ליאורה ברדנוב יושבת על ספה בצבע קרם ומקריאה: "לליאורה החמודה צרור ברכות. מאוד שמחתי לקבל את מכתבך. אך יותר מזה הופתעתי מנין לך שמי, כתובתי הצבאית ומספרי האישי.
"מה שלום באפי ולאסי? אני מקווה שהם לא מפריעים לך להכין שיעורים כמו שצריך. אצלנו המצב שגרתי למדי. מובן שאיני יכול לפרט, אבל כללית הכל בסדר גמור. למרות שלא חסר דבר, כולנו רוצים הביתה. אני למשל מאוד מתגעגע לאשתי ולבתי הקטנה מיכל, שנולדה שלושה ימים לפני המלחמה. איך היה השלג אצלכן? בנית בובות יפות ושיחקת במלחמות שלג? אני מסיים בתקווה שלא תדעי מלחמות אחרות פרט לאלה. בעוד כחצי שנה יש לך בת־מצווה. אני מאחל לך הרבה אושר ושלום, ושתחגגי בשלום עם כל בית ישראל. החייל האלמוני שלך, דן".
3 צפייה בגלריה
(המפגש בין דן פלדמן וליאורה ברדנוב היום. "מזכרת מימים שלעולם לא יישכחו" | צילום: אביגיל עוזי)
זה מכתב שנשלח לפני 50 שנה, לאחר תום קרבות מלחמת יום הכיפורים, בכתב יד מעט אלכסוני. ליאורה, 61, ממושב בית זית, הייתה אז בת 11 וחצי. שם משפחתה היה ברכיאל. כותב המכתב דן פלדמן, 77, יושב על הספה, ממש לידה. זו הפעם הראשונה שהם נפגשים. לקח זמן עד שמצאו האחד את השני. 50 שנה אם לדייק.
מקודם, כשעלינו במדרגות ביתו של פלדמן ברמת־השרון, ליאורה אמרה שהיא באה עם חיוך ולב פתוח, והוסיפה שזה מרגיש לה קצת מוזר ושהלב קצת דופק.
אבל עכשיו מד ההתרגשות על יותר מקצת. דן פלדמן, קשר בחיל השריון, שלחם בחטיבה 679 של אורי אור ברמת הגולן, מקשיב. הוא מקשיב לילדה שאליה כתב אז, למילים שיצאו ממנו בגלגול אחר שלו, לפני חמישה עשורים, ושותק. זו לא סתם שתיקה, אלא כזו שנובעת ממצבו הבריאותי. הוא לא במיטבו וזו שתיקה מלאת דמעות. עם מטפחת הוא מנגב באיטיות את הלחיים. נזכר אולי באותם ימי הישרדות רחוקים, במילים המנחמות שנשאו אותם מכתבים.
מזוודה מהבוידם
על השולחן אלבום אדום גדול, ישן.
יש בו תמונות של דן כחייל וגם מסמכים וחפצים קטנים ששמר היטב, תוך ציון הסברים. רשימת שמירה בערבית, ערכת התגוננות נגד גז, עטיפה של פול ממנת קרב של חייל מצרי, נייר לגלגול סיגריות וקופסאות גפרורים שהיו שייכים לחיילי אויב. ליאורה מעלעלת.
איתנו בסלון גם אשתו נחמה וילדיו, מיכל ובועז, מסייעים בשחזור הפאזל. דן מתקשה לזכור את מאורעות כל אותם ימים. גם כשידבר, הקול שלו יהיה צרוד וחלש.
סיפור המכתב מתחיל זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ביום רביעי, 3 באוקטובר, בשעות אחר הצהריים, נולדה מיכל, בתם הבכורה של בני הזוג פלדמן.
בערב שישי, יומיים לאחר מכן, דני התפלל בבית כנסת ברמת־גן. משם המשיך לבית החולים אסותא כדי לבקר את נחמה, ועבר דרך תחנת רכבת. "הרגשתי משהו שונה", דן נזכר, "היה לי חוש מסוים. הייתה תנועה שהיא יותר מיום כיפור רגיל. כשהגעתי הביתה אחר כך הורדתי מזוודה מהבוידם וארזתי. הייתי מוכן".
