השנה ארזה משפחת סטרוגו את מיטלטליה ועברה ממושב קדרון לקיבוץ כרמים. זו הייתה החלטה עם אג'נדה: "החלטנו שאנחנו לא רוצים לגור במקום שבו כולם נראים, מדברים וחושבים אותו הדבר", מסביר אמיר סטרוגו, מנכ"ל תנועת "אחריי! נוער מוביל שינוי", שמגדל עם אשתו לילך את בארי בן השש, יהלי בת הארבע ונועם בן השנה וחצי, "זו דוגמה לאיך אפשר לחיות יחד בתוך מקום שהוא מגוון, כי בקיבוץ יש אנשים מאוד דתיים וחבר'ה שהם מאוד חילונים. כשלאחרונה החליטו לפתוח בריכה בקיבוץ, עלתה השאלה אם היא תהיה פתוחה או לא בשבת, בהפרדה מגדרית או לא. בסוף ישב צוות ומצא פתרונות. הוחלט שהבריכה תהיה פתוחה בשבת, שזמנים מסוימים יהיו זמני קהילה, ואז הבקשה היא לבוא בביגוד יותר צנוע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל יש פה ציבור שדורש מציבור אחר לשנות בעצמו משהו מהותי, כמו איך אני מתלבשת או איפה אני ממקמת את עצמי במרחב.
"כל דבר אפשר לפתור בשיח".
יש ציבור שמבחינתו הפרדה מגדרית היא כבוד, וציבור אחר שמבחינתו זו הדרה. איפה כאן האמצע?
"הנה, נתתי לך דוגמה שכשיש שונות באותו מקום מגורים ונפתחת בריכה אז מוצאים פתרונות, מייצרים שיח ומאפשרים לכולם להרגיש שלקחו בחשבון את השקפת העולם והערכים שלהם. הבעיה מתחילה כשציבור מסוים מרגיש שמבטלים את האמונה שלו, ואז הוא חש מאוים, חרד, יוצא למאבק, וזה מתסיס את הצד השני וכולם מפסידים. צריך להפסיק עם ההתנצחויות הבלתי נגמרות האלה, לשבת מתוך אחריות ולהבין באמת מה כואב לכל אחד. אין ברירה, החברה הישראלית תצטרך לעבור איזשהו שלב התפתחותי. גם המנהיגות הארצית תצטרך לעבור שלב התפתחותי שבו כל נבחר ציבור רואה לנגד עיניו את הטובה הקולקטיבית ולא מנסה לנצח, כי הניצחון הזה הוא לטווח הקצר. בטווח הרחב הוא מסכן את הקיום של כולנו. זו האחריות המשותפת שלנו לצאת מהשבר הזה מחוזקים".
איך?
"על ידי שותפות אמיתית, ראיית הזולת וחשיבה משותפת על עתיד החברה והמדינה. צריך לראות את השבר הזה כהזדמנות".
"השבר הזה" הוא השבר החברתי העמוק שבו נמצאת ישראל 2023 סביב מה שמכונה על ידי הקואליציה "רפורמה משפטית" ועל ידי מבקריה – "הפיכה משטרית". בחודשים האחרונים, כאשר נראה שלא רק שאין סיכוי שיגור זאב עם כבש, אלא גם אין הסכמה מיהו הזאב ומיהו הכבש, התנועה שבראשה עומד סטרוגו נראית במקרה האופטימי כמו אור בוהק בקצה המנהרה ובמקרה הפחות אופטימי – כמו צלופן ורוד שעוטפים בו את בני הנוער בטרם ייזרקו למציאות.
