נועם עדיין לכוד תחת קיר הבטון שריסק את גופו ואת נפשו. שלוש שנים חלפו והוא עדיין שם, בלב המדבר, הלום מכאבי תופת וממתין לחילוץ שאיחר להגיע.
הוא היה בן 22, נשוי טרי ואזרח עובד צה"ל במערך המבצעים המיוחדים. על הפרויקט שבו השתתף אסור לו לומר מילה, גם את זהותו אסור לחשוף. הוא יכול רק לגלות שכאשר הצוות שלו עסק בהקמת מבנה, קרס לפתע קיר במשקל שלוש טונות וקבר אותו תחתיו. "הוא פירק לי את עמוד השדרה ואת האגן וגרם לפגיעות קשות באיברים הפנימיים", מספר נועם (שם בדוי). "החיים שלי ניצלו בזכות חבר שהספיק לדחוף אותי בשנייה האחרונה. אחרת הקיר היה נופל לי על הראש".
5 צפייה בגלריה
רובי שמש, בוגר המחזור הראשון שמנחה כיום קבוצות, נועם, שירה אשכנזי ויפתח. מיישמים את מושג "המטפל הפצוע"
(צילום: טל שחר)
ארבע שעות חלפו עד שנחת מסוק הפינוי בסורוקה, וכל אותו זמן היה בהכרה. מה שעבר באותן שעות הפך אותו, לצד נכותו הפיזית, גם לנפגע פוסט־טראומה.
כמעט כל דבר הוא טריגר עבורו. "אני סובל מכאבים פיזיים נוראים ובכל פעם שתוקף אותי הכאב, יש לי פלאשבק לאירוע. כשנפל הקיר היה בום חזק, ומאז כל רעש פתאומי זורק אותי לשם. גם ריח של זיעה או דם עושה לי פלאשבק. החבר מהצוות שהציל אותי הגיע לבקר אותי בבית חולים. הוא בא ישר מהשטח והיה מסריח. ברגע שנכנס לחדר התחלתי לזרוק עליו דברים. רק בגלל הריח".
בזמן הפינוי הפציר בו הפרמדיק להישאר ער. "הוא אמר לי: 'אם אתה עוצם עיניים, אתה מת'. מאז לא הצלחתי לישון אפילו לילה שלם אחד".
אשתו הייתה בחודש החמישי להריונה כשקיבל התקף פסיכוטי בבית החולים. "היא ישנה לידי והיה איזה רעש חזק. הייתי בטוח שהקיר שוב נופל עליי. מרוב בהלה דחפתי אותה מהמיטה". למרבה המזל היא לא נפגעה, גם לא העובר.
לתוך המציאות הזו נולד בנם הבכור. "יום אחד הוא שיחק עם צרור המפתחות והפיל אותו על הרצפה. כששמעתי את הרעש הייתי בטוח שהבניין עומד ליפול. לקחתי את הילד על הידיים וברחתי החוצה, על כיסא הגלגלים. ביום העצמאות הזמנו חברים לארוחה. איך שהתחילו זיקוקים, צעקתי לכולם לשכב על הרצפה ורצתי איתו לחדר כי ידעתי שיש שם חגורה של בטון יצוק ואם הבית יקרוס, יש לנו סיכוי להינצל. כשהיו לי התקפים הוא היה זוחל אליי, מנסה להרגיע אותי. הייתי הולך איתו לסופר, לכל מקום, כדי שירגיע אותי. כמו ילד נחייה".
עד לאותו לילה שבו התעורר עם כאבים עזים ופלאשבקים מטורפים. "התחלתי להרביץ לעצמי כדי להשתיק את הכאב. באמצע ההתקף הילד שלי התחיל לבכות ונבהלתי, אז העפתי אותו ממני. הוא עף למרחק של מטר וקיבל מכה בראש. אשתי אמרה לי: 'עכשיו אתה קם ועושה משהו עם החיים שלך. ככה אי־אפשר להמשיך'".
