סופי כהן לא אוהבת סודות. בתו של המרגל אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק" ומי שנחשב לסמל הגבורה – והסוף הטרגי – של סוכני המוסד לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, הייתה רק בת ארבע כשאביה נחשף ונתלה בסוריה. "אני משתדלת שלא יהיה לי שום סוד", היא מספרת כיום, למעלה מחמישה עשורים אחרי אותה פרשה מצלקת. "ריגול זה מקצוע אכזרי. כולם יוצאים ממנו פוסט־טראומטיים. אתה משקר דרך קבע, חי רחוק מהמשפחה, לא אתה. הורס לאנשים אחרים את החיים: לאלו שאתה צריך להרוג, לתפוס, לגייס".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההסתכלות המפוכחת של כהן על המורכבות של עולם הביון משותפת גם לילדי מרגלים אחרים. הם היו פעוטות או ילדים מתבגרים כשההורים שלהם נעלמו למקום לא ידוע בשליחות המדינה. גם הם קיבלו רק סיפור כיסוי ולא ידעו מה באמת ההורים שלהם עושים. רק ממרחק שנים הם יכלו להתגאות בגבורה, עליה שילמה המשפחה מחיר. לא מעט משפחות חיות כך גם היום; האב או האם בצללים - והמשפחה כולה מושפעת.
שבעה ילדי סוכני מוסד, מהבכירים בתחומם, ייקחו חלק בפאנל "סיפורי מרגלים – הילדים מספרים על הוריהם מהמוסד" שיתקיים במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים. הפסטיבל המיתולוגי, בייסודו ובניהולו האמנותי של יוסי אלפי, יציין השנה 30 שנות פעילות ויתקיים בין התאריכים 26 בספטמבר עד 5 באוקטובר. (פאנל ילדי המרגלים ייערך ביום שני, 2.10, בתיאטרון גבעתיים).
אלה סיפוריהם של חמישה מהם:
סופי כהן, בת 63, גרה בהרצליה, אלמנה, אמא לבת וסבתא לנכד. פסיכולוגית.
"האיש שלנו בדמשק", ככל הנראה המרגל המפורסם בתולדות המדינה, היה עבור סופי כהן בעל תיאור הרבה יותר קצר: אבא. כהן יצא בשליחות המדינה לסוריה, שוב ושוב, ללא מורא, למרות היותו איש משפחה, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים מאוד. סיפור הכיסוי שלו היה סוחר סורי גולה בשם כאמל אמין ת'אבת, ששב לארצו. הוא התיידד עם צמרת הממשל, ובמחצית הראשונה של שנות ה־60 העביר לישראל ידיעות רבות וחשובות. בינואר 65' נחשף ובמאי באותה השנה נתלה. עד היום מקום קבורתו לא ידוע בוודאות, ותפיסתו היא הטראומה הגדולה של שירותי הביון בישראל בענייני ריגול.
"אבא עזב את הבית בפעם האחרונה כשהייתי בת ארבע וקצת", מספרת סופי. "אז, לא הבנתי שהוא מרגל. אף פעם לא סיפרו לי שהוא נפטר, או מת, או מרגל. זה הבנתי לבד, מאזכרות וטקסים. לא זוכרת שמישהו התפנה לספר לי את הסיפור, ולקח הרבה שנים עד שרציתי לחקור מה היה שם. גדלתי בבת־ים עד שנת 68'. כולם סביבנו ידעו את הסיפור, והסתכלו עליי בעין אחרת. אבא התפרסם ונהיינו משפחה שכולם הכירו. זה היה מביך עבורי, שמבית מאוד שקט הפכנו להיות מרכז של משהו שאני לא מבינה מהו. אני זוכרת את עצמי בת שש או שבע, הולכת ברחוב ולא מבינה למה כולם מסתכלים עליי. כעבור שלוש שנים עברנו לרמת־גן וגם שם כולם דיברו על זה, אבל אף פעם לא באו אליי אישית. הייתה הרבה רכילות סביבנו, תשומת לב, מבטים. הרבה ציפיות מצד הסביבה לגבי 'הילדים של אלי כהן', ציפיות שברובן לא עמדנו. שנהיה מבריקים, מעולים בכל דבר. באופן לא מודע אבל עקבי, הייתי מאכזבת. הקפדנו להביא ציונים לא טובים, להתרשל, להתעצל.