כבר 25 שנים ש"אחריי!" מציבה לעצמה מטרה לחזק את תחושת המסוגלות בקרב דור העתיד של ישראל, בדגש על הפריפריה, ולהביא לשוויון הזדמנויות ולערבות הדדית. זה קורה דרך הרגליים – מדריכים בארגון, חלקם בעצמם מהשכונות, פוגשים את בני הנוער ומרביצים בהם מוטיבציה. "המדריכים והמדריכות הולכים לשטח, לבתי הספר, לשכונות ולבניינים במטרה להגיע לכל נער ונערה", מתאר סטרוגו, "חלק לא מאמינים בהתחלה שהפעילות שלנו רלוונטית עבורם, אבל המדריך גורם להם להבין שהם לגמרי מתאימים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לסטרוגו, 39, אשקלוני במקור והבכור מבין שלושת ילדיהם של מורה ומתכנת, לא הייתה תנועה שהכינה אותו לשלב הזה בנעורים שבו מקבלים נשק ליד ועושים פזצט"א אל עבר הלא־נודע. "כמעט עפתי מהטירונות כי לקח לי זמן להסתגל למערכת", הוא מודה, "נקודת המפנה הייתה כשמפקד הצוות הגיע אליי ואמר: 'אתה סמל הצוות'. בדיעבד אני מבין שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שמישהו נתן לי אחריות. שירתי ביחידת מגלן כמפקד צוות וסמ"פ לוחמים. במהלך השירות התמודדתי עם אתגרים לא פשוטים, ביניהם הובלת צוות לוחמים במלחמת לבנון השנייה, שבה איבדנו חברים והשתתפנו במבצעים שונים ובפרט במבצע נערי החוף".
נערי החוף, אחד המבצעים המיתולוגיים של מגלן, זיכה את יחידת הקומנדו בציון לשבח מאלוף פיקוד המרכז. לצורך המבצע שהו לוחמיו של סטרוגו במשך כמעט שבועיים בעמדות הסוואה בעומק לבנון. "המשימה שקיבלנו הייתה לאתר ולהשמיד מטרות בעומק האויב", הוא מספר. "בזכות היוזמה של מפקדי היחידה, התעוזה והיצירתיות של הלוחמים הושמדו מטרות רבות תוך שמירה על חשאיות מוחלטת, דבר שהביא לצמצום משמעותי של הירי לגליל. מאז אני משרת 16 שנים במילואים כמ"פ וסמג"ד בחטיבת הקומנדו".
על "אחריי!", שם התחיל לפני 13 שנים כמדריך בשכונת הקטמונים בירושלים, סטרוגו מדבר בלהט שמאפיין אנשים שליבם במקום הנכון; שפועלים מתוך תחושת שליחות, עם חזון ואפס ציניות. עם זאת, כשסטרוגו נדרש לדבר על השלכות המצב הנוכחי על הצבא, הוא שוקל מילים, מבקש להבין למה זה טוב, מזכיר ש"אחריי!" אינה תנועה פוליטית, מדגיש שהוא לא העיקר, ושאין לו ולתנועה כל עניין ללבות את המדורה הנפיצה גם ככה. ברוח התקופה אכן מורכב להיות פוליטיים, ובאופן אירוני משהו – דווקא בזמן שבו שיח פוליטי הוא הכרחי ושהימנעות ממנו עלולה להוכיח שאנחנו כבר לא בקנזס או בדמוקרטיה.
"זו לא תופעה רחבה, אבל יש כאלה", מסכים סטרוגו בסוף לומר כשהוא נשאל אם חווה כאיש מילואים פעיל את הירידה בהתייצבות לשירות ביחידה, ומוסיף: "אנשים מודאגים מאוד".
איפה אתה ממוקם על הציר שבקצהו האחד אופטימיות קוסמית ובקצהו השני בקשה לדרכון זר?
"אני מאמין שאין לנו ארץ אחרת ושצריך להשפיע מבפנים. זה יהיה כישלון קולקטיבי אם יהיו במדינה חלקים שירגישו שהיא לא שייכת להם וירצו לעזוב אותה. אני לא מאשים ולא מבקר אף אדם פרטי שיבחר לעשות דבר כזה, אבל אני חושש מאוד שנאבד חלקים מהחברה. בהיבט הזה אני מודאג, אבל יש לנו את הפריבילגיה והזכות להיות במקום שאנחנו משפיעים לטובה על אנשים ועל המצב. אני משתדל להפנות את הכאב שאני מרגיש ברמה האישית לעשיית טוב ולבניית האפשרות לחיות פה בטוב יחד, על ידי זה שהארגון משפיע על דור העתיד.