כשהוא מהווה סכנה ליקיריו, כולו פקעת של חרדות ושל כאבים, הגיע למכללת טאותרפיה ונרשם למחזור השני של תוכנית "בשביל החיים" – טיפול בנפגעי פוסט־טראומה בשיטת 12 הצעדים. והיום, מעיד נועם על עצמו, הוא אדם אחר לגמרי. לא רק שלמד לחיות עם הטראומה ועם הפלאשבקים, ולא רק שהחל לכתוב ולשיר ובימים אלה הוא עובד על אלבומו הראשון – הוא גם הפך למלווה וחונך לאחד מחניכי המחזור השלישי של הקורס, שהסתיים לאחרונה, ומשמש אוזן קשבת לאנשים כמוהו.
השליטה נוזלת מהידיים
בתחילת החודש שמו קץ לחייהם בר כלף ואור דוניו לאחר שמשרד הביטחון סירב להכיר בהם כנפגעי פוסט־טראומה. איציק סעידיאן, שהצית את עצמו באפריל 2021 מול משרדי אגף השיקום, העלה לתודעה את מצוקתם של הלומי הקרב. אך הנטיות האובדניות הן נחלתם של פוסט־טראומטיים רבים, גם כאלה שאינם נאבקים להכרה.
"יש לי חבר שפגשתי פה בתוכנית", מספר נועם. "יום אחד הוא אומר לי: 'אני מתכנן להתאבד מחר'. אמרתי לו: 'אני מבין אותך. זה טבעי ונורמלי מה שאתה מרגיש. אני אוהב אותך ומאוד אשמח שלא תעשה את זה'. הוא נרגע ולא פגע בעצמו".
מולו, בחדר הישיבות של המכללה, בבניין משרדים ישן בצפון תל־אביב, יושב יפתח (שם בדוי), שסיים את המחזור השני של התוכנית. לפני שהגיע לכאן, גם הוא הירהר באפשרות לשים קץ לחייו, אך זו הייתה אפיזודה חד־פעמית. "פרקטית זה מאוד פשוט: אני רק צריך לפתוח את המגירה ולהוציא את האקדח", הוא אומר. "אבל ברגע שאתה חושב איך עושים את זה עם כמה שפחות לכלוך, אתה מבין שאתה צריך עזרה".
קורות חייו נשמעים כמו סיפור הצלחה ישראלי. בן 40 פלוס, גדל בהתנחלות, היה קצין בסיירת של אחת מחטיבות החי"ר ומשרת עד היום כרב־סרן במילואים. תשע שנים היה בשב"כ, בהמשך למד משפטים ועבד כעורך דין באחד המשרדים הנחשבים בתחום הליטיגציה האזרחית־מסחרית, והיום הוא יושב תחת גפנו בכרם שנטע בפאתי מדבר יהודה ומייצר יינות בוטיק. אבל כל זה רק קליפה חיצונית שאינה מעידה על מה שהתחולל בנפשו כשהגיע לכאן.
זמן רב לקח לו להכיר בפוסט־טראומה. "בעולם שממנו באתי מתייחסים לזה כמו למחלה מידבקת. מבחינתי, פוסט־טראומטיים היו אנשים בכיינים. בכלל, ללכת לטיפול, לבקש עזרה, זו חולשה. היום אני כבר לא שם. במילואים האחרונים, ממש לפני כמה ימים, מישהו שאל אותי: 'אם כולם יהיו פוסט־טראומטיים, איך ננצח?' אמרתי לו: 'אם לא ניתן לזה שם, בטוח נפסיד'".
עד התקף החרדה הראשון יפתח תיפקד היטב. "הייתי רץ כל בוקר, חותר בקיאק, עובד 12 שעות. לא הרגשתי מצוקות או פחד. מצד שני, גם לא חוויתי אהבה. חשבתי שאהבה ורגשות זה לחלשים. עד שפעם אחת, באיזו מערכת יחסים, פגשתי את הדבר הזה שנקרא רגש. ופתאום הכל התפרק. כל הפחדים מהצבא, שהתעלמתי מקיומם, התפוצצו לי בפרצוף. מצאתי את עצמי בהתקף חרדה שנמשך לילה שלם. אדם כמוני, שהוא חולה שליטה ופתאום השליטה נוזלת לו מהידיים, זה הדבר הכי קשה שאפשר לתאר. כבר עדיף למות".
