חלק בחברה שמספקת תקשורת, חלק בבריטיש איירוויז, חלק בעיתון וחלק סתם מדברים עם אנשים. לא צריך להפעיל את המוסד בשביל דברים כאלו. בהתחלה אתה לא יודע איפה ביבי יהיה, ומנחש שזה בסבוי או בריץ. ואז מישהו סיפר למישהו ששמע שלקחו חדרים ובסוף מגלים. אם שרה יושבת בלובי של נתב"ג ושותה שמפניה, אז כולם יודעים לפי הטיסה מתי היא תנחת. האמת שבהתחלה הם לא ראו סיבה להסתיר, אבל גם להם הייתה התפכחות".
רבים מהדוברים לכתבה מצביעים על החברים מישראל, ארגון "אחים לנשק", שבהם הם נעזרים. בארגון לא מאשרים אך גם לא מכחישים. "בכל לשכת שר או חבר כנסת יש אנשים שרוצים לעזור לנו", אומר גורם בארגון. "אנשים שמפחדים מההפיכה ועוזרים לנו בסתר. אנשים מהקואליציה, מהבכירים ביותר. השימוש במודיעין הוא טבעי. חלק מהלו"זים מחויבים בפרסום, אבל זה לא מפורסם כמו שהיינו רוצים. אבל עם ישראל קטן, בסוף אפשר למצוא את כולם".
השבוע התפרסם כי שר המדע, החדשנות והטכנולוגיה אופיר אקוניס לא הצליח לממש ביקורים מתוכננים בבתי החולים שיבא ואיכילוב, אבל גם בארצות הברית, כשביקר שם לפני חודשיים, לא היה לו מזל. טרפוד הביקור שלו נחשב לאבן דרך במור"ק של גורמי המחאה.
"יומיים-שלושה לפני שהוא הגיע בפועל", משחזרת יונה קדרון, נציגת "אן-אקספטבל" בלוס־אנג'לס, "התגלגל מידע שאקוניס עומד להגיע ולערוך כנס בנושא ביו־טכנולוגיה. מישהו ראה הזמנה, ומה שהיה מוזר הוא שהקונסוליה, שבדרך כלל הייתה מזמינה אנשים רלוונטיים מתחום המדע וההייטק, הפעם לא הזמינה, ובכלל כל האירוע נראה חסוי. אנחנו התכוונו להפגין מול האולם ולהגיד 'אתה לא רצוי ולא ניתן לך לדבר פה'. ואז נכנסנו לאמביציה.
"כמה דקות אחר כך כבר פתחנו קבוצת וואטסאפ ייעודית, מנותקת מהקבוצה הכללית, כדי לשמור על סודיות. היו בה אנשים מההייטק של ישראל, שני, שנתנה ייעוץ לגבי המדיה, ניר, ראש הקבוצה של סן דייגו, גם הוא בהייטק. התקשרנו לכל מי שאנחנו מכירים להשיג מידע על הלו"ז של השר. ידענו שיש לו שתי פגישות. אחת בויצ"ו, שם יש לנו קשרים, ועוד אחת בכנס בקונסוליה.
"התחלנו לחפור, כי רצינו להשיג כרטיסים ולהיות בפנים. חלק לא הצליחו כי עלו עליהם, או שלא היה מקום. שתי נשים שהשיגו כרטיסים וניסו להיכנס, נעצרו בשער. כנראה ביררו עליהן בפייסבוק. הקונסוליה צילמה אותנו בלי סוף. מה שיצא מזה, שעכשיו יש לי שני אנשים שיש להם עבר בביטחון, שהתפקיד שלהם לראות את השטח לפני הפגנה, לראות מה נכון לעשות, או לא".
"במצבים כאלו", מסביר מאור מסן דייגו, "כל אחד מביא זווית אחרת וערך אחר. במקרה של אקוניס, הפעלנו את הרשתות החברתיות שלנו שנוגעות בהייטק, ביו-טק ואקדמיה. למשל, בפגישה בשגרירות אנשים בזמן אמת, מתוך האולם, שלחו לנו סרטון, שהשגריר מודיע שאקוניס לא יבוא. בדרך צילמו אותנו בניסיון להרתיע. כאילו אומרים: 'אתה בדאטה בייס שלנו'. אבל לא נבהלנו. הגענו פיזית, הבאנו דגלים, חולצות ומגפונים – לוס אנג'לס זה שלוש שעות נסיעה מסן דייגו, אבל זה קרב על הבית.