"ובהסתכלות מהצד, אני חושב שמה שקורה פה בשנים האחרונות כנראה היה נדרש כדי שכולנו נתעורר ונצא לדרך משותפת, אחרת, מתוך תפיסת אחריות רחבה לעתידן של החברה והמדינה. בסוף, מתוך השבר הזה, נצטרך כולנו לבנות נס משותף, ואם לא נצליח – זה יהיה אסון למדינה. יכול להיות שהיא תמשיך להתקיים, אבל זו תהיה מדינה שציבורים שלמים לא ירגישו חלק ממנה".
הארגון שהתחיל כקבוצה אחת בשכונת התקווה הפך למשפחה מרובת ילדים שמפעיל 345 מסגרות המהוות "מכינות לחיים הבוגרים" – משנות שירות, דרך הכנה לצה"ל ועד פלטפורמות ליזמות והשמה לתעסוקה. למשפחה הזו כולם מוזמנים, אבל ממש כולם. בשלוש השנים האחרונות פתחה התנועה את שעריה גם למגזר החרדי. ולא כעלה תאנה: הארגון פועל ב־72 ישיבות חרדיות.
"אנחנו מבינים שהדבר הכי בסיסי ומשמעותי לכולם, לא משנה מאיפה הם, זה הרצון להרגיש מוערכים ושייכים", אומר סטרוגו, "אנחנו מאמינים שאם משקיעים בנוער, הם בונים ביטחון עצמי. אנחנו מאמינים באדם, לא משנה מה הרקע שלו. הרי כל אחד סוחב את הסיפור שלו ואת השכונה שלו, ואנחנו רוצים לתת הזדמנות לכל אחד ואחת. במשך השנים פעלנו בשכונת התקווה בתל־אביב ובבית־שאן ובבית־שמש ובשכונת ד' בבאר־שבע כדי לתת הזדמנות אמיתית לנוער בגילי 15־16 להתחיל דרך חדשה, מתוך הבנה שצה"ל הוא כרטיס כניסה לחברה הישראלית ולחיים הבוגרים".
אבל רבים מהחרדים לא מתגייסים.
"אנחנו לא מחוקקים חוקים. תפקידנו לגרום לכך שלנערים ולנערות יהיו שאיפות לחיים".
יגידו לך המגזרים שכן מתגייסים שאין כאן צדק.
"אני חושב שכדי שיהיה פה עתיד טוב יותר לכולנו צריך פחות להסתכל מתוך משקפיים של צדק, כי כל אחד מדבר מתוך החוויות שלו, וזה דורות על דורות. כל אחד בסוף גדל לתוך הסיפור המשפחתי שלו. השאלה אם יהיה עתיד משותף לנכדים של כל הקבוצות. יש פה קונפליקטים על צביונה של המדינה שקשורים בביטוי של איך מכבדים כל קהילה בחברה הישראלית על פי ערכיה ותחושת המשמעות הקיומית שלה, אבל חסרה הבנה של כל צד לקבוצות ששונות ממנו".
קצת עצוב שצריך עמותה חיצונית שתדאג לזה. זה מעיד, למשל, על מערכת חינוך בקריסה.
"הפער הכי גדול שאנחנו נחשפים אליו קשור בחינוך. מערכת החינוך בישראל מפוצלת לארבע מערכות שונות, ואדם שגדל ביישוב מסוים לא פוגש ולא מכיר את מי שגר בצד השני של הרחוב. החברה מחולקת לתתי־קבוצות שבהן כל אחד מוזן מהבית שלו, מבית הספר שלו ומסביבתו הקרובה. יש פערים גדולים בין איכות החינוך בחלקים שונים בתוך החברה. בנוסף, מערכת החינוך מאוד מוכוונת הצלחה וציונים, שזה דבר מבורך, אבל יש הרבה מאוד דברים שבעיניי חשובים לא פחות. כשנער או נערה מאמינים בעצמם ויש להם את החוסן המנטלי להתמודד עם קשיים, תהיה להם המסוגלות להתמודד עם אתגרים בחיים".
