אחת לזמן מה נתקל הציבור הישראלי במקרה מקומם שקשור בטיפול במי שנתנו את גופם ונפשם למען המדינה. הפרסום מעורר רעש, הפוליטיקאים מזדעזעים, אגף השיקום במשרד הביטחון מתגונן וכולם מסכימים שככה זה לא יכול להימשך, מנסים משהו עם כוונות טובות, בתקרית הבאה מגלים שזה לא מספיק – וחוזר חלילה.
התאבדותם של בר כלף ואור דוניו ומחאת הלומי הקרב שבאה בעקבותיה, כמו גם העובדה שלוחמי האש דקל מורציאנו ועדנאן אסעד ז"ל אינם מוכרים כחללי מערכות ישראל (בניגוד לשוטרים ולסוהרים, למשל), הם חלק מהריטואל הזה. גם כאן עולה הדרישה המוצדקת לטיפול טוב יותר של המערכת. אלא שגם הפעם נדמה שהבעיה היא לא רק בירוקרטיה, אלא חוסר היכולת לקבל החלטות אמיצות ומאוד לא פופולריות: לפתוח לדיון מחודש ונוקב את השאלה מי באמת זכאי להכרה וטיפול מהמערכת – וגם מי לא.
ראשית צריך להכיר את הנתונים: משרד הביטחון מטפל כיום בסביבות כ-60 אלף נכים ומספר דומה קיבל הכרה ראשונית וזכויות. ההערכות הן שעלות הטיפול בנכה צה"ל ושווי ההטבות שהוא מקבל, גבוהות פי ארבעה מאלה של נכה שמופנה לביטוח הלאומי. מאז המקרה המכונן של איציק סעידיאן, שהצית את עצמו בעקבות הטיפול הלקוי של משרד הביטחון בו ובחבריו הלוחמים, נולדה תוכנית "נפש אחת": מסלול ירוק ללוחמים; טיפול מיידי עוד בטרם ההכרה הרפואית; הוצאת הוועדות הרפואיות לבתי החולים; יותר תקנים; והרבה יותר רגישות לפונים.
אמיר אשל, מנכ"ל משרד הביטחון בעת מיסוד התוכנית, ניצח על האופרציה ויורשו בתפקיד, אייל זמיר, ממשיך אותה. תקציב הטיפול בנכי צה"ל זינק מ-3.6 מיליארד שקלים ל-5.5 מיליארד. האם היא מספיקה? לא. האם יהיו עוד מקרים שייפלו בין הכיסאות? כן.
אלא שבצד החובה להקל על הגיהינום שממנו סובלים הלומי הקרב, חשוב לדבר ביושר על המספרים. אם לפני ארבעה עשורים רובם המוחלט של נכי צה"ל היו כאלה שנפגעו בקרב, בתאונות אימונים או כתוצאה אחרת של השירות הצבאי, המצב השתנה באופן דרמטי: כיום עומד מספרם על 25% בלבד וייתכן שאף פחות.
זאת אחת הנגזרות של שינוי פני המלחמה: לדוגמה, צה"ל כמעט ולא מתמרן על הקרקע והוא לא עשה זאת באופן נרחב כמעט עשור, מאז מבצע צוק איתן ב-2014. שנת 2022 הסתיימה עם שלושה הרוגים בפעילות מבצעית. בהתאמה היינו אמורים לראות ירידה בפניות, אבל המגמה הפוכה לגמרי, בעיקר בעולמות הפוסט-טראומה. בשנת 2020, למשל, היו 570 בקשות להכרה, אבל רק במחצית הראשונה של 2023 נרשמו 2,500 בקשות – כמעט פי חמישה. כמובן שההד העצום של פרשת סעידיאן העלה את המודעות, אבל גורמי המקצוע טוענים שזה עדיין לא מסביר קפיצה כה דרמטית ללא אירועי מלחמה חריגים. התוצאה ברורה: "העומס הוא אדיר", אומר גורם בכיר במערכת.
