מדי שבוע משתנה יחסי למחאה. חבריי התומכים בה מצרים על כך שאני פוסח על שתי הסעיפים, ורבים שכמותי קורצו מחומר היברידי: אנחנו בעד תמורות במערכת המשפט אך מתנגדים לשינויים משמעותיים בלי הסכמה; אנחנו מזדהים עם הקולות נגד מהלכי חקיקה הזויים של הממשלה אך מתקשים לעכל את התמיכה בשביתת הרופאים והפסקת ההתנדבות למילואים.
נדמה שרוב החברה הישראלית נמצאת במקום נפשי כזה, לפחות על פי הסקרים. לא בכדי תנועת המחאה לא הצליחה בשלב זה לפרוץ למעגלים נוספים בחברה. השאלה כיצד יוצאים מהמבוך והמצוקה מדירה שינה מהרוב המוחלט של האזרחים. פרשות השבוע של השבתות האחרונות עוסקות בהפרדת רשויות ודרישה לצדק ומשפט, אך יותר מכל הן מתייחסות בדואליות לחשיבותו של המלך. התורה מגבילה אותו בשלל צורות בשל החשש מכוחניות כמאיץ לשחיתות, מתוך הבנה שבלי עיסוק בעולם הרוח הוא עלול לראות עצמו כיורשו של האלוקים שהאמת כולה נמצאת רק בצקלונו.
המסקנה מהיחס האמביוולנטי למלוכה היא בעיקר האחריות שיש לשלטון על מצב העם. המחאה לעיתים נצבעת בצבעים קשים לעיכול בקרב המחנה השמרני - תופעות מכוערות ואלימות כלפי חרדים וחובשי כיפה, או השתלחויות גסות כלפי נבחרי ציבור - ובעיקר היעדר גינויים כלפי תופעות אלו, מה שמקשה את היכולת להקשיב לטענות ולחששות שלה. אך יחד עם זאת, צריך להודות ביושר: המחאה כבר אינה מתמקדת בהפיכה המשפטית. בתחום זה היא נחלה ניצחון כמעט מוחלט, וכעת הזעם מופנה בעיקר לעצם קיומה של הממשלה הנוכחית.
מדובר, אם כן, בחלון הזדמנויות. בהפוך על הפוך, רבים מתומכי הרפורמה יכולים להזדהות עם ההתנגדות לממשלה הנוכחית - כבר אין מדובר רק בלגיטימיות שיש לממשלה עם רוב של 64 ח"כים, אלא בטענות ענייניות כלפי נושאים מהותיים שנוגעים בליבת הקיום שלנו כחברה. בחירה חופשית וחירות, המהוות יסוד בתורת ישראל, אינה יכולות להיות בכפיפה אחת עם כפייה דתית וכפייה חילונית. חוק הגיוס, גם אם לא ישנה במאומה את שיעור המתגייסים מקרב החרדים, מקומם משום שהוא מערער את העיקרון של ערבות הדדית, המהווה תנאי הכרחי לקיומה של חברה המוקפת אויבים. נושאים מעין אלו ואחרים יכולים לאחד קבוצות רבות של החברה הישראלית.
מוטי שקלארלשם כך, ודווקא בשל עיקרון הערבות ההדדית, צריכים מובילי המחאה לרדת מהסולם הגבוה של הסירוב. קדושת החיים וערבות הדדית הם תנאי הכרחי לחברה מוסרית וערכית - לא ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להתנגד לחוק הגיוס השערורייתי ובמקביל להפסיק להתנדב. לצערנו, אנשים טובים, ערכיים וציונים לא מקבלים את הסימטריה הזו. וכמו בכל מבוך, הדרך לפתרון היא חזרה לנקודה האחרונה, לפני שהתחילה הטעות בדרך.
במציאות שלנו, נכון להכריז על שביתת נשק בין כל הצדדים, לעצור את החקיקה לזמן ארוך ובמקביל לעצור את המחאה ולחזור לשירות מילואים. בזמן זה מפלס המתח עשוי לרדת מה שיאפשר להגיע להסכמות להקים ממשלת חירום עם הגורמים הבנויים לשיח ובעלי יכולת הכלה של הצדדים השונים. אם אויבים חותרים לשביתת נשק, קל וחומר שגם הצדדים השונים של החברה הישראלית יכולים לעשות זאת.
מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.23