איפה הפערים הבולטים?
"באוכלוסייה הכללית בישראל החינוך הבלתי פורמלי הוא יחסית מפותח. תנועות נוער זה דבר נפוץ, מסגרות המנהיגות למיניהן, מכינות, שנת שירות. בחברה היהודית הלא־חרדית אנשים מפתחים מערכות יחסים משמעותיות. בסוף, החוויות האלה מעצבות אישיות. במגזר החרדי והערבי זה כמעט לא קיים".
ומה ההשלכות?
"שהרבה פחות רואים אותם כאדם. מערכת החינוך החרדית ושיטת הלימוד היא כזו שבה רוב הזמן או שאתה קשוב לרב או שאתה לומד תורה על ידי מרצה־רב. יש שם חוזקות ומשמעות מאוד גדולה, מתפתחות שם מיומנויות של חשיבה, אבל הדבר הכי בסיסי שלא כל כך קיים זו היכולת לשבת במעגל ולראות את כולם ולשאול את המשתתפים על עצמם ושכל אחד יקשיב לשני. עזבי את הפרשנות על איזשהו טקסט או לימוד רוחני. היכולת לשבת אחד עם השני, להקשיב לכל אחד, לדבר על העתיד ולשמוע מה השאיפות, מה הרצונות".
מנהיגי החברה החרדית בסדר עם זה שנכנסתם למגזר?
"אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם למעלה ממאה רבנים ועם הרבה מאוד זרמים בחברה החרדית, לא כופים את עצמנו. בשיחה שהייתה לי עם אחד הרבנים שאלתי אותו: 'למה אתם עובדים איתנו?' והוא ענה, 'כי אכפת לכם מהנוער וכי אתם בונים גשרים בין חלקי החברה'. אז נכון, אפשר בקלות להרגיש מאוימים ובקלות לשנוא, אבל אגיד לך את האמת – כואב לי לראות את הפער שבין האופטימיות המטורפת שאנחנו מרגישים ביום־יום מהעבודה בשותפות עם מנהיגים מכל החברה הישראלית, לבין זה שבלילה אתה פותח את הנייד ואומר: מה קורה פה?"
הפער לא מובן לך?
"לא. אני חושב שכל אזרח צריך לקחת את התקופה הזו לחשבון נפש. הקונפליקט גם יכול להיות בריא. אחרי הלילה של פיטורי גלנט היינו אמורים לצאת עם 5,000 בני נוער לשטח, למחנה. התלבטנו מה עושים, בסוף החלטנו שאנחנו לא מבטלים, שיש למחנה חשיבות גדולה. הנוער פה לא חי בוואקום. הוא מוזן ממה שהוא מרגיש דרך המשפחה, המדיה, וראינו בזה הזדמנות גדולה, שברגעים לא פשוטים בחברה הישראלית אנחנו נמצאים איתם ומפתחים את היכולת לנהל קונפליקטים. אני מרגיש שיש פער בין תפיסת האחריות של אנשים בשטח ושל מנהיגים מקומיים לבין המנהיגות הארצית. אתה שומע נבחרי ציבור שאומרים: 'אני נבחרתי בשביל לקדם את הקבוצה שממנה הגעתי'. יש פספוס בתפיסת האחריות של המנהיגות הארצית".
ואתה אומר שהקבוצות בתוך החברה הישראלית מבודדות זו מזו.
"כן. אנחנו עובדים עם מאות קבוצות, אנחנו רוצים לקבוע אירועים משותפים, אבל כשלקבוצה אחת יש חופש, לקבוצה אחרת יש לימודים. כשלקבוצה אחת יש חג, לאחרת יש יום צום".
אז אתה רואה שבפועל למגזרים השונים אין בכלל את היכולת להכיר.