יש לי מאבא כמה זיכרונות. למשל, שהוא מגיע לברית של אחי, שי, ושאני מתקשה להאמין לו בכל פעם שהוא חוזר. אני זוכרת אותו נוהג בג'יפ, לא שלנו. כנראה כזה שהושאל ממשרד הביטחון. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שראיתי את אבא נוהג. הוא היה במצב רוח מעולה, שר ומחא כפיים, ואני הייתי בחרדה שיעזוב את ההגה ויקרה משהו. בפעם אחרת אני זוכרת אותו מגיע לישראל. אז עוד הייתה מרפסת בנתב"ג, עליה עומדת אמא עם אחותי עירית על הידיים, ואותי מישהו, כנראה מהמוסד, לוקח עד המטוס. אבא לבש מעיל והוא זר לי. אני מתביישת, והאיש מעודד אותי לפנות לאבא. אני דופקת לו במעיל ואבא מתכופף ומרים אותי, מאוד עצבני. אני מניחה שהוא היה במתח וכולו אדרנלין ולא שם לב שהוא מכאיב לי באחיזה שלו. הוא תמיד הגיע הביתה עם בגדים יקרים עבורנו והמון צעצועים. לפני שהוא יצא לשליחות הוא כתב גלויות, ומדי פעם הביאו לנו אחת.
בהתחלה זה היה כבד עליי להיות הבת של אלי כהן. מביך, מלא עצב ובכי וטקסים, וכולם מצביעים עליי והייתי צריכה לנחש, אם הם נחמדים אליי כי הם יודעים, או סתם. לא הצלחתי להבין מה זה גיבור, כי גיבורים לא מתים.
וגם שמעתי את המילה ‘מסכנה’ כל הזמן. ידעתי שאנשים יודעים ושאין איפה להתחבא. אחר כך, כשגדלתי, הבנתי שיש לי תפקיד וגיליתי יותר סבלנות, כי אנחנו הכתובת היחידה לציבור שרצה להתחבר לסיפור. למדתי להכיל את כל המנעד הרגשי שבא עם העובדה שאני הבת של אלי כהן. את באמצע היום אוכלת פיצה, ופתאום מישהו ניגש ומתחיל לדבר. הוא רוצה לכבד את אבא, ואת צריכה להקשיב, להבין ולהיות אמפתית. אולי בגלל זה, כולנו, הילדים והנכדים הפכנו לפקידים בצבא. כי את רואה את הצד השני של הגבורה, וזה לא מושך.
מגיל צעיר הייתי צריכה להתבונן ולהרגיש ולהבין לבד, אולי בגלל זה בחרתי להיות פסיכולוגית. יצא לי לטפל בבחור יוצא מוסד. הוא לא בא אליי כי הוא ידע שאני ‘הבת של’, אבל כשגילה זה היה חיבור אחר, של מישהו שמבין. שמתלכד סביב כאב משותף".
ענת יהלום־רימשון, 68, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשבעה, גרה בכפר־סבא. מרצה בארץ ובעולם על סיפורה האישי ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל.
במלחמת יום כיפור הקצינה ענת יהלום נפצעה באורח קשה, אבל זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא שילמה מחיר על השירות למדינה - גם אם שילמה את המחיר הזה בלב שלם. אביה, יוסף יהלום, איש קבוצת כנרת, שירת במרוקו ועמד בראש המסגרת שנועדה לארגן את עליית יהודי מרוקו לארץ במבצע יכין. על סירובו למלא הוראה להשאיר זקנים וחולים מאחור, זומן לבירור בארץ. כ־60 אלף איש עלו ממרוקו בתקופת שירותו. ב־65' יצא לפריז בשליחות המוסד, וככל הנראה עסק במעקב אחרי מפלגות ניאו־נאציות בגרמניה. ב־82' יצא שוב לשליחות אחרונה מטעם המוסד, הפעם בטייפה. נפטר בשנת 2010 בגיל 86.
