דיקטטורות מפסידות במלחמות כי המידע מוסתר מהציבור והמנהיג לא חשוף לביקורת על החלטותיו. לא ממש זוכר איפה שמעתי את הקביעה הזו. בחוג לתקשורת, למדעי המדינה, למשפטים. אולי בשלושתם. קשה לזכור מרוב שהיא בסיסית. בסיסי גם להיזכר באמירה הזו על רקע התקופה האחרונה. ולא רק על רקע הניסיונות לשלוט בתקשורת, במידע. או על רקע העדפות בנימין נתניהו להתעלם מהתקשורת, כלומר מהציבור, ולתת דין וחשבון לזרים, כאילו הוא ראש ממשלת בלומברג או אן.בי.סי ניוז. אלא בעיקר על רקע חוסר הוודאות סביב היקף פגיעת משבר המילואים בצבא.
מה בעצם אנחנו יודעים על מה שקורה בצה"ל בתקופה האחרונה? אנחנו לא יודעים. מה רמת הכשירות של הצבא? עד כמה נפגע? עד כמה חיל האוויר מתפקד? עד כמה מוכן למלחמה? עד כמה ביטחון הציבור, ביטחוננו, פרוץ? האם הגיע למשל הרגע שבו חייבים לעצור הכל, הכל, לשכוח מכל סוגיה אחרת סביבנו, ולטפל באופן מיידי, בכל הכלים שיש, במשבר בצבא? האם צריך לחסום כבישים, כדי שמחר איראן וחיזבאללה לא שיחסמו לנו כבישים? ואיך יכול להיות שראש הממשלה, שתחביבו מאז ומעולם הוא להפחיד אותנו, להזהיר מאיראנים, שותק באירוע הזה; וכך גם שר הביטחון והרמטכ"ל?
אבל כשאין מידע ברור, לא מהצבא, בטח לא מקברניטי הממשלה, אנחנו לא יכולים לדעת, ביקורת ציבורית יעילה לא יכולה להתקיים, וראש הממשלה ושריו יכולים להמשיך בשלהם, כאילו אין מהומה באופק - כשמעט האינפורמציה שעוד מטפטפת, מענני העמימות שמעלינו, היא בהדלפות או ציטוטים לא רשמיים. וכל אלה לא רק שלא מאפשרים להתוודע לעומק המשבר, אלא גם להתעורר אליו. לפני שעבור כולנו אולי יהיה מאוחר.
לאחרונה מרבים להשוות בין המתרחש סביבנו לימי מלחמת יום הכיפורים. אולי בגלל העובדה שגם אז מנהיגים שיכורי כוח הובילו, תוך עצימת עיניים, אל תהום. אולי בגלל תחושת האסון שבפתח. אם כל כך הרבה מרבים להזכיר את המלחמה ההיא, אולי זה לא סתם. הנה, בכל אופן, עוד משהו מאותה מלחמה ששינתה את החברה הישראלית, במלאות לה 50 שנה. מחקר חדש, שאמור לצאת בתחילת ספטמבר וממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה, סוקר את תרומת מערך הדוברות הצבאי למשבר הציבורי ששרר בישראל באותם ימים.
במחקר, ראשון מסוגו בהקשר לאותה מלחמה, דנים המחברים, תא"ל (במיל') אפרים לפיד, דובר צה"ל לשעבר, ורון גביאן, יוצא היחידה וחוקר בבר אילן, במה שקורה כשמנסים לשלוט במסרים העוברים לציבור, לצמצם את הסיקור התקשורתי ולסנן ביקורת לפני המלחמה ובמהלכה. "הדבר הביא לתופעה הפוכה", השניים קובעים במחקרם, "פגיעה באמון הציבור בממשלה ובצה"ל. ניסיונות ההסתרה, הצנזור והשכתוב של מסרים התנגשו עם האתוס הדמוקרטי של החברה הישראלית ותרמו לפריחת תאוריות קונספירציה".
האמת, זה לא משהו שחייבים מחקר בשבילו. מי שיחזור אל הדיווחים של אותם ימי מלחמה, בעיקר אלו של תחילתה, יתקשה ללמוד משהו על הקטסטרופה בחזיתות השונות, בטח לא על היקף האבדות הבלתי נתפס. זה לא נבע רק מקשיים לוגיסטיים של איסוף מידע באותם ימים. למעט פעמיים או שלוש, נושא האבדות לא נכלל בהודעות דובר צה"ל. "רק כשבוע לאחר פרוץ המלחמה פרסם דובר צה"ל הודעה, ובה ציין כי עד למועד הוצאת ההודעה נהרגו 656 חיילים במלחמה", דווח במחקר. גם המספר שפורסם, מיותר לציין, היה רחוק מהמציאות.
תחשבו מה קורה היום. ואיך מידע הנוגע לנופלים, שמתפרסם אצלנו כמעט בזמן אמת, משפיע מיד על הציבור, ומאלץ את מקבלי ההחלטות לשיקול דעת מעמיק. למשל בכל הנוגע למהלכים שעלולים להיות בהם מחירים כבדים. התפיסה הנוגעת לחשיבות זרימת המידע, דרמטי ככל שיהיה, אם לחזור למחקר, השתנתה בעקבות המלחמה ההיא. דובר צה"ל זכה למקום מרכזי יותר בצבא, הוא הוכפף לרמטכ"ל, ונושאי ההסברה במטה הכללי זכו לעדיפות עליונה יותר.
ליאור בן עמייובל חן"הלקח החשוב למערך דובר צה"ל לדורותיו ממלחמה זו בהתמודדות עם משבר אמון הוא לאפשר מרחב ביקורת, להגדיר גבולות גזרה ברורים לצנזורה, להפנים מעשית את תפקיד התקשורת בחברה דמוקרטית, ליישם גישה של פתיחות הצבא לסיקור תקשורתי במגבלות ביטחון המידע - כל אלה משפיעים על טיב האמון בצבא", מסכמים עורכי המחקר.
זה היה אז. ניסיונות הסתרת המידע היו לרוב מצד הגנרלים. אלה שלא ששו לומר אמת כשבאו כישלונות. היום ההנהגה הפוליטית בעיקר היא שמבקשת לשבש את זרימת המידע. היא שתוקפת את צה"ל, ומוסדות הדוברות שלו. מזהירה אותו מלהיות שחקן כביכול במגרש הפוליטי. היא שמובילה את מהלכי ההפחדה, ההשתקה, שמחלחלים הלאה לצבא. ומשם, אנחנו לא שומעים הרבה בתקופה האחרונה. המחיר, כדאי לזכור, יכול להיות בלתי נתפס. דיקטטורות, לא זוכר איפה שמעתי, בדרך כלל מפסידות במלחמות.
ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 13.08.23