הצורך בשליטה הביא אותו למצבים קיצוניים. "יום אחד נסעתי עם בת הזוג שלי ליער ליד ירושלים. היה שלט שאסור להיכנס, אז כמובן שנכנסתי. בדיוק הציפו את השביל כדי לסלול אותו וכנראה שגרמתי נזק. פתאום מסתער עליי איזה קבלן עם חבורה של פועלים ומתחיל לקלל. קיללתי אותו בחזרה והוא אמר: 'בוא, אני הולך להרוג אותך'. במקום לעוף משם יצאתי מהג'יפ. הבן אדם שלף מברג וחברה שלי בתוך האוטו בוכה. היא הייתה בטוחה שעוד רגע מישהו נרצח פה".
שלא כמו נועם, הוא אינו יכול להצביע על אירוע ספציפי שגרם לפוסט־טראומה. "גדלתי במציאות של טרור: פיגועים, אבנים, ירי, בקבוקי תבערה. כשהייתי ילד אבא שלי כמעט עבר לינץ'". ובכל זאת, אירוע אחד נצרב אצלו כנקודת מפנה. "זה היה בצוק איתן, בדיוק כשהייתי בהתמחות. היינו בשטחי כינוס ליד גבול עזה ופתאום התחילו ליפול עלינו פצמ"רים. שלוש פצצות מרגמה נפלו בתוך הכוח שלי ופערו את האדמה. למרבה המזל, אף אחד מהחיילים לא נפגע, אבל מטח נוסף של פצמ"רים פגע בכוח אחר שהיה לידנו בחורשה, וכמה חיילים נהרגו. כשזה נגמר ביקשתי מהרס"פ להביא לי טבק לגלגול. עד אז לא עישנתי, מאותו יום אני מעשן".
איך הגעת לתוכנית?
"חבר טוב שלי מספר שהייתי אצלו ופתאום נשמעה דפיקה בדלת או איזו חבטה. לטענתו, באותו רגע השתטחתי בפזצט"א על הרצפה, כמו בהיתקלות. כשראה איך הגבתי הוא אמר לי: 'אתה חייב להצטרף לתוכנית'. האמת שאני לא זוכר את זה".
לבכות מול הקבוצה
מכללת טאותרפיה הוקמה בשנת 2012 על ידי אבי מזרחי. גם הוא חזר שרוט ומצולק משדה הקרב – אבל לא בלבנון או בעזה אלא בבית וברחוב. "גדלתי בירושלים לאבא אלים שהיה מפוצץ אותי במכות", הוא מספר. "פעמיים הוא ניסה לרצוח אותי. כשהייתי בכיתה ז' הוא ניסה לדרוס אותי כי העדפתי ללכת לשחק עם החבר'ה כדורגל במקום לשטוף את המונית שלו, וכשהייתי בן 23 ירה עליי באקדח כי לא אהב את הרעיון שיש לו בן נרקומן.
"כמה שנים אחר כך מצאתי את עצמי שוכב עליו עם סכין על הצוואר שלו כשחמישה בני דודים שלי מושכים אותי בכוח כדי שלא אהרוג אותו. היום אני מבין שהוא היה הלום קרב ממלחמת יום כיפור. כשיש לך פלאשבק אתה מסוגל להרוג מישהו מבלי להיות מודע לזה. אפילו את הילד שלך".
המשפחה של אמו, מספר מזרחי, הוגדרה אז כמשפחת פשע. "בגיל 13 הפסקתי ללמוד והייתי מבלה כמה חודשים בשנה אצל הדודים שלי באור־עקיבא. אתה רואה אנשים נדקרים לידך בשגרה. רק בנס לא רצחתי ולא נרצחתי".
בצה"ל הוא שירת בקושי שנה, ורוב הזמן היה בכלא או עריק. אז גם התמכר להרואין. עד שבגיל 28, כשהוא נשוי ואב לילד, החליט ללכת לגמילה. "אחרי עשרה ימים של פסיכוזת קריז עברתי התעוררות רוחנית, ומאז אני לא נוגע בסמים או בכל חומר משנה תודעה אחר. אז גם החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: לעזור לבני אדם מתוך ניסיון החיים שלי". היום, כשעל קיר משרדו במכללה מתנוססת תעודת עובד סוציאלי קליני, תואר שני מהאוניברסיטה העברית ותואר דוקטור מאוניברסיטת ניקרגואה, הוא יכול להגיד שהגשים את החלום.
