לפני הרבה שנים זימנו אותי להעיד בוועדה ציבורית שמונתה כדי להמליץ על חוק שיסדיר את מעמד התקשורת. אלה היו זמנים אחרים: בראש הוועדה עמד משפטן נכבד, שר לשעבר, שהכיר והוקיר את תפקיד התקשורת. בין חבריה היה עיתונאי ידוע, מאמין גדול בעיתונות חופשית.
מה אתה מציע לשפר ולשנות בחוק, שאל יושב הראש.
אני מציע שלא תשנו שום דבר, אמרתי.
ניכר בו שהתאכזב. מה, שאל, אתה חושב שהחוק הקיים מושלם?
לא, אמרתי, רחוק מזה. אבל עד שתסיימו את העבודה יכהנו שר חדש וממשלה חדשה וכל הכוונות הטובות שלכם ייקברו במקרה הטוב, או יתהפכו במקרה הרע. את הדוב הזה מוטב לא להעיר.
הוועדה מונתה על ידי ממשלה בראשות שמעון פרס - והגישה את המלצותיה היפות לממשלה בראשות בנימין נתניהו. אף אחת מההמלצות לא בוצעה.
ממשלות דמוקרטיות מבקשות להשפיע על גופי התקשורת. ממשלות דמוקרטיות-פחות מבקשות להשתלט עליהם. נתניהו הוא מקרה לעצמו: בשנותיו הראשונות בפוליטיקה הוא חיזר בלהט אחר עיתונאים ואחר בעלים ומנהלים של גופי תקשורת. הוא לא הבין את האופי המפוזר, המרדני, של העבודה העיתונאית - בכל ידיעה ראה קונספירציה. החשיבות שייחס לכל ידיעה, לכל תצלום, הייתה מוגזמת עד כדי גיחוך. הציפיות היו מופרזות. המרירות גדולה.
ב-2014 חל השינוי. נתניהו עמד להקים ממשלה נוספת. הוא החליט מראש שבנוסף לתפקיד ראש הממשלה הוא יכהן כשר תקשורת. כל ההחלטות שלו במשרד הזה יהיו סופיות - אף אחד מחברי הקואליציה לא יוכל לערער עליהן. היו כאן שתי תופעות יוצאות דופן: האחת, ראש ממשלה שמתעקש לקחת על עצמו תיק שולי; השנייה, שבירת האחריות הקולקטיבית של הממשלה. שר אחד, במשרד אחד, יכול להחליט מה שבא לו.
ואכן, בא לו, עד כדי אובססיה, עד כדי הסתבכות בפלילים. הייתה לו תוכנית אסטרטגית שאפשר לתמצת אותה במשפט הבא: לפזר את התקשורת על מנת למרכז אותה. הוא יפתח את שוק הטלוויזיה להרבה בעלי הון, שכל אחד מהם יהיה תלוי בו, בעסק הזה או בעסקיו האחרים. הטבות רגולטוריות תמורת סיקור אוהד. התוצאה נדונה בימים אלה בבית המשפט במסגרת תיק 4000.
התוכנית לא השתנתה - רק השרים התחלפו. שר התקשורת הנוכחי, שלמה קרעי, פרסם הצעת חוק שמכוונת לאותה מטרה בדיוק: פיזור גופי התקשורת מתוך כוונה לשלוט בהם. היום (שני) יונחו על שולחנו של קרעי תזכירים מאת גופים ציבוריים שונים שמתנגדים להצעת החוק, בהם פורום ערוצי הטלוויזיה, ארגוני העיתונאים, ארגון היוצרים ועוד. קרעי יבטיח לקרוא כל מילה בלב אוהד ובנפש חפצה, ואחר כך יקדם את החקיקה על פי האג'נדה שלו, על פי האג'נדה של האליל שלו.
מה חפצה הנפש של השר קרעי ראינו בפרשת ההדחה של יו"ר רשות הדואר, מישאל וקנין. וקנין הציל את הדואר מהפסדים כבדים והכין אותו להפרטה - על כך אין ויכוח. חטאו היחיד הוא שייעל את הדואר וזרק ממנו את אוכלי החינם. לקרעי זה לא בא טוב בעין.
כפי שציין ארגון העיתונאים בתזכיר שלו, הצעת החוק מעניקה לשר התקשורת שליטה במועצה שתפקח על כל שידורי הטלוויזיה. השר בוחר את חברי המועצה, במישרין או בעקיפין, ויכול לפטר אותם כרצונו. מתבטלת ההפרדה בין ספקי התוכן - הדרג המקצועי – לבין הבעלים. הבסיס הכלכלי של הערוצים המסחריים ייחלש, בגלל פתיחת השוק לכל מי שהמדינה תרצה ביקרו, והבסיס הכלכלי של התאגיד ייחלש בגלל שייאסר עליו לדרוש תמורה כספית כאשר יספק חומר לערוצים המסחריים. והעיקר, שני טייקונים שנתניהו וקרעי בוטחים בהם, יצחק מירילשוילי בערוץ 14 ופטריק דרהי ב-HOT, ייהנו מהטבות מפליגות על חשבון הערוצים האחרים.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיתעשיית התקשורת משתנה כל הזמן: העיתונות המודפסת שפעם שלטה בה איבדה כוח, ועכשיו מאבדים כוח גם ערוצי הטלוויזיה. צריכת החדשות עוברת במידה רבה לרשת החברתית. האינטרס הציבורי מחייב להסדיר את הנעשה ברשת ולמזער את הנזקים שהיא גורמת לשיח הדמוקרטי. האינטרס הציבורי מחייב לשמור על עיתונות חוקרת, מבקרת, נשכנית ועל תרבות ישראלית מקורית, אבל את קרעי האינטרס הציבורי לא מעניין. כוח, זה מה שמעניין אותו, שליטה, הכנעה, דריסה. ערוצי הטלוויזיה בישראל רחוקים מלהיות מושלמים: הוא ידאג להוריד אותם לשוליים, לברכיים. הוא יראה לכולם - וקודם כל לנתניהו - מי בעל הבית.
"מה שווה התאגיד (או הערוץ, או האתר) אם אנחנו לא שולטים בו": אמרה, במשפט אלמותי, מירי רגב. קרעי יבצע.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.23