"כן, אפילו בהיבט הטכני. מערכת החינוך נפרדת, התקשורת נפרדת, כל אחד יונק מהצד של עצמו. ההיסטוריה חשובה, לא צריך לטאטא אותה או לטשטש זהות, אבל עם כבוד לאחר ומתוך אחריות לעתיד משותף. מצד אחד אני אופטימי כי אני פוגש המון נערים ונערות שרוצים שיהיה פה טוב. מצד שני, אתה לא יכול שלא להיות מודאג מזה שהרבה מאוד תושבים בתחושה של חוסר אמון, וזה משפיע על נוער במדינה שגדל על ערכים מסוימים וחווה כרגע שבר".
השבר משפיע על המוטיבציה לגיוס? על המוטיבציה לחיות כאן?
"הקולות שעולים מהקבוצה בשדרות הם מאוד שונים מקבוצה שלנו בכפר הירוק. תמונת החוויה של הנוער היא בדיוק תמונת הראי של ההורים שלהם. ילדים ששומעים את ההורים שלהם והולכים להפגנות ומרגישים שהמדינה בסכנה, בודקים אפשרויות לעזוב את הארץ. הרבה מאוד מבני הנוער שלנו עסוקים בהישרדות של החיים, ובסוף משאלת ליבם היא שיהיה פה שקט. הם לא רוצים לשנות מחר בבוקר את כל צביונה של המדינה לצד ימין או שמאל. הם רוצים להרגיש שווים. בכל מגזר ובכל צד פוליטי יש קבוצות שמרגישות שפחות רואים אותן. אנחנו לחלוטין מודאגים מההשפעות של מה שקורה סביבנו על מערכת היחסים של הפרט עם המדינה".
וכמחנך אתה רשאי לתת לגיטימציה להרהורי סרבנות?
"האקלים שלתוכו גדלים היום נערים בישראל משפיע לפעמים יותר מאשר הפעולות הספציפיות שנעשות. והאקלים בישראל היום הוא מסוכן. זה אקלים שמשפיע על תרבות, על האווירה, על מערכות היחסים בין האנשים".
מה אתה שומע מהנוער?
"הרבה יותר גילויי כעס ושנאה כלפי שמאלנים, ימנים, דתיים, חרדים, 'מדינת תל־אביב', ערבים. כלפי כל מי שמאיים עליי ועל הזהות שלי".
יש כאלה שאומרים שהם לא רוצים להתגייס?
"לאווירה במדינה בהחלט יש השפעה שלילית. אנחנו מנסים היום לשחות נגד הזרם. כי כשאתה מחנך לערבות הדדית ולאחריות חברתית ומה שאנשים חווים זה אקלים עם הרבה פחות הקשבה, עם תחושת איום ועם מנהיגים שמצהירים על מחויבותם לציבור ספציפי על חשבון קבוצות אחרות בחברה, זה משפיע על היכולת לחנך לערכים אוניברסליים. אנחנו נדע מה ההשלכות של האקלים והשבר הזה רק בעוד כמה שנים, כשנראה את נתוני הגיוס שלהם".
איפה אתה רואה את "אחריי!" בעוד שני עשורים?
"ארגון שממשיך להיות מבוסס על ערכי ערבות הדדית, שוויון הזדמנויות, חירות, כבוד האדם ושלום, עם מאות אלפי בוגרים שמשפיעים לטובה על סביבתם ודואגים לכך שישראל תהיה מקום שטוב לחיות בו, יחד".
אז כינסנו צעירים וצעירות שלוקחים חלק בפעילות הארגון ברחבי הארץ לשיחה על המצב. נציגי דור העתיד: מאיה ארטה (17) מאשדוד, תהילה אוחיון (16.5) מבני־ברק, ברק שמואל (17) מאשקלון, רביד שפיר (19) מנוף־הגליל, תהילה שרפי (16) מאשדוד, אלכס בגלמו (19) מעפולה, יוסף מוריה (19) משדרות, רואי שומר (18.5) מירושלים ושירה שלום (16) מלוד.