קורס הדגל של המכללה הוא מסלול תלת־שנתי ללימודי פסיכותרפיה ממוקדת טראומה והתמכרויות (שאינו מוכר כתואר אקדמי), ובמקביל היא מפעילה מרכז יום לטיפול בהתמכרויות. לפני כשלוש שנים החליט מזרחי לאמץ את אותה שיטה לצורך טיפול בנפגעי פוסט־טראומה משירותם הצבאי. הקורס נמשך 30 שבועות, חצי יום לימודים בשבוע במתכונת קבוצתית, ובמהלך התוכנית יוצאים החניכים לשני גיבושונים של יומיים או שלושה.
לכל משתתף בקורס מצוות חונך אישי שתומך בו במידת הצורך. חלק מהחונכים הם בוגרי התוכנית, פוסט־טראומטיים בעצמם, שהחלו את לימודי הפסיכותרפיה במכללה ומיישמים את מושג "המטפל הפצוע". המלווים, חשוב להדגיש, עוברים הדרכה שבועית על ידי צוות המכללה.
רכז התוכנית הוא ברק ניר, 63, קצין לשעבר ביחידת עילית שחווה לא מעט טלטלות בחייו. "אני עצמי הייתי במשך שנים פוסט־טראומטי בהכחשה, אבל לאחרונה הודיתי בזה".
איך זה בא לביטוי?
"חרדה חברתית, חיים לא מנוהלים, קשיי שינה, לצפות תמיד לרע מכל. אף פעם לא לשבת עם הגב לדלת, שלא יפתיעו אותי. אני לא יכול להצביע על אירוע ספציפי שהוביל לזה, למרות שהייתי על סף מוות כמה פעמים. במלחמת לבנון הראשונה למשל, צלפים סורים ירו עלינו, ואני, בחיילות טובה, התגלגלתי מצד אחד של הסלע לצד השני. תוך כדי גלגול כדור פגע בדיוק איפה ששכבתי. אבל אני לא רוצה להיכנס פה לדרמות, ריחות ותיאורים מדממים. מה שחשוב זו ההחלמה ולא הטראומה עצמה".
ברק, בוגר המחזור הראשון של התוכנית, היה מנחה הקבוצה של יפתח ומדבר עליו כמו אבא גאה. "כשהוא הגיע לפה, הוא היה מדבר במקרה הטוב דקה־דקה וחצי, ותראה אותו עכשיו. כשהייתי מחבק אותו בתחילת הדרך כאן, זה היה כמו לחבק בול עץ. היום חיבוק עם יפתח זו התמסרות".
יפתח: "ברק שיקף לי מקום שכנראה לא הייתי מסוגל לפגוש בעצמי, וזה נתן לי המון כוח. הוא יכול להתחיל לבכות באמצע הפגישה וזה קורה אצלו בטבעיות, מבלי שיאבד מהסמכות שלו כמנחה".
אתה הצלחת לבכות מול הקבוצה?
"עדיין לא. אבל היו ימים שהייתי חוזר מהמפגש ובוכה באוטו. לא בגלל משהו שקשור אליי אלא בגלל שנחשפתי לכאב של אחרים. ואני בן אדם שמסוגל לעמוד בהלוויה ולהישאר אטום לחלוטין".
גם את האהבה, במובן הרחב שלה, הוא גילה בפעם הראשונה. "היה בחור בקבוצה שקצת הזכיר לי את עצמי. הגיע השלב בקורס שמתחבקים זה עם זה, ואז הוא אמר לי: 'אני אוהב אותך'. האמנתי לו. זה משהו שלא חוויתי עד אז. שום כדור פסיכיאטרי לא יכול לתת לך אהבה. פריצת דרך נוספת הייתה להסכים לדבר מול כולם על הקשיים שלי ולא רק על ההצלחות. להגיד לאנשים: 'היה לי שבוע חרא'".
תזזית ברמות אחרות
על הספה לצידו יושב זיו (שם בדוי) ומתופף בעצבנות ברגליו. אף שסיים בהצלחה את המחזור השני של הקורס והחל את לימודי הפסיכותרפיה, עדיין קשה לו להתרגל לאנשים זרים. רק אחרי שעה הוא יחוש בנוח ויתחיל לגולל את סיפור חייו הלא־ייאמן.