"אבא שלי גויס למוסד בשנת 60'. איסר הראל, אז ראש המוסד, חיפש ניצולי שואה כדי שיהיו סוכנים, כי הוא חשב שהם בטח ירצו לנקום", מספרת יהלום־רימשון. "בהתחלה הכל היה קשור לאיתור ההנהגה הנאצית באירופה. סיפור הכיסוי שלו היה איש גרמני, ואמנם הוא היה גבוה, דובר גרמנית, בעל מראה ארי. לא הייתה לו בעיה להשתלב. אפילו חזר לשמו המקורי מילדות, ארווין דיאמנט. כשאיסר בא לגייס אותו היה צריך, כמו בקיבוץ, להצביע. אבא של נעמי שמר היה המזכיר, וביקש מכולם להצביע בעד. אמרו לו: 'לא מצביעים, רק אם תגיד לאן ומה מהותה של השליחות'. ואז איסר הגיע עד לכנרת, שהייתה באותם ימים מעבר להרי החושך, ומאיר, אבא של נעמי שמר, דפק על השולחן ואמר: 'אם ראש המוסד מגיע עד כנרת ומבקש חבר שלנו לשליחות של מדינה בת תשע, אנחנו לא יכולים להגיד לו לא'. ואז אישרו אותו. אבא עזב את הבית לשנתיים, לא אמר לאן הוא נוסע, מתי יחזור. הזמנים כמובן ללא אינטרנט, טלפון או טלוויזיה. הדבר היחיד שהיה מגיע ממנו מדי פעם היה מברק שהוא שלח והגיע למזכירות הקיבוץ, שהיום הוא יתקשר. אני זוכרת שאמא ואנחנו, ארבע בנותיו, היינו רצות למזכירות, יושבות מתחת לאיקליפטוס בעוד שאמא עולה למעלה ומנהלת איתו שיחה קצרה. מדי פעם כתב גלויה מאיפה שהוא. לא באמת ידענו מה הוא עושה ומתי הוא יחזור. אף אחד לא העלה בדעתו שהוא מרגל. כששאלו מה עושים ההורים עניתי ש'אבא שלי בחוץ לארץ'. בתקופה ההיא הרבה אנשים היו נוסעים לשליחויות ציוניות עבור הבונדס או הסוכנות.
הפעם הראשונה שפגשתי ילדים 'כמוני' הייתה כשנסענו לשליחות בפריז. להיות ילדים של סוכני מוסד, זה אוי. משהו לכל החיים. הכל היה כללים. אסור לדבר, לשאול. היינו ילדות סוד. אמרו שאם מישהו יידע, משהו רע יקרה לאבא. גם בינינו לא דיברנו. לדבר על סוד שיכול לפגוע באבא, זה מפחיד. אמרו לנו: 'את לא עונה על שאלות, ואם אחת החברות שלך בכיתה שואלת מה אבא שלך עושה את עונה זה לא עניינך'. אלו דברים שנשארים בך לכל החיים. עד היום אני יודעת 'לאסוף מודיעין'. להיכנס לחדר, להסתכל על אנשים כמה דקות ולספר לך עליהם דברים כלליים. זה עובר בדנ”א. כל הכיתה שלנו מפריז נשארנו חברות טובות, ורק עכשיו, כשהאבות כבר לא בחיים, אנחנו מדברות על זה.
סיפור הכיסוי של אבא בפריז היה שהוא בכיר גרמני. לכן גרנו ברובע ה־16 היוקרתי, בדירה של 12 חדרים, עם פעמון למשרתים. אבא לא הפעיל אותי, אבל היו שני אירועים. הראשון, שהוא הביא אותנו, את האחיות, לסרט, ואמר: 'אתן מחכות לי ליד היציאה'. אבל הוא חשב שהכניסה זו היציאה, וזה לא היה ככה. ועמדנו חצי לילה, בחושך, וחיכינו לו והוא לא בא. הוא מצידו היה בטוח שחטפו אותנו והרים את כל המוסד בשביל לאתר אותנו.
האירוע השני - פעם בשבוע היינו הולכים רק אני והוא לקנות עיתונים ישראליים בשאנז אליזה. יום אחד אנחנו מגיעים, ופתאום אני רואה על פניו מין עננה, והוא אומר לי: 'את יושבת פה עם הפנים כלפי חוץ, ולא זזה עד שאני חוזר'. ופתאום אני רואה אותו רץ בזיגזגים במורד השאנז אליזה, וחוזר אחרי שעה. כששאלתי אותו, הוא ענה: 'הייתי בטוח שנחשפתי'. ‘אז למה רצת בזיגזגים?’ שאלתי, והוא הסביר שאם יורים עליו, הסיכוי שיפגעו כשהוא רץ בזיגזגים, נמוך יותר. בגיל 1 הוריי נסעו לשליחות במזרח הרחוק, גם שם לדעתי עבדו בשביל המשרד. כשטסתי אליהם, הייתי צריכה לטוס חצי עולם כדי לא לעבור מעל מדינות ערב. בשנת 77', כבר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה נפצעתי, טסתי עם בגין לחתימת הסכמי השלום. אבא די שיקשק, כי בספרים של המודיעין המצרי היה עליו תיאור מפורט. אמרתי לו: 'אבא, יש שלום, אני עם ראש הממשלה, מה יכול לקרות לי?' אבל הוא היה מאוד חיוור".