היבט מטריד נוסף, שנמצא בשיח שנים אבל בינתיים כלום לא השתנה, קשור לפציעות פיזיות של חיילים בנסיבות שאין להן שום קשר לשירות הצבאי. בלתי נתפס שחייל שמשרת בקריה ונפצע בסוף השבוע בתאונת דרכים עם המכונית של הוריו, יהיה באותו מעמד של לוחם שנפצע בקרב בינת-ג'בל. אין היגיון גם בכך שחייל מינהלה שבחר להיות עריק כדי לעבוד במפעל של אבא שלו ונפצע ממלגזה, מקבל את אותה הכרה של לוחם שנפצע בסג'עיה.
כאמור לעיל, כיום אין כמעט לוחמים שנפצעים בקרבות כאלה, ולכן לא הם אלה שיוצרים עומס על הוועדות הרפואיות, בחסות תעשייה שלמה שהתפתחה מסביב, למשל של עורכי דין שמתמחים בהגדלת אחוזי הנכות. את החשבון, כידוע, כולנו משלמים. "ברור לך שיש המון מתחזים וכאלה שמנצלים את הקופה הציבורית ובגללם אתה עלול לפספס נפגעים אמיתיים, שלהם מגיע הכל אבל הם המעטים שבמעטים", אומר גורם בכיר שעסק בתחום.
הוא מסביר שעל גבן של הפרות הקדושות, כלומר הלוחמים היקרים שנפגעו בשירות, רוכבים חזירים שמנצלים את המערכת ואין מי שיעצור אותם: "הם מספרים סיפור מסוים, אתה הולך ובודק ורואה שהוא לא היה בקרב או שלא מגיע לו, ואז מקבל איומים שיפנה לתקשורת. המערכת נבהלת ומעניקה הכרה גם כשלא מגיע".
עצוב לומר זאת, אבל גם בהודאתו של הבכיר אין הרבה חדש: "נכות צה"ל הפכה לתעשייה", אמר אמנון אברמוביץ', הפרשן הבכיר של חדשות 12 ונכה צה"ל ממלחמת יום כיפור. הוא, כמו החתום מעלה, לא מתכוונים להכליל בשום אופן, אבל כל מי שחי כאן מכיר את התופעה הפסולה. הדרך לפתרון צודק ומוסרי, שיספק תגמול והגנה על מי שבאמת הקריבו מעצמם, לא עוברת רק בתקציבים ובתוכניות בסגנון "נפש אחת": דרושה מנהיגות שתדע לומר שההגדרה הנוכחית של "נכה צה"ל" היא חלק מהבעיה, בגלל חוסר האבחנה בין מי שנפגעו במילוי תפקידם ובין מי שנפגעו בזמן שירותם הצבאי אך לא בנסיבות הקשורות לשירותם הצבאי.
לשם כך דרושה חקיקה והיא כבר מצריכה אומץ לב ציבורי, לא בדיוק תכונה שאנחנו נתקלים בה יותר מדי בקרב נבחרי הציבור, ודאי לא לאחרונה. קשה לדמיין פוליטיקאים שיעמדו בתור כדי לומר את האמת: יש מקרים של פגיעות ופציעות שבהם צריך להסתפק בטיפול במסלול של הביטוח הלאומי ולא של אגף השיקום. זה אומר להיכנס לעימות עם ארגון נכי צה"ל ועם תקשורת פופוליסטית. אבל בכך נבחנת מנהיגות. ובהיעדרה של אותה מנהיגות, לא פלא שנוצר עוול כלפי לוחמי האש וארגוני ההצלה. לו היו מקלים את העומס על משרד הביטחון, השכל הישר היה משחק תפקיד, ודקל מורציאנו ועדנאן אסעד ז"ל היו מוכרים כחללי צה"ל, על כל המשתמע: הם נפלו בזמן פעילות מבצעית שנועדה להציל חיים, כלומר מתו במילוי תפקידם.
רפורמה אמיצה ונחוצה לא רק תיצור שיקום ותמיכה יעילים והוגנים יותר; היא גם תספק לגיבורים כמו מורציאנו ואסעד את המעמד שלו הם ראויים.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.08.23
