זו אותה הדלת שעליה התדפקו המבשרים בשלהי אוקטובר 73'. אותה דירת קרקע ברחוב מרים ברמת־גן שהזמן בה כאילו עצר מלכת, מלבד תמונותיהם של הנכדים והנינים על קיר הסלון. כאן, על מפתן הבית, עמדה לינדה חן ושאלה "מי משלושתם?" - שלושת בניה היו אז בחזית סיני - ואנשי קצין העיר השיבו: "מוטי". וכעת, 50 שנה אחרי שאיבדה את צעיר ילדיה, שוב דפיקה בדלת. גם הפעם ניגשת לינדה לפתוח, כבר בת 96, שְׂבֵעַת ימים ולמודת כאב אך צלולה וחריפה, ובפתח עומדת אור שר, שנקראה אז אורלי שוורצברג, וברגע אחד, הרגע ששתיהן חיכו לו שנים ארוכות, מתמלא הבית באור.
אף שלא נפגשו מעולם, הן קשורות בעבותות שנשזרו ממילים: המכתב ששלחה אורלי בת ה־11 וחצי, ובראשו המילים "לחייל האלמוני!!!"; מכתב התשובה של לוחם התותחנים מוטי חן, המסתיים במילים: "ממני, החייל הלא־אלמוני"; וזה ששלחו בנות כיתתה של אורלי בבית הספר "נצח ישראל" בפתח־תקווה להוריו של מוטי ז"ל אחרי נפילתו.
במשך שנים ניסתה האם השכולה לאתר את אורלי, אך לשווא. במשך שנים חלמה הילדה ההיא, היום כבר סבתא לנכדים, לפגוש את לינדה, אך לא אזרה אומץ. עד שכעת, בסיוע "ידיעות אחרונות", נפגשו סוף־סוף. וכשפתחה לינדה את הדלת וקידמה את האורחת ב"מאמי'לה, את הנשמה שלי!" שתיהן נפלו מתייפחות זו בזרועות האחרת.
המפגש המרגש בין האם השכולה לתלמידה שהתכתבה עם בנה
(צילום: אריק מרמור, ירון שרון)
5 צפייה בגלריה
(מוטי חן ז"ל, בצבא. "בקרוב אני מקבל חופשה. את יודעת איזה אוכל אני אוהב", אמר לאימו בשיחתם האחרונה)
5 צפייה בגלריה
לינדה חן ואור שר. "אני כל כך מתרגשת לראות אותך! איזו גיבורה את", אמרה אור | צילום: יובל חן
"אני כל כך מתרגשת לראות אותך! איזו גיבורה את, גיבורה אמיתית!" אמרה אור והגישה ללינדה זר פרחים ענק. "זה בשבילך", אמרה.
לינדה: "מתוקה שלי. איזה זר יפה. הוא יפה כמוך..."
אור: "וואו, כל כך הרבה שנים".
לינדה: "50 שנה".
אור: "אני מרגישה כאילו אנחנו משפחה".
לינדה: "בוודאי שאנחנו משפחה! את יודעת, דיברתי עם מוטי בטלפון לפני שנפל והוא סיפר לי על התלמידה המקסימה שכתבה לו. הוא אמר: 'כשאגיע לחופשה, אלך לבקר אותה'. הוא לא הספיק".
אור: "כל כך שמחתי שהוא ענה לי למכתב. הרבה תלמידים כתבו לחיילים ולא ענו להם".
וכך, במשך דקות ארוכות, היו השתיים נטועות בפתח הבית בחיבוק, והצופה מהצד יכול היה לראות שם אהבה של ממש, כזו שנצרבה באש המלחמה. וכשנכנסו לדירה הביטה לינדה בתמונת בנה שעל הקיר ואמרה לו: "הנה, היא באה לבקר".
מטוס נופל מהשמיים
בן 19 וחצי היה סמל מרדכי (מוטי) חן ז"ל בנופלו. באתר ההנצחה של חיל התותחנים כתוב שנהרג מפגיעת משאית צה"ל באזור רפידים ב־25 באוקטובר, זמן קצר אחרי הפסקת האש. אך זו רק פיסה מהסיפור הטרגי, שפרטיו נודעו למשפחת חן רק לאחרונה.