יצחק לבנון, 78, נשוי, אב לשלושה, סב לשבעה, מתגורר בהרצליה. בעברו איש משרד החוץ ושגריר ישראל במצרים. כיום מרצה על מצרים באוניברסיטת רייכמן.
ולפעמים, דווקא אמא היא המרגלת. יצחק לבנון הוא בנה של שולמית קישיק כהן. מסוף שנות ה־40 ועד תחילת שנות ה־60 העבירה קישיק כהן ידיעות מודיעיניות שעזרו להעלאת יהודי סוריה ולבנון לישראל. לאחר שנחשפה נידונה למוות, אך עונשה הומתק ל־20 שנות מאסר. גם בעלה וילדיה שהיו בגירים נחקרו. היא הוחזרה לישראל במסגרת עסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים ונפטרה בגיל 100 בשנת 2017.
"אני ראיתי אמא רגילה. זה שהיא הייתה בורחת לנו בלילות, לפעילויות סודיות, לא ידעתי. מבחינתי, כילד, הלכתי לישון בנוכחותה, והתעוררתי בכל בוקר בנוכחותה, כשבמטבח מחכה לי כריך טרי שהכינה בעצמה. שנים אחר כך, כשנעצרה, התברר לי שבלילה היא הייתה מגיעה לישראל, מקבלת הוראות והנחיות, ונוסעת חזרה. אמא הייתה פעילה בבית הספר שלי בלימוד עברית ובגיבוש החבר'ה. רק יותר מאוחר הבנתי שהגיבוש הזה נועד לקראת שיגורם של הנערים והנערות לישראל. בגיל 15 פתאום נהייתי מודע לתנועה מוגברת של אנשים בביתנו. כששאלתי, ענו: 'זה לא עניין שלך, לך לישון'. אבל הייתי ילד נודניק ששאל 'למה' ו'למה', אז כדי להוריד אותי, אמא הייתה נותנת לי לעשות כל מיני דברים קטנים. המשימה הראשונה הייתה לנסוע למקום לא רחוק מהבית, שם הייתה קבוצה של נערים ונערות, שאחר כך הבנתי שהגיעו מסוריה. תפקידי היה לוודא שהם עלו בשלום על האוטובוס ולראות שהאוטובוס נסע. על זה נחקרתי אחר כך במודיעין הלבנוני. משימה אחרת הייתה קשורה לבחורה. היהודים הסורים היו מגיעים ללבנון בדרכם לארץ, ואמא דאגה שלא יישארו בביירות יותר מלילה אחד, כדי שהשלטונות לא יעלו עליהם. פעם אחת הגיעה בחורה, בערך בגילי, שכנראה לא יכלה לעבור באותו לילה, אז אמא ביקשה: 'קח אותה יחד עם חבריך, כאילו היא חברה במועדון שלכם, מהכיתה, מבית הספר'. ובאמת טיילנו, הלכנו להופעות, וביום השלישי אמא שמה אותה באוטו עם שני מדריכים ושלחה אותה לארץ. עד היום אני לא יודע מי זו, ולמרות שיש ברשותי תמונה שלנו מהבילוי המשותף, לא אפרסם כדי לא לסבך אותה. אמא הייתה מעבירה פתקים דרכי לקהילה היהודית. ההנחיה שקיבלתי ממנה: 'הפתק הזה יישאר ביד שלך, אתה לא פותח ולא מציץ'. אנחנו שבעה ילדים, אבל רק אותי היא הפעילה, וכשזה קרה הרגשתי ג'יימס בונד. פעם הגיע אלינו מישהו ואמא שמעה על זה בטלפון, וביקשה: 'תחזיק אותו, אני כבר מגיעה'. מתברר שהוא היה מבריח שבא מהארץ עם הנחיות מההגנה.