מתאבן ראשון: הדרת נשים באוטובוסים. "אצלנו זה קורה לפעמים", מודה מאיה. "זה משהו שעם הזמן לומדים להתרגל אליו, אבל אני לא חושבת שזה נורמלי. אין לי בעיה לשבת מאחורה באוטובוס כדי לכבד בן אדם, אבל לא כשכופים את זה עליי. אני גרה ברחוב משולב של חרדים וחילונים, זה משהו שאני לומדת לחיות איתו. כשאני עוברת ברחוב ולמישהו לא נעים לעבור לידי מהפחד שהוא ייגע בי או יסתכל עליי, אז אני לוקחת שני צעדים אחורה, כפי שאני יודעת שכשאני הולכת לבד בלילה וגבר ילך מאחוריי הוא יתרחק כדי שלא אפחד. הכול עניין של סיטואציה וכבוד הדדי".
תהילה: "כאישה אני שואלת את עצמי מה קורה פה. כאחת שגרה בשכונה חרדית בבני־ברק וכחרדית לשעבר אני נמצאת בעולם שבו חרדים מסתובבים כדי לא לראות אותי או שאני לא יכולה לצאת בצורה מסוימת מהבית שלי. אני לא יכולה להרגיש בנוח. אבל יש את זה גם בעולם החילוני, כי כשאת הולכת קצת יותר חשוף יש מבטים ומדברים".
מאיה: "והטרדות מיניות יש מכל צד. כאישה את תמיד מפחדת".
ברק: "אותי זה מאוד מרגיז. זה כמו השבת. יש אנשים שנוסעים בשבת ויש שלא, ואם אגיד עכשיו שאי־אפשר לנסוע בשבת זה פוגע, יש פה מדינה שלמה".
4 צפייה בגלריה
דור העתיד של ''אחריי!''. מימין, למעלה: אוחיון, מוריה, שפיר ושרפי. במרכז: ארטה ושומר. למטה: שלום, בגלמו ושמואל
(צילום: יאיר שגיא)
אתה רואה את העתיד שלך כאן?
"אני לא בטוח. עליתי לארץ לפני חמש שנים מקולורדו, השינוי היה מאוד דרמטי. אני אוהב את המדינה הזו ומרגיש לגמרי שייך, אבל חושב שבאיזשהו שלב יש דברים שאני יכול להשיג במקומות אחרים. יש מגוון של לימודים בארה"ב, יש יותר הזדמנויות, ויש בי גם געגוע. נראה מה הצבא יעשה לי. אולי אלך לקבע. יהיה מעניין לראות איפה אגדל את הילדים שלי".
רביד: "השאיפה שלי היא ללמוד בחו"ל אבל בסוף כן לחזור לפה. אחרי הצבא אני מתכוונת ללכת לתחום הנוער, לגרום להם להיות אזרחים יותר טובים".
מה זו אזרחות טובה בעיניכם?
רביד: "אזרח טוב זה אזרח שלא שותק, שלא יושב בצד".
רואי: "להבין שאתה משהו קטן בתוך משהו יותר גדול ממך".
תהילה: "ללכת עד הסוף עם מה שאתה חושב ולהפוך אנשים אחרים לפרטנרים".
אלכס: "להיות אקטיבי, להוביל יוזמות, לנסות לקדם הידברות, לקדם את מה שחשוב לך כדי שהמדינה תהיה מקום יותר טוב".
אתם צורכים אקטואליה?
שירה: "אני מנסה שלא".
אלכס: "בתקופה האחרונה לא. כאזרח זה קצת לא נכון, אבל ברשתות ובחדשות יש הרבה מלחמות".
יוסף: "לא מעבירים לך את האמת באף ערוץ. בתכלס, המדינה שלנו במצב טוב".
אלכס: "אני מנסה לשמוע ולהשוות נתונים משני הצדדים, אבל כרגע אני מנסה יותר להתרכז במה שסביבי. התחלתי שירות לאומי במד"א בעפולה, ואם יש משהו שמד"א לימד אותי זה להוריד רגע את האוזניות באוטובוס ולהיות קשוב לסביבה".