"לפני כשלוש שנים פנה אלינו בחור בשם ישראל וייס, שהיה עם מוטי בסוללה, וביקש לפגוש אותנו", מספר עזרא חן (75), אחיו הבכור של מוטי. "הוא הגיע אלינו וסיפר שבזמן הקרבות, כשהיו לא רחוק מהתעלה, התרסק ליד התומ"ת שלהם (תותח מתנייע) מטוס של חיל האוויר שנפגע מאש מצרית, ומוטי נכנס להלם קרב. תחשוב, פתאום נופל עליך מטוס מהשמיים. אחרי כמה ימים פינו אותו לרפידים, וכנראה שאף אחד שם לא ידע מה קורה איתו. לילה אחד הוא הלך בכביש של הבסיס, ורכב מגויס של צה"ל דרס אותו למוות".
וייס היה איש החוליה הטכנית של הסוללה. "בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר היינו פרוסים על ציר החת"ם, כשמונה קילומטרים מהתעלה, וביצענו ירי בניסיון לסייע למוצבים. לפנות בוקר נשבר חלק בתיבת ההילוכים של התומ"ת. צללתי פנימה כדי לתקן את התקלה, וכשסיימתי נכנסתי לתא הנהג לוודא שהכל עובד. הוצאתי את הראש, ופתאום משהו שחור גדול בא במהירות לכיוון שלי. היה בום אדיר ואז ירד עלינו גשם של חתיכות מתכת. אנשי הצוות הספיקו לתפוס מחסה בתומ"ת. רשת ההסוואה התחילה לעלות באש ואחד החיילים כיבה אותה במטף. ואז, כמה מטרים מהכלי, אני רואה שטח שרוף וכנף מטוס מרוסקת מוטלת על הקרקע. מסביב היו פזורים חלקים נוספים וכדוריות של פצצות מצרר. לקחתי מצלמה והתחלתי לצלם".
כשמוטי יצא מהכלי, מספר ישראל, הוא רעד כולו. "מאותו רגע הייתי צמוד אליו. ישבתי איתו, הבאתי לו אוכל. הוא התחיל לספר לי על המשפחה שלו, וזה קצת הרגיע אותו".
כמה ימים אחר כך הגיעה לשטח משאית אספקה. "הקצינים החליטו לשלוח את מוטי עם המשאית למפקדה ברפידים. חשבנו שידאגו לו שם, שיוכל להתאושש מהטראומה. החלפתי אותו בתור איש צוות, ויותר לא ראינו אותו".
וייס, שאוסף כבר שנים חומרים ועדויות על האירוע, משוכנע כי מדובר במטוס הסקייהוק של רס"ן שמעון אש ז"ל, שהופל ביום השני למלחמה. אש נראה צונח מהמטוס, אך לא ידוע מה עלה בגורלו והוא נחשב לחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע.
"הדואר לא נמסר"
על השולחן בסלון של לינדה כבר מונחים אלבומי תמונות וצרור מכתבים. הן מתיישבות זו לצד זו, מחזיקות ידיים. "כשהבן שלי סיפר לי שאיתרו אותך, קפצתי עד השמיים ובכיתי מרוב שמחה", מספרת לינדה. "מאז אני לא ישנה ולא אוכלת. חיכיתי לרגע שבו אראה את אורלי שלי, והנה, האור הגיע".
אור: "גם אני בכיתי מהתרגשות כששמעתי שאת רוצה לפגוש אותי. יש לי שלושה ילדים והם מכירים מגיל קטן את הסיפור של מוטי. זה כל הזמן היה בליבי, ועכשיו אני סוגרת מעגל. לפגוש אותך זה כמו לפגוש את מוטי".
לינדה: "גם את נכנסת לו ללב. אני זוכרת שמוטי אמר לי בטלפון: 'איך ילדה בת 11 וחצי כותבת כל כך יפה?"