"לאמא ולי הייתה שפה פרטית, שפת רמזים. את הילדים מסוריה שעלו לאוטובוס כיניתי 'גלילי בד', כי אבא שלי היה סוחר בדים. פעם היא אמרה לי 'בית כנסת', והתכוונה לסוכנות היהודית. תמיד כשרצינו לדבר על ישראל היינו אומרים: 'עולים להר'. כשאמא שוחררה, נציג הצלב האדום הציע לנו ללכת לישראל או לז'נבה. כשסיפרתי על זה לאמא, אמרתי לה: 'מציעים לעלות להר, או לעשות סקי', שזה ז'נבה. היא ענתה: 'חד־משמעית עולים להר'.
"בימי שישי בצהריים אמא הייתה משליטה שקט מוחלט, יושבת ליד רדיו גרונדיג שאבא קנה לה ושומעת תוכנית ד"שים. אף פעם לא הבנתי מה מעניין אותה שמזל מבאר־שבע שולחת ד"ש לרינה מדימונה. לימים התברר לי שדרך התוכנית היו מעבירים לה הנחיות. כשנתפסה התקשורת הצליחה לחשוף דברים, ואז אתה מגלה שגדלת בצל של משהו הרבה יותר גדול, חזק ומסוכן. ואתה אומר: 'איך היא הצליחה לעשות דברים מהסוג הזה?' הייתי תמים. כשהורשינו לצאת מלבנון, אבא והאחים באנו דרך קפריסין, בעוד שאותה העבירו דרך מעבר ראש הנקרה. אני זוכר שהרמתי טלפון לבית של סבתא כדי לוודא שהיא בארץ, כי הסתובבו שמועות שסוריה רוצה אותה למשפט חוזר, אחרי שבלבנון יגמרו איתה. מי שענתה לטלפון הייתה דודה שלי. אני לא דיברתי עברית, והם לא דיברו אנגלית. ביקשתי את אמא ואמרו לי: 'נוט היר'. אז חשבתי שזהו זה. התחלתי להשתולל והחלטתי שלא משנה מה, אני חוזר לביירות לחפש אותה. כבר סידרתי מזוודה, ואבא והאחיות מנסים לשכנע אותי: 'תחכה, בוא נראה'. בסוף התברר שהיא הייתה אצל הספר. כשהייתי שגריר במצרים, בסוף הכהונה מישהו סיפר לשגרירה האמריקאית על אמא שלי, והיא לא האמינה. שאלה אותי: 'זה נכון?' עניתי בגאווה: 'כן, אני הבן של שולה'".
מישל בינט־דגן, 72, אם לשלושה, סבתא לתשעה.
אביה של מישל, סא"ל מאיר (מקס) בינט, היה איש מודיעין ישראלי שפעל ברחבי העולם, בין השאר כאיש עסקים גרמני עם קשרים במזרח התיכון. בין 1952־1954 חי בקהיר, משם העביר ידיעות. גם אשתו ג'ין ובתו מישל חיו עימו בקהיר. הוא נחשף ונתפס בעקבות פרשת "עסק הביש", שהסעירה שנים רבות את המדינה, ובה נתפסה במצרים חוליית ריגול שפוצצה מתקנים שונים. בינט הבין שמדובר במשפט ראווה והחליט להתאבד לפני מתן עדותו. היה בן 37 במותו. מישל בתו הייתה בת שלוש.
"מאז ומעולם הייתי חלק מהכיסוי של אבא כמרגל. היה זה אך טבעי שאדם בן 34, נורמטיבי, יהיו לו אישה וילדה. כשהיינו במצרים יחד עם אבא, היו לי מסמכים עליהם חתום המלך ג'ורג' השישי, ולפיהם נולדתי באנגליה וקוראים לי מישל פטריציה, למרות שבמקור נולדתי בתל־אביב ונקראתי מיכל. גם המסמכים של אמא שלי, ג'ין, שונו. למרות שהיא נולדה בדרום־אפריקה, היה רשום 'לונדון'. כשהייתי בת שנתיים החזירו אותו למשימה בגרמניה ואנחנו נסענו יחד איתו, לבנות לו את הכיסוי. הייתה לנו דירה בבון, אז בירת גרמניה המערבית. אחר כך הייתי בכל מיני ארצות, שלושה חודשים באיטליה, כמה חודשים באנגליה. בהתחלה אמא לא ידעה. אולי חשדה. אבל יום אחד, כשהיינו בארץ, במוסד שכחו להחליף את הבולים והגיע מכתב עם בולים מצריים, והיא הבינה. כל הזמן הסתובבנו עד שהגענו למצרים. וזה היה מתח גדול שלא יזהו.