חלקכם מתקרבים למועד הגיוס. איך המצב משפיע עליכם?
רואי: "אני במכינה ורוצה לשרת בקרבי".
ברק: "המצב הביטחוני רק מעלה את המוטיבציה שלי להתגייס. קיבלתי זימון ליום סיירות, והשאיפה שלי היא להגיע ליחידה שאוכל לתרום בה ולשרת כלוחם".
רמטכ"לים לשעבר מזהירים מפני היחלשות של צה"ל עקב הפסקת התנדבות בקרב אנשי מילואים. טייסים מותקפים, שר הביטחון מפוטר ואז חוזר לתפקיד בעקבות מחאה. זה שינה אצלכם משהו?
ברק: "אם אני יודע שאני צריך לתרום, שום דבר לא ישנה את דעתי".
שירה: "זה מפחיד, זה כן גורם לי לחשוש, אבל אני מנסה להמשיך בדרך שלי. אני מתנדבת במשטרה ועושה את הכי טוב שלי".
למישהו יש לבטים בנושא הגיוס?
מאיה: "אני לא חושבת שמי שעומד להתגייס צריך לחשוב על זה בכלל. אני אהיה בצה"ל ולא אהיה דיקטטורית. ברגע שכל אחד יתחיל לנטוש עמדה, לא יהיה מי שיישאר. צה"ל מחזיק את המדינה ולא אמור להיפגע ממה שקורה עכשיו. הטייסים שלא רוצים להתייצב למילואים לא צריכים להשפיע עליי".
יצא למישהו להפגין?
רביד: "אני רוצה ולא מפגינה כי אני לא רוצה ללכת לבד ורוב החברים בצבא. אני גם רוצה לדעת על מה אני הולכת להפגין, וכרגע אני לא מרגישה שאני יודעת במאה אחוז, אז לפני שאפגין אלמד יותר לעומק. אני המון ברשתות החברתיות, קוראת ומתעניינת, שומעת פודקאסטים. אני גרה בעיר שהיא גם עיר עלייה וגם עיר מעורבת, כך שיש פחות ידע כי זה או אנשים מבוגרים או עולים חדשים. זה פחות מגיע אליהם".
רואי: "לא יצא לי ללכת להפגין. רציתי, לא משנה לאיזה צד. יש לי חברים משני הצדדים, מפגינים בצד הזה ובצד הזה".
תהילה: "יצא לי להיות בהפגנה נגד הרפורמה פעמיים. אני מנסה להבין לאן אני משייכת את הדעות שלי כמישהי שתלך עוד מעט להצביע".
למי תצביעו?
צרצרים. המדריך שמלווה את החבר'ה מתערב: "'אחריי!' היא מצפן ערכי. ומצפן, להבדיל משבשבת, לא זז לפי רוחות. זה לא משנה מי למעלה, אנחנו עובדים עם כולם, ולזהות את עצמך פוליטית זה משהו שעלול לסגור דלתות".
סטרוגו, האם בתקופה הזו אפשר בכלל להיות ניטרלי? יש אצלכם חינוך לחשיבה ביקורתית?
"כן, ולרוב האנשים יהיה דעות שונות לגבי סוגיות מורכבות. אבל אחד הסלוגנים שלנו הוא 'המדינה היא אנחנו ומה שנעשה הוא שיהיה', כלומר, תפיסת האחריות רחבה, והנטייה הטבעית שלנו היא לא לשבור את הכלים, פחות לשפוט מהצד אלא להשפיע מבפנים ככל האפשר".
מאיה: "אצלנו בקבוצה של 'אחריי!' יש שיחות פוליטיות, הרבה ראש בראש".
שירה: "בגיל הזה לא מחפשים להגיד, 'אני צודקת ואני רוצה שתחשבי כמוני', אלא באים ומקשיבים".
חבל שאנשים בעמדות מפתח לא קיבלו את הטיפ הזה. ברק: "הם לא היו ב'אחריי!'".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.09.23