אחר כך, כשהקריאו את המכתבים – אור את המכתב ששלחה למוטי ולינדה את תשובתו – קולן שוב נחנק מבכי. "אנא, חייל, שמור על עצמך. ואם יהיה לך פנאי, אנא, כתוב אליי מכתב. ממני, המצפה לתשובה, ובתקווה שתיפסק המלחמה הנוראית", חתמה הילדה אורלי את מכתבה מ־10 באוקטובר 1973. "דיברנו בכיתה על איך אנחנו יכולים לעזור במאמץ המלחמתי, והחלטנו לשלוח מכתבים לחיילים כדי לשמח אותם", היא משחזרת. "כתבתי 'לחייל האלמוני' כי לא ידעתי מי יקבל את זה. לא האמנתי שיענו לי".
אבל מוטי ענה. את מכתבו פתח כך: "לאורלי החמודה שלום. קיבלתי את מכתבך ושמחתי מאוד לקרוא כמה שאתם בעורף דואגים לנו ואוהבים אותנו. קוראים לי מוטי חן, אני בן 19 וחצי, גר ברמת־גן, לא רחוק ממך. את צודקת שבקושי יש לי זמן לכתוב מכתב הביתה או לחברה, אבל לא יכולתי לסרב לבקשה שלך".
אור: "מוטי כתב לי מכתב אחד קטן, אבל זה היה בשבילי עולם ומלואו. כתבתי לו מכתב נוסף ושלחתי. אני מחכה שבוע, שבועיים, ואין תשובה. אמרתי, בטח אין לו זמן לענות".
כמה שעות לפני שנהרג עוד הספיקה לינדה לשוחח עם בנה בטלפון. הייתה זו שיחתם האחרונה. "הוא אמר: 'בקרוב אני מקבל חופשה ובא הביתה. את יודעת איזה אוכל אני אוהב'".
אור: "איזה מאכלים מוטי אהב?"
"הוא אהב הרבה דברים", אומרת לינדה, ילידת חלב שבסוריה. "במיוחד במיה, קישואים ממולאים, קובה נבלוסיה, אורז בשעועית".
למחרת אותה שיחה שלחו לינדה ובעלה רפאל מכתב לבנם. התאריך: 26 באוקטובר. כשהוא נכתב, מוטי כבר לא היה בין החיים. על הגלויה, שהוחזרה לשולח, הוטבעה חותמת צבאית. "הדואר לא נמסר לנמען. הסיבה: נהרג".
את בשורת האיוב קיבלו הוריו של מוטי עשרה ימים אחרי שנהרג. "בתום השבעה התקשרתי למספר שהופיע על המכתב שלך", מספרת לינדה. "אמא שלך ענתה. שאלתי אותה, 'אפשר לדבר עם אורלי?' אמרה לי: 'היא הלכה לחברות. מה למסור לה?' אמרתי, 'אני אמא של מוטי, החייל האלמוני. רציתי לבשר לה שהוא נפל'. אני שומעת צעקה מהצד השני. 'מתי הוא נפל?' אמרתי את התאריך. ואז אמא שלך סיפרה לי שבלילה שבו מוטי נהרג את התעוררת בבהלה והתחלת לצעוק: 'החייל שכתבתי לו מת! הוא נהרג!'"
אור: "אני זוכרת. התעוררתי באמצע הלילה בבכי, רצתי למיטה של ההורים שלי והם שאלו מה קרה. אמרתי שאני לא יודעת, אבל מרגישה שמשהו נורא קרה. בדיעבד התברר שזה הלילה שבו מוטי נפל. כשחזרתי הביתה, אחרי שדיברת עם אמא שלי, היא אמרה שיש לה משהו עצוב לספר לי. שתינו בכינו. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות והשכול".
לינדה: "זה לא קל".
אור: "אני לא יודעת איך את מצליחה להיות כזו גיבורה. תראי אותי: בסך הכל כתבתי לו מכתב, ואני מתפרקת".
פגשתי אישה מדהימה
מבחינתה של לינדה מדובר בבחירה: להמשיך לחיות. "הכאב שלי נמצא בתוכי, לעולם, ואני חושבת על מוטי ומתגעגעת אליו בכל רגע ורגע. אבל אני צריכה לחשוב גם על שאר המשפחה. יש לי עוד שלושה ילדים – עזרא, משה ולאה, שמונה נכדים ו־17 נינים".