בן 30, נולד בירושלים ומתגורר כיום באחת מערי הנגב. מגיל חמש היה קורבן לאלימות פיזית ולהתעללות נפשית מצד אביו. "שבועיים אחרי בר־המצווה אבא שלי שבר עליי מקל של מטאטא. אמא שלי ניסתה להזיז אותו והוא הפיל אותה לרצפה. לקחתי משאבה של אופניים ושברתי לו על הראש. הוא פוצץ אותי במכות, וככה, כמו שאני, בלי נעליים, זרק אותי מהבית".
יותר לא חזר לביתו. "הצטרפתי לחבורה של נערי רחוב במרכז ירושלים והייתי הומלס שנתיים וחצי. היינו עושים 'מגביות', שזה לקבץ נדבות, וכל לילה ישנים במקום אחר. כשהייתי בן 14 וחצי קמתי בוקר אחד וראיתי ששני חברים שלי מתו ממנת יתר. ואז התחלתי עם הסמים הקשים. רציתי לסיים כמוהם".
מה שקרה אחר כך נשמע כמו עלילה של סרט אימה. "הייתה סיירת הורים שחילקה לנו בכל בוקר בקבוקי מים קטנים וסנדוויצ'ים. יום אחד באה מישהי שלא הכרתי והביאה לי שווארמה וקולה. אכלתי את השווארמה – והדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחדר חשוך, קשור למיטה.
"האישה הזו, שהתבררה כטרנסית, התעללה בי מינית זמן רב. לא ראיתי את הפנים שלה כי היא כיסתה אותם, אבל אני זוכר את הקול הצרוד שלה, כמו מישהי שמעשנת 200 שנה. בכל פעם שהייתי בוכה או מוציא מילה מהפה, היא הייתה מכניסה לי מכות רצח. בהתחלה עם ידיים, אחר כך גם עם מקלות וחגורות".
וכל הזמן שהיית אצלה אף אחד לא חיפש אותך?
"לא. הייתי מתחת לרדאר של שירותי הרווחה, והמשפחה גם ככה ניתקה איתי קשר. כשסוף־סוף הצלחתי לברוח הלכתי לחפש את החברים שלי, וגיליתי שעצרו חלק מהם. לא הלכתי למשטרה, פחדתי שיעצרו גם אותי. שבועיים אחרי זה נכנסתי להוסטל. במקביל עברתי טיפול גמילה, ומגיל 16 וחצי הייתי ב'בית השנטי' וחזרתי ללמוד".
זיו החליט לעשות כל מאמץ כדי להתגייס ליחידה קרבית. "רציתי להחזיר לעצמי את הגבריות שהאישה הזאת לקחה ממני. אמרתי לעצמי: אם כבר למות, אני אמות כלוחם ולא כנרקומן".
הוא התגייס במסגרת מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), ואחרי טירונות בחוות השומר עבר גיבוש לאחת היחידות המובחרות של זרוע היבשה, סיים מסלול לוחם והשתתף באינספור פעולות מבצעיות.
"השתחררתי שלושה חודשים לפני צוק איתן, וכשהחל המבצע גויסתי למילואים וסופחתי לכוח של גולני יחד עם לוחם נוסף מיחידת האם. לילה אחד מצאנו את עצמנו מנותקים משאר הכוח, על גג של בניין בסג'עיה. שיכנעתי את הלוחם השני לחזור לגבול. הלכנו בחושך, כשכל הזמן אנחנו שומעים פיצוצים ורואים הבזקים, עד שהגענו לשטח ישראל. וזהו. הכריזו עליי כמשוגע ושיחררו אותי ממילואים".
זיו סובל מפוסט־טראומה משולבת – מההתעללות המינית שעבר ומשירותו הצבאי. אחד הביטויים שלה היה פחד ממגע. "כשחברה שלי חיבקה אותי הייתי נשאר עם הידיים למעלה ולא ידעתי מה לעשות איתן. כשבחורה רק הייתה נוגעת בי, הייתי מתחיל לרוץ. לנוס על נפשי".
והייתה גם אלימות פיזית. "בפגישה הראשונה של לימודי הפסיכותרפיה זרקתי על מישהי כיסא. גם נתתי אגרוף לקיר גבס ושברתי אותו. עד לפני שנתיים הייתי הולך ברחוב עם סכין נשלפת בתוך הגרביים ומסתכל כל הזמן ימינה ושמאלה. אתה לא יכול לדעת מאיפה יתקפו אותך".
והיום?