אני מסרבת להגיד שאבא שלי היה מרגל, בטח לא סוכן. אני לא אוהבת את ההגדרות האלו. אבא שלי היה לוחם סתר של מדינת ישראל. וזה אומר עבורי הרבה בדידות, סודיות. קושי לדעת מה מותר להגיד ומה לא, לא לקבל פידבק. אחרי שהתאבד באו אנשים קרובים, ואמרו: 'אבא היה גיבור', ואם כך, למה אין לו הכרה? מהמפקד, מהצבא, מהממשלה. כשחברי החוליה חזרו ב־68' הייתי בטוחה שהנה, עכשיו יגידו. וכלום. אנשים יודעים מי זה אלי כהן, מרסל ניניו - ולא מאיר בינט. אבל כנערה הייתי בתוך הכאב והבלגן ולא הייתי פנויה למלחמות. ישבתי ובכיתי הרבה. אנחנו עזבנו אותו ב־29 ביולי, ואילו הוא נתפס ב־10 באוגוסט. הוא יכול היה לצאת. זה הרג אותי.
בתקופה שבה גדלתי לא היו אנשים גרושים ולא ילדים בלי אבא. ילדים הציקו לי, 'איפה אבא שלך'. הייתי שקטה ועדינה אז, בכיתי המון. ביום הזיכרון של כיתה ו', המורה אמרה לכיתה: 'מישל, אבא שלה היה גיבור, מרגל'. היא הייתה שכנה שלנו וידעה. ברבות השנים סיפרה שאמא צעקה עליה: 'למה אמרת את זה?! גרמת למישל לבכות'. אני ידעתי את כל הפרטים מגיל מאוד מוקדם, חמש או שש. העברית של אמא לא הייתה כל כך טובה, וכשנפתח אתר יזכור אני זו שכתבתי לאתר על אבא, הייתי בת 11 או 12. כשבגרתי הלכתי להיות יועצת חינוכית ומטפלת בילדים עם קשיי למידה. בילדותי הייתי מאוד שקטה ולא פנו אליי, לא התאמצו לדבר איתי. אז בבגרותי אמרתי: אלמד מקצוע שבא במגע עם הילדים, שלא יישאר ילד בבית ספר שלא יראו אותו. אולי זה קשור לעובדה שגדלתי רק עם אמא, בלי אבא".
אסף קדם, 70, נשוי, אב לארבעה, סב לשבעה. גר בקדמת צבי ברמת הגולן, בעל יקב ויינן.
אביו של אסף, אהרון מזרחי, נחשב לאחד מגדולי המסתערבים של יחידת "קיסריה". כשקמה המדינה ביקש בן־גוריון מיצחק שמיר להצטרף למוסד. שמיר, למרות היותו מפקד הלח"י, התנה את בואו בשלושה לוחמים שיצטרפו אליו. אחד מהם היה מזרחי, למרות היותו איש אצ"ל. גולת הכותרת של השירות של מזרחי הייתה שהצליח להיטמע כ”פלסטיני” ושימש כגזבר של הפתח באירופה. בעקבות חשד לחשיפתו, וכאחד הלקחים מפרשת אלי כהן, חזר לארץ בסוף 69', ונפטר בשנת 76'.
"הוריי התגרשו כמה חודשים לאחר הולדתי ויש לי אח, ג'קי, שגדול ממני בשנתיים. לא היה לי אבא, הייתי רואה אותו פעם בשנה או שנה וחצי. פעם אפילו לא ראיתי אותו במשך שנתיים. גדלתי עם אמא בגבעתיים. דוד שלי, בכור שטרית, שהיה חתום על מגילת העצמאות ושר המשטרה, גר מולנו. גם אמא שלי עבדה במשטרה, ולמעשה גדלתי אצל סבי וסבתי. הייתי ילד מאוד שובב ובעייתי אבל המוסד היה דואג לנו. למשל, כשהיו זורקים אותי מבית הספר, אמא הייתה מתקשרת למישהו, ואז היו מגיעים לבית הספר שני אנשי מוסד, מדברים עם המנהל, ופתאום המנהל היה מחבק אותי והייתי יקיר בית הספר.