"הביקור הגדול השני שלו היה במכון מחקר רפואי שהוא גם בית חולים. הם תיכננו סצנה ששר המדע מכריז על שת"פ כזה או אחר. אנחנו הרמנו פעילות שחיכתה לו בכל מיני כניסות בבית החולים. כמובן בשיא הזהירות, לא רצינו שיגידו שאנחנו מפריעים. ממידע פנימי שהיה לנו ראינו שהמקום של האירוע זז, וכמות המשתתפים קטנה. בסוף זה הגיע למצב שהוא כנראה נפגש עם מישהו, לא בבית החולים. הוא טען שכן, אבל מהצילומים שלו, מהרקע, הבנו שהוא הצטלם בכלל בחנות רהיטים. למיטב ידיעתנו הוא לא נכנס לבית החולים, אבל הוא יכול לספר מה שהוא רוצה".
אף על פי שבוסטון בדרך כלל מקופחת על ידי השרים בגלל השכנה הגדולה ניו יורק, גם לאפרת פרנקל, שמארגנת את ההפגנות עבור "אן-אקספטבל" בעיר, יש "גולגולת" בחגורה: ביקורו של ניר ברקת ביוני האחרון. "כשכל השרים הגיעו לכאן", היא משחזרת, "כל עיר קיבלה מידע איזה שר מתארח אצלה, ואנחנו קיבלנו מידע על ברקת, מאנשים שהוזמנו על ידי הקונסול. האירוע הראשון היה צריך להיות בבית כנסת רפורמי בפאתי בוסטון, ומכיוון שמכירים אותי, מישהי נתנה לי את הלו"ז".
מי שניהלה את המבצע בפועל הייתה הגר שפיץ, מנכ"לית של סטארט-אפ, אמא לשני ילדים קטנים, שפינתה לצורך העניין את כל זמנה. "נבחרתי למשימה", היא אומרת, "מכיוון שאני גרה איפה שהביקור של ברקת היה אמור להתקיים. היו המון הכנות של ללכת, לראות את השטח, לדבר עם הרב, איך הם מתכוונים להתנהל. יצרנו עניין אצל העיתונות, כתבתי לשכנים סביב בית הכנסת שיהיה רעש ושיכילו. האירוע בוטל, כי הרב אמר שהוא מתכוון לצאת ולעמוד עם המפגינים".
אבל זו לא הייתה הזירה היחידה. "במקביל", אומרת פרנקל, "'אחים לנשק' שבמקרה היו בבוסטון, התארגנו ושלחו לי הודעות על המהלכים של ברקת, איפה הוא נחת ואיפה הוא מתאכסן. הם פגשו אותו בארוחת בוקר, ומיד התקשרו אלינו: 'הוא במלון הזה והזה, בואו מיד'. הפגנו גם מול הפגישה שהייתה אמורה להיות לו בקונסוליה. היא הייתה בשושו, לא ידועה ולא רשומה בלו"ז. בסוף לא ראינו אותו, כי הוא לא עבר למטה ברחוב. מתברר שיש גשר, מין מעבר סודי, ששם כנראה עושים פגישות".
אחת ההתפתחויות המשמעותיות במחאה הישראלית בארצות הברית היא החבירה לאנשי קונגרס בנקודת זמן קריטית עבור כל הצדדים, רגע לפני הבחירות לקונגרס. "לאחרונה פונים אלינו נציגים של חברי קונגרס, אפילו מגיע נציג להפגנה", מספר מאור. "הם משגיחים עלינו, כי אנחנו כוח פוליטי. הם מבינים את החשיבות של הקול היהודי".
אופיר גוטלזון, שחי בפאלו אלטו מ-2011, נחשב אחד ממייסדי "אן-אקספטבל". "בגלל שבארצות הברית יש שיטת בחירות אזורית", הוא מסביר, "יותר קל להגיע לחברי קונגרס, ובתור ישראלים אמריקנים אנחנו מגלים לאט-לאט את היכולת הזאת, שהיא משימה לא פשוטה, אבל אפשרית.
"כשאנחנו באים לחברי הקונגרס, זה לא כדי לבקש טובה, אלא מדברים איתם על האינטרסים שעלולים להיפגע. למשל עלייה באנטישמיות אם הממשלה בישראל תקצין את הפעולות שלה. או ערכים משותפים. כשיש ראש ממשלה שאומר 'לא בטוח שאכבד את פסיקת בית המשפט העליון', זו חתירה תחת הערכים המשותפים.