"למחרת, שבת בצהריים", נחמה ממשיכה, "דן בא לבקר אותי. בשתיים כל מדינת ישראל שמעה את הצפירה הנוראה. דני ישב איתי עוד שעה, ואז הלך הביתה, לקח את המזוודה, נסע למלחמה.
"בבית החולים הייתה פאניקה גדולה. את כל היולדות הורידו לחדר עם קירות עבים שעושים בו הקרנות. אי־הוודאות ריחפה באוויר. לקח יום־יומיים עד שהדברים קצת התבהרו, ואני יצאתי מבית החולים אל תוך המלחמה עם ילדה בת חמישה ימים. אפילו ציוד שהזמנתי בשבילה, כמו מיטת תינוק, לא הגיע".
דן פלדמן נזכר, בקול חלש, שהגיע אל מחנה יפתח בצפון, עם אחרים, אל מה שיהפוך לגיוס של כמעט חצי שנה. "אספו אותנו והעלו על אוטובוס לרמה. הגדוד היה מורכב מאוסף חיילים. אחת המשימות הראשונות הייתה לארגן את הכוח".
את מאורעות המלחמה משלים יעקב לוי, היום בן 78, תושב מסצ'וסטס שבארה"ב, שלחם עם פלדמן. השניים למדו באותו תיכון, ואחר כך באוניברסיטת תל־אביב. שניהם היו קשרים בגדוד הטנקים 93, שספג פגיעה קשה בתחילת המלחמה. "דני הסתובב בשטח על זחל"ם, ניסה לארגן את הכוחות, ואני הייתי בזחל"ם אחר, בצוות שהלך לחפש פצועים או נעדרים. מה שמצאנו זה רק הרוגים. המראות היו קשים. לראות טנקים שרופים ולידם הרוגים מהגדוד, היה מאוד עצוב", לוי מתאר, "דני ואני למדנו יחד סטטיסטיקה באוניברסיטה. באיזשהו שלב אמרתי לו, 'בוא נחשב מה ההסתברות שניפגע מפגז סורי'. ישבנו וחישבנו. פונקציה של שטח, מספר אנשים, כל מיני אלמנטים. המסקנה הייתה שהסיכוי מאוד קטן. זה מאוד עודד את שנינו".
הבן בועז מוסיף סיפור ששמע מאביו, על חייל בפלוגה שהשתגע ורץ עם עוזי אל טנקים סוריים, ואלה הסתובבו וברחו. "כנראה חשבו שנפלו לאיזה מארב או משהו".
"אולי יותר טוב שלא ידעתי מה קורה", אומרת נחמה, "לימים הבנתי כמה דני היה קרוב לא לחזור. בגדוד שלהם היו קורבנות רבים. הוא סיפר על מטוסים סוריים שהפגיזו מעל, בזמן שהסתתרו בשוחות. רולטה רוסית. הם נשארו בחיים בניסים.
"את דני הייתי רואה כל שלושה־ארבעה שבועות, כשבא לביקור. וככה מיכל גדלה, עם אבא לסירוגין. התקופה הייתה נוראה. היו קורבנות רבים, ביניהם כאלה שקרובים לנו. מישהי ביקרה אותי כשילדתי בשבת בבוקר, ובצהריים הבן שלה כבר לא היה. חברה שאני מכירה מגיל חמש, באותו יום הבעל שלה נהרג".
הפחד ליווה אותי
המלחמה תפסה את ליאורה חודשים לפני בת־המצווה שלה. היא צמה אז בפעם הראשונה בחייה, אבל החזיקה מעמד עד 12:00. "כשפרצה המלחמה, כל מה שאמרתי לעצמי זה 'איך לא המשכתי לצום', כי משתיים ממילא לא אכלתי כלום", היא נזכרת. "בלילה, בצאת שבת, הגיעו אוטובוסים אל בית הכנסת שבמושב עבור המתגייסים, ואספו את אחי הבכור לסיני. אני זוכרת המולה ושכולנו חיבקנו ונישקנו אותו, ואני זוכרת את הלב שלי. מהרגע הזה הפחד ליווה אותי.