"אני כבר לא שם. לא הולך עם סכינים ולא נכנס לעימותים. אחד הדברים שלמדתי בקורס הוא המשפט, 'הרגשה היא לא עובדה'. לפעמים הייתי מרגיש שמישהו מולי רוצה לריב איתי וישר הייתי נדרך. הייתי מפרש סיטואציות לפי התחושות שלי ולא נותן לבן אדם לדבר".
"לכל אחד מאיתנו יש הוליווד בראש", מעיר נועם.
בקורס האחרון שימש זיו כמלווה של אחד החניכים. "זה אומר שהוא יכול לפנות אליך 24/7, ברגע שהוא במצוקה או סתם רוצה להתייעץ. אם למשל חניך מתקשר באמצע הלילה ואומר: 'יש לי התקף חרדה, כל הגוף מגרד לי', אני אגיד לו: 'תזכור, הרגשה היא לא עובדה. בוא נחזור רגע לצעד הראשון ב־12 הצעדים – לתרגל חוסר אונים. אין לך דרך לשנות את המצב, תזרום עם הסיטואציה עד שזה יעבור'".
רובי שמש – בוגר המחזור הראשון של קורס 12 הצעדים שמנחה כיום קבוצות במכללה ומעביר סדנאות כתיבה – היה המלווה של זיו. "בשנה הראשונה הבן אדם לא היה מסוגל לשבת. קם, עומד, הולך. תזזיתי ברמות אחרות", הוא מספר.
רובי, 56, תושב אריאל ואב לילד אוטיסט ברמת תפקוד נמוכה, שירת כלוחם בגבעתי. באפריל 88' איבד את מפקדו הנערץ, סא"ל שמוליק אדיב ז"ל, שנהרג בקרב עם מחבלים בהר דב. "הוא היה בשבילי כמו אבא", מספר רובי. אבל מה שרדף אותו בחלומות היו הילדים הקטנים מג'באליה. "ארבע בבוקר, אתה נכנס לבית של משפחה, מוציא את כולם מהמיטות, לוקח מכל הגברים תעודות זהות ולפעמים גם עוצר אותם. הילדים הקטנים היו רצים אחרינו וצועקים: 'אבא! אבא!' מאז שהפכתי לאבא יש לי חלום שחוזר על עצמו: הילדים האלה נמצאים בתוך בור עמוק, מושכים אותי פנימה וצועקים: אבא! אבא! איפה אבא?"
הרגשתי שאני מתפרקת
גם שירה אשכנזי איבדה את המפקד שלה. בת 47, טרנסג'נדרית ואמא לארבעה, שגדלה כנער בשם רפאל במשפחה דתית בירושלים. הייתה צלפית בחטיבת הנח"ל והעבירה חלק ניכר מהשירות ברצועת הביטחון בלבנון. "ישבנו בבינת־ג'ביל, במוצב כרכום. עשינו מארבים של 48 שעות בקור של אפס מעלות. זו הייתה תקופה קשה, כמעט כל יום נהרג חייל, ובאפריל 96' זה הגיע גם אלינו. רסיס של פצמ"ר שנחת בתוך המוצב פגע במפקד שלי, סמ"ר אורי פרידמן ז"ל, והוא נהרג. אני זוכרת איך החובש ניסה לבצע בו החייאה".
אחרי השחרור שובצה בפלוגת הסיור של חטיבת השריון הסדירה 401. "עם המזל שלי, בכל פעם שהייתי במילואים התחיל משהו: קבר יוסף, האינתיפאדה השנייה. ותמיד כשחזרתי ממילואים הייתי חולה עם חום למשך כמה ימים".
ואז הגיע מבצע צוק איתן. "החטיבה שלנו פעלה בצפון הרצועה, בגזרת בית־חאנון. לצוק איתן כבר הגעתי בתור שירה. הייתי אחראית על כל המינהלות בפלוגה, וכשאמרתי 'יאללה, מתארגנים, תכף נכנסים לעזה', מישהו קם ואמר: 'מי שם את הקוקסינלית הזאת אחראית על כל הפלוגה?'"
איך הרגשת?
"האמת? שמחתי. קודם כל, שמכירים בזה שאני אישה. וגם שמישהו אומר את מה שאחרים חושבים ומפחדים לומר".