"לפני שבועיים הגענו לפגישה עם חבר קונגרס בשם רוק האנה, שלושים איש, עם החולצות שלנו, ושאלנו איך החברים שלו מהסיליקון ואלי מרגישים לגבי הסכנה לדברים האלו. הוא סיפר שנפגש עם הנשיא הרצוג והביע את מה שהמשקיעים, שהם בעצם המצביעים שלו, אומרים לו. כשביידן לא מזמין את ראש הממשלה לוושינגטון, אחת מהסיבות שהוא יכול לעשות את זה היא שהוא מקבל גיבוי מחברי הקונגרס".
פרנקל, אני מבינה שאתם בקשר עם אנשי קונגרס?
"כל אמריקני מרגיש שהוא יכול לפנות לחבר הקונגרס כל הזמן. זה סוג הדמוקרטיה האמריקנית, וחבר הקונגרס חייב לכבד את הפנייה. פונים טלפונית ותמיד יש מי שעונה. זה לא כמו בארץ שהם לא מרגישים שצריך לתת דין וחשבון".
גרנות-לובטון, מה היעד הבא?
"המשרדים של 'קרן תקווה', האחות הגדולה של פורום קהלת, נמצאים בניו יורק. כבר עשינו כמה פעולות מולם ולרגע לא נפסיק. גם הם מעבירים המון כספים לרעיונות הקיצוניים והסהרוריים ביותר בישראל, ויש עוד כמה תורמים גדולים, שנשמח אם יפסיקו לממן את זה".
גם ד"ר שרון שוחט, כבר 17 שנה בלונדון, ראש תא ה"דיד יו-קיי", מכוונת גבוה. "ראיתי פוטנציאל גדול בקהילה היהודית. זו קהילה שמרנית שיושבת על הגדר, לא ממהרים לצאת בהצהרות נגד הממשלה כמו כל קהילות אירופה, אבל חשבתי שרמת הקשב שלהם השתנתה. הצלחנו להניע אותם, ולפני שבוע החתמתי מאה מראשי הקהילה היהודית, כל הצד הרפורמי-ליברלי-מסורתי, על מכתב שקורא למחוקקי ההפיכה לעצור.
"מהרגע הראשון עבדנו בערוצים של קהילה, וגם בערוצים פרלמנטריים שהכרתי מעבודתי בפרלמנט. כמובן שהקהילה היהודית אינה מקשה אחת. אז עם הרב הראשי של אנגליה אני הרבה יותר זהירה מאשר עם הרבנים הליברלים.
"והם באים להפגנות, זה הדבר המדהים. בהפגנות הראשונות הרוב המוחלט היו ישראלים. אלפיים פלוס איש, וכמעט כולם היו ישראלים, ומהפגנה להפגנה זה הולך ומשתנה. בהפגנה האחרונה בכיכר הפרלמנט כמעט כולם היו יהודים בריטים. יהודים בריטים לא יוצאים מהבית, בטח לא להפגין, בטח לא לצעוק 'בושה'. אבל יש רבנים בקהילה שאני עובדת מולם, והם מפיצים ברשימות התפוצה שיש לכל בית כנסת, וברגע שזה מופיע בניוזלטר השבועי והרבנית אומרת 'אנחנו תומכים' ומבקשת שיגיעו להפגין, זה מגייס. גייסתי גם את ניק דיוויס, שהוא בעל השפעה, יהודי שתורם הרבה לישראל והוא מפרסם מאמרי דעה".
מה היה המשפט המנצח שרתם אותם?
"זה פמפום מתמשך, לא מסר אחד ובטח לא מסר פרובוקטיבי. זו עבודה של חצי שנה של הודעות, סרטוני וידיאו, שיחות עם בתי כנסת וכיתות רגליים בין קהילות".
למה זה לא עובד במינכן, במדריד?
"כי הקהילות שונות. את אותו מכתב של ראשי הקהילה, אופיר החתים בארצות הברית לפניי, בכוונה. כשבאתי אליהם עם המכתב מארצות הברית זה שיכנע אותם. אדווה במדריד עם אותו מכתב מנסה לעשות אותו דבר וזה לא קורה, לא בגלל שהיא לא מוכשרת, אלא בגלל שהקהילה לא פתוחה".
ומה את עושה מול חברי פרלמנט?
"אלה ערוצים יותר דיסקרטיים. אני עובדת מול חברי פרלמנט יהודים ועם הרשתות שלהם. הבאתי לאחת ההפגנות שלנו את מרגרט הודג' מהלייבור. אני עושה מה שאני יכולה, ובכירים בממשל לא מנפנפים אותי בכלל".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.08.23