"המלחמה השאירה בי משקע, והמכתבים היו קרן אור. השווצתי בהם. בשבילי דן היה חייל גיבור, ואני קיבלתי מכתבים מחייל גיבור, שכתב לילדה בת 11. אני זוכרת שרצתי אל התיבה כדי לחפש אם הגיע מכתב, ואז ישבתי לכתוב חזרה. את כל הילדות שלי שפכתי למכתבים".
מההתכתבות ההיא שבין ליאורה ודן השתמר מכתב אחד בלבד, זה שברשות ליאורה. והיה גם ספר ששלח אליה, "לוחמי הבזלת". "מזכרת מימים שלעולם לא יישכחו, מהחייל האלמוני שלך", זו ההקדשה שכתובה עליו.
"שמחתי מאוד כשקיבלתי את הספר כי זה סימן לי שהמלחמה נגמרה", ליאורה נזכרת, "אני זוכרת את התחושה, שהוא עבר את המלחמה בשלום. ידעתי שזו ההתכתבות האחרונה איתו".
יש איזו שורה מההתכתבויות שנחרתה בה. היא זוכרת אותה בעל פה. זו שבה החייל דן מספר על געגועיו לבתו מיכל שנולדה ערב המלחמה. ועכשיו זו מהמכתב יושבת מולה, וליאורה מגלה לה שבשבילה היא תמיד תהיה "מיכל הקטנה" - אף שלמיכל יש היום ארבעה ילדים והיא אפילו סבתא.
"אני מרגישה ילדת חורף 73', כמו בשיר", אומרת מיכל, "יש משהו מיוחד בלהיות תינוקת שנולדה לתוך מלחמה. אתה גדל ויודע להודות על הנס, שגדלתי עם אבא ואמא. הייתה לי גאווה גדולה להתגייס לצבא, להיות קצינה. אבא עודד אותי. הוא אמר שאם בתור בחורה דתייה בחרתי להתגייס, שאקח את זה עד הסוף".
המלחמה הסתיימה, הם המשיכו אל חייהם.
דן פלדמן עבד ב־IBM במשך 37 שנה, עוד בימים שבהם מחשב תפס חדר שלם. ליאורה, אם לשלושה וסבתא טרייה, תושבת בית זית עד היום, הייתה מחנכת ביסודי, ואחר כך לימדה אמנות. לפני יותר משנתיים בעלה יאיר נפטר.
השנים חלפו, אבל ליאורה לא שכחה את החייל ההוא מלפני 50 שנה. "דן פלדמן, זה משהו שנחקק בי", היא מספרת, "לאורך השנים הייתי פותחת את המכתב וקוראת. סיפרתי עליו גם לילדים. מאוד סיקרן אותי לפגוש את דן. ניסיתי למצוא אותו. בעלי, לפני שנפטר, אמר 'אני אמצא אותו עבורך', אבל לא הצלחנו. לפני יותר משנה ישבתי בסלון עם הבת אילת והנכדה הקטנה שלי, ואמרתי: 'באמת מעניין מה קורה איתו, מה עבר עליו? ואז אילת אמרה, 'אני אמצא לך אותו'".
אילת פירסמה את המכתב באחת מקבוצות הפייסבוק, בועז ומיכל נתקלו בו, וקשר ראשוני נוצר. "זיהיתי מיד את הכתב של אבא", מיכל נזכרת. המפגש הנוכחי, שממנו אנחנו עכשיו יוצאים, הוא הראשון שלהם אי פעם.
אחרי שנפרדים ויורדים במדרגות, אני מנסה לגשש איך זה עבר מבחינת ליאורה ואם זה מה שציפתה לו. בכל זאת, החייל שליווה את חייה הוא היום בן 77, ופחות היה יכול לספר ממה שאולי קיוותה. רק שזה מסוג המפגשים שלוקח קצת זמן לעכל.
מאוחר יותר ליאורה מכנסת את המחשבות אל תוך מילים, וכותבת:
"דן פלדמן, החייל האלמוני שלי, ליווה את מחשבותיי בהזדמנויות רבות בחיי. למרות סגירת המעגל היום ועל אף מרחק השנים הוא יישאר תמיד החייל הצעיר והגיבור של אותה ליאורה בת ה־11".