אור: "17 נינים?? בלי עין הרע..."
לינדה: "הנינה הגדולה בת 24 והקטן נולד לפני חודש וחצי".
אור: "אז את יכולה להיות עוד מעט סבתא רבתא־רבתא".
לינדה: "אם ירצה השם".
אחרי נפילת בנה החלה לעבוד בחנות בגדים בתל־אביב. "עבדה איתי מישהי שהבן שלה נהרג במלחמת ששת הימים, ותמיד הגיעה מאופרת ומתוקתקת. יום אחד היא אומרת לי: 'למה את כל כך עצובה ומוזנחת?' אמרתי לה, 'הבן שלי נפל במלחמה'. אמרה לי, 'אז מה? את צריכה למות יחד איתו?' חשבתי שהיא לא נורמלית".
כעבור שנים הבינה. "כשהייתי עולה לקבר של מוטי הייתי פוגשת אמא שבנה קבור ליד. תמיד הייתה לבושה שחורים. יום אחד הגיעה לשם הבת שלה. התחלנו לדבר והיא מספרת לי: 'אמא שלנו כבר לא אופה עוגות, לא מבשלת לי ולאחיות שלי. היא מגיעה לכאן כל יום, כאילו רק הבן שנהרג קיים מבחינתה'. ניגשתי לאישה ואמרתי לה, 'איך את יכולה לעשות כזה דבר? הרי גם הן ילדות שלך. את לא יכולה להפלות אותן לרעה'. אחרי כמה זמן היא באה לבקר אותי ואמרה: 'הצלת אותי ואת הבנות שלי'".
בשנים הראשונות פקדה לינדה את קבר בנה בכל שבוע. "עד שלילה אחד חלמתי שמוטי בא אליי ואומר: 'אמא, תפסיקי לבוא, הדמעות שלך כבר שורפות אותי!' מאז אני הולכת רק ביום הזיכרון ובאזכרה שלו".
בגיל 96, סדר יומה עמוס. "פעמיים בשבוע אני מתנדבת במרש"ל, מרכז רב־שירותי ללקויי ראייה ולעיוורים. אני מגישה להם קפה ועוגה, תה מי שרוצה, נס מי שרוצה. לוקחת אותם לשירותים, עוזרת בעבודות יד ובתפירה". אפילו את תפקיד ועד הבית לקחה על עצמה. ופעם בשבוע, מספרת לינדה, היא מוציאה את המכתבים והגלויות מהמלחמה וקוראת אותם.
"המכתבים שכתבו זה לזה הילדה אורלי והחייל מוטי חן ז"ל מרגשים עד דמעות ונותרו כזיכרון מנחם ומחזק עבור משפחתו", אומר אלי בן שם, יו"ר ארגון יד לבנים, שבנו קובי נהרג באסון המסוקים.
על פי רישומי משרד הביטחון, 283 הורים שכולים ממלחמת יום הכיפורים עודם בחיים. אך מספרם הולך ופוחת: בשנה החולפת הלכו לעולמם 20 הורים שאיבדו את ילדיהם במלחמה ההיא.
אביו של מוטי נפטר בגיל 99. "יום אחד הוא אמר לי: 'כשאת מדברת עם מוטי, תשאלי אותו למה הוא לא שולח מישהו לקחת אותי אליו'", נזכרת לינדה. "אמרתי לו, 'כשאלוהים ירצה, הוא ייקח אותך'. וכשרפאל נפטר, אמרתי מעל הקבר שלו: 'הנה, זכית להיות עם הבן שלך".
אור היא מעצבת פנים במקצועה. בין עבודותיה, ואולי זה לא מקרי, האנדרטה לזכר הנופלים בני מושב ניר צבי. "לטקס חנוכת המקום הגיעו ההורים השכולים", היא נזכרת. "היה מאוד קשה לראות אותם".
אבל מהביקור אצל לינדה יצאה בתחושה שונה. "פגשתי אישה מדהימה, מלאת שמחת חיים", אמרה לפני שנפרדו. והאם השכולה הביטה בתמונות הנכדים והנינים שעל הקיר, ואמרה: "שאלוהים ימשיך לברך אותי. חבל רק שלא השאיר לי את מוטי".