צוק איתן היה הטריגר שהציף את הטראומות. "נכנסתי לדיכאון עמוק, התחילו לי סיוטים בלילה, הרגשתי שאני מתפרקת. ואז התחלתי להשתמש בסמים קשים. הייתי גרה בשירותים ויוצאת רק כדי להתארגן. שמונה שנים הייתי מתה. בסוף נכנסתי למרכז גמילה ואחרי חודש הגעתי לפה. חמישה חודשים הייתי במרכז יום למכורים. סיימתי שנה ראשונה בלימודי פסיכותרפיה, עשיתי את קורס 12 הצעדים והייתי מלווה במחזור האחרון".
את הקורס עשתה שירה עם זיו. "ביום הראשון היא באה להגיד לי שלום - ואני ישר הלבשתי עליה שהיא האישה שפגעה בי. סיפרתי לעצמי סיפור בראש. מאותו רגע נכנסתי לניתוק. היה לי קשה לדבר איתה, לראות אותה. היא הייתה הטריגר שלי". שירה: "לא הבנתי למה הוא מתרחק ממני". זיו: "אחרי כמה שבועות ישבתי איתה לשיחה, הסברתי לה את העניין ושאין לי שום דבר נגדה".
שירה ממהרת, אחרי הראיון היא רצה למרכז היום למכורים. "אני מספרת לנגמלים מה עברתי ואיפה אני היום, נקייה לגמרי ואפילו מנהלת בית מאזן למתמודדי פוסט־טראומה. אני נותנת להם כוח, תקווה, מסר של החלמה", אומרת שירה והנוכחים בחדר מוחאים כפיים. עוד ניצחון בקרב שלא נגמר לעולם.
החלמה, יותר מהכל
אחת החזיתות בקרב הזה היא אגף השיקום. "אותי זה מרתיח שלא הכירו בלוחם כמו בר כלף כפוסט־טראומטי בטענה שהיו לו בעיות נפשיות עוד לפני הצבא", אומר רובי. "אם היו לו בעיות נפשיות, למה הכנסתם אותו למסגרת צבאית קשוחה? בכל מקרה, אנחנו מקבלים לקורס כל אדם שמצהיר שהוא פוסט־טראומטי, גם אם אינו מוכר על ידי משרד הביטחון".
מה גורם להלום קרב שבקשתו להכרה נדחתה לשלוח יד בנפשו?
"כל בן אדם רוצה שיראו אותו, שיחבקו אותו, שיעניקו לו אהבה. ופה קורה ההפך. המדינה ששלחה אותך לשם, וחזרת איך שחזרת, אומרת לך שאתה שקרן. וכל העוצמה הזאת של משרדי ממשלה מפחידה אנשים. הם צריכים לחזור ולהתחנן ובסוף הם נשברים".
זה משהו שמדברים עליו בקורס? אתם עוזרים לחניכים בהתנהלות מול הרשויות?
ברק: "אנחנו לא מתעסקים בזה כדי לא להסיט את תשומת הלב מההחלמה, שהיא הדבר הכי חשוב".
ואם אחד החניכים אומר: "תשמע, הייתי אתמול באגף השיקום והם חושבים שאני שקרן"? מה אתה כמנחה מייעץ לו לעשות?
"אני לא מייעץ לו שום דבר. אני אומר לו שאוהבים אותו, שואל אותו איך הרגיש בסיטואציה ומזכיר לו שהרגשה היא לא עובדה. פעם ליוויתי מישהו לאגף השיקום, אבל רק כדי לתת לו יד, שלא יהיה שם לבד".
היו לכם חניכים שאיימו להתאבד?
"היה מישהו שהודיע שבחצות הוא מתכוון להתאבד. רובי וניצן, אחת המנחות, נסעו אליו הביתה ונתנו לו חיבוק. היום הוא חי ומחייך וגם נרשם ללימודים במכללה".
בחודש הבא תציין מדינת ישראל 50 שנה למלחמת יום כיפור. רבים יצאו מהמלחמה ההיא פצועים בנפשם. הרבה מהם אינם מטופלים. "איתי בקורס היה מישהו שהשתתף במלחמת ההתשה, ביום כיפור ובלבנון הראשונה", מספר נועם. "ישבתי אצלו בבית לא מזמן והוא אמר לי: 'תראה מה זה, אתה בן 24 ואני בן 73. שנינו חווינו את אותו חרא, אבל אתה הרווחת חיים שלמים'".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.08.23