“מדי פעם היינו מקבלים חבילות של בגדים, שאף פעם לא היו במידה הנכונה. תמיד גדולים מדי או קטנים מדי, כי מישהו מהמשרד היה קונה ושולח בשם אבא. לבר־המצווה קיבלתי חליפה. פעם, בלי קשר, קיבלתי אקורדיון, ובפעם אחרת, גיטרה. וגם מכתבים וחבילות, אבל עם בולים מהארץ. הדמות שלו באירופה הייתה של איש עסקים עשיר, בתחום מכשירי החשמל. ולכן כל אלו שלמדו בגרמניה מהפתח, היו אורחיו.
“כששאלו 'מה אבא עושה', עניתי ש'הוא עובד בחוץ לארץ'. זה נשמע ממש יפה להגיד את זה אז. אבל באמת, עד גיל 14־15 לא ידעתי מה הוא עושה, ואז הבנתי שהוא עושה משהו לטובת מדינת ישראל. הוא אף פעם לא דיבר על מה שעשה כי אסור היה לדבר. למעשה, רק כמה חודשים לפני פטירתו הייתה לנו שיחה מעניינת, ואז הוא סיפר לי שעשה כל מיני דברים. כמה שנים טובות אחרי שנפטר המוסד קרא לנו וסיפר את סיפורו.
חוץ מענייני המוסד, לאבי היו שתי חנויות טפטים בתל־אביב. אני זוכר מישהו בשם נעים, שהיה מגיע לחנות בבוגרשוב והם היו הולכים ברחוב ומדברים ביניהם, איך לחדור לפה או לשם ואיך להתקרב לאנשים. הוא תמיד היה יוצא מהחנות בצורה מוזרה, הסתכל לצדדים, הרכיב משקפי שמש. בעיניי לא היו לאבי חיים. אף פעם לא הבנתי למה הוא היה צריך את זה. למה להתגייס למוסד, נשוי טרי עם שני ילדים. אבל עובדה שהוא עשה את זה. פעם אחת הוא לימד אותי לעקוב. כשאבי גר בגרמניה היה לו רומן עם צעירה בשם מריון, וכשהוא ‘נשרף’ היא הגיעה לארץ והפכה לאשתו. מריון הייתה יפה ואהבה ללכת לים, אז בפעם אחת הוא נלחץ מזה וביקש ממני לראות איפה היא. 'אבל אל תתבלט', הוא אמר לי. 'תעמוד מאחורי העמוד ותסתכל'. כשחזרתי אמרתי לו שהכל בסדר. ב־73' היא נטשה אותו, אבל מהר מאוד הייתה לו אישה אחרת.
רק אחרי שנפטר העזתי להגיד, 'אבא שלי מרגל'. זה קרה בשלבים. אני זוכר שהייתי אצל חברים שאירחו מישהו, שהיה מנהל אל על בפרנקפורט, והוא סיפר להורים של החבר שלי שדמות מאוד רצינית בביטחון הלכה לעולמה, מישהו שהיה הגזבר של הפתח. ואני ישבתי בצד, ובסוף אמרתי לאותו אדם שזה אבי, והוא היה מופתע והתרגש מאוד. במקביל, יצחק שמיר כתב הספד שפורסם ב'ידיעות אחרונות', ופתאום כולם בקיבוץ שבו גרתי אז, התחילו לדעת שאבא שלי היה מרגל. הייתי די גאה בו. אני לא כועס עליו על הילדות שלי, או על המוסד. אני חושב שהוא פחד שהפתח יחסל אותו בארץ. לדעתי, התקף לב שקיבל בעת ביקור באנגליה, היה בגלל שהיה נראה לו שמישהו זיהה אותו. מייק הררי, שהיה המפקד שלו בקיסריה, אמר שאם אבי לא היה נחשף, מינכן לא היה קורה.
לפני מספר שנים החלטתי להוציא סדרת יין שתיקרא 'קיסריה', על שם היחידה. שאלתי את מייק והוא אישר לי, היה מבסוט. לאף יחידה אחרת בעולם אין יין משלה. עד היום אנשים חושבים שהיקב שלי הוא של המוסד. כל שנה אנחנו מזמינים את החבר'ה מ’קיסריה’, עושים השקה לבציר החדש, וככה יש הנצחה לאבא. על כל בקבוק רשום 'לכבוד יחידת קיסריה' ודיוקנו של אבא על הבקבוק. לפעמים אני מקבל טלפון מאנשי מוסד שרוצים לספר שעכשיו בדיוק הם שותים את היין בכל מיני מקומות בעולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.23
