כמעט בלתי אפשרי לשקף את מאפייני השירות של לוחם אווירי פעיל במילואים, במדינה שחיל האוויר שלה נדרש לפעול לילה-לילה, בתנאים מבצעיים המורכבים בעולם, בכל רחבי המזרח התיכון. לאחרונה נשמעו האשמות קשות מאוד לגבי טייסי חיל האוויר במילואים. החל מ"סחטני פרוטקשן" וכלה ב"פריבלגים", "סרבנים" ו"בוגדים". בעיקר קשה לרבים וטובים להבין מדוע חלק מטייסי המילואים נוהגים כעת כפי שהם נוהגים. טייסי המילואים אינם מקשה אחת, ולכל אחד החוויה שלו וניתוח המציאות שלו. איני מייצג את דעתו של איש מלבד עצמי, ולכן אנסה להסביר כאן את הסיבות שהביאו אותי להחלטה אישית קשה ועצובה על השהיית התנדבותי.
כאזרח שהוא גם טייס במילואים, הצבא והחיל הם חלק בלתי נפרד משגרת חיי. על מנת לשמור על כשירות טיסה, אני נדרש להקדיש בממוצע יום אחד בכל שבוע למילואים. הכוננויות המבצעיות וההקפצות בעת סבבי התחממות למיניהם משולבות עמוק בתוך חיי המשפחה והעבודה שלי. טיסה במטוס או במסוק צבאי היא עניין מסוכן ומורכב, והסיכון קיים הן בטיסות מבצעיות והן בטיסות אימונים.
כבן זוג ואב לארבעה ילדים, שאיבד חברים בעלי משפחות, אני יודע היטב באיזה סיכון אני מעמיד את משפחתי. כטייס קרב למדתי היטב להדחיק רגשות ולפעול בקור רוח בזמן הטיסה. אך בכל שבוע, ביום המילואים, ברגע היציאה מדלת הבית לכיוון הטייסת, איני מצליח להימנע מהמחשבה ומהפחד שאולי היום אני משאיר אותם, את אשתי וילדיי, לבד בעולם.
אני עוצר לרגע ושואל את עצמי איך בגיל 49 אני עדיין לוקח באופן קבוע את הסיכון שילדיי יצטרכו לגדול ולהתבגר בלי אבא שילווה אותם. בלי אבא שיהיה העוגן הבטוח עבורם בכל רגע בחייהם. איך אני עדיין לוקח את הסיכון שאשתי תצטרך להתמודד לבד עם החיים ועם גידול המשפחה. עוצר לרגע וממשיך, כי אני מאמין בכל ליבי במדינה שאני מגן עליה, בערכים שהיא פועלת לאורם, ועד כה היה לי אמון מוחלט בקבינט הביטחוני ששולח אותי לסכן את חיי (ללא קשר להשקפתי הפוליטית).
במהלך הסבב האחרון בעזה ביליתי את השבת עם משפחתי בביתנו שבצפון. טלפון מהטייסת הזניק אותי מחיי האזרחות השלווים למילואים, ותוך פחות משעה הובלתי בשמי עזה מבנה של מטוסים חמוש בטונות של פצצות. בפעם הראשונה ב-30 שנות טיסה תחת כל ממשלה אפשרית, היה לי ספק באוויר. על אף הקושי, ביצעתי את המשימה.
חזרה לאחור, לחודש נובמבר האחרון, בחירות והקמת הממשלה. כאשר התברר שהוקמה ממשלה שבה חברים אנשים מהקיצון של הקיצון הפוליטי בישראל, החסרתי פעימה. לא מדובר באנשים המתפלפלים על תתי-הגוונים בדמוקרטיה. מדובר באנשים שבראייתם "יהודית" גוברת בהרבה על "דמוקרטית", ו"דמוקרטית" מתמצית בעיקר ב"שלטון הרוב". ויותר מכך, המחשבה שבקבינט הביטחוני יהיו חברים בעלי תפיסת עולם לאומנית ואף גזענית, העבירה צמרמורת בגופי.
שאלתי את עצמי: האם ייתכן שאלו האנשים שישלחו אותי לסכן את חיי ואת עתיד משפחתי? אבל השאלה שהדירה שינה מעיניי הייתה, האם ייתכן שאלו האנשים שישלחו אותי, כטייס קרב במילואים, לקחת את חייהם של בני אדם?
כאן המקום להסביר שונות בלוחמה אווירית ביחס ליבשתית. לוחם חי"ר נלחם בעיקר באויב המאיים עליו באופן ישיר, וקיימת זהות כמעט מלאה בין האויב שיורה עליו לבין המטרות שהוא נדרש לפגוע בהן. טייס קרב טס תחת איום נגד מטוסים, אך תוקף בעיקר אויב שאינו מסכן אותו באופן ישיר. מרבית המטרות מהוות מרכיב מסוים במערך הלחימה שמשגר טילים לעבר המדינה.
סביב מטרות אלו יש, והיו לא פעם, אזרחים חפים מפשע. אנו עושים את מרב המאמצים על מנת להימנע מפגיעה כזו, אך במציאות שבה האויב מתחבא מאחורי אוכלוסייה אזרחית, קיימים מקרים שאינם מאפשרים זאת. כאשר המטרה הינה משגר טילים הכל ברור, כי המטרה מסכנת באופן ישיר ומיידי את תושבי המדינה. אך במקרים לא מעטים, המטרה שייכת למשפחת מטרות המהווה חלק כלשהו במכונת המלחמה היריבה.
אז עלול להתקיים מתח בין ערכיות המטרה - לבין מה שמכונה "הנזק האגבי" (נז"א). הנז"א אלו אזרחים בישות האויבת, שבתוכה ארגון טרור המסכן את חיי אזרחינו. אבל הם עצמם אינם ארגון הטרור; הם ילדים שדומים לילדיי, נשים, גברים וזקנים הדומים לבני משפחתי. במקרים מסוימים אני עלול להידרש לקחת את חייהם, להרוג אותם ולחיות כל חיי עם הידיעה שעשיתי זאת. זה מצב לא נורמלי, מבעית, נורא.
אני מבין שלמרבית הציבור אין את היכולת לדמיין באופן אמיתי מה אני מרגיש כטייס בסיטואציה הזו. כמה אני צריך לסמוך על המתכננים, על המודיעין, על המפקדים, על הדרג המדיני ששלח אותי וכמה אני צריך לסמוך על צדקת הדרך. אין שום דרך להעביר את ההרגשה ואת תחושת האחריות שבהפעלת כוח הרג של בני אדם, תחושה שמרגישים הטייסים ואנשי המטה המבצעי המהווים חלק מתהליך אישור המטרות.
האיזון הנורא בין ערכיות המטרה וחיי האדם שעלולים להיגדע במהלך תקיפתה מנוהל תחת מנגנון של "מדיניות אש", המותאמת לכל משפחה של מטרות, בהתאם לחשיבותן הצבאית. אלו מטרות כגון מפקדות, מחסני תחמושת ואפילו תשתיות כגון בנקים, או תחנות שידור טלוויזיה שהופללו כתומכות במנגנון הלחימה.
את נקודת האיזון בעוצמת האש הזו קובע הדרג המדיני, כלומר הקבינט הביטחוני. כך, לדוגמה, ייקבע עקרונית אם על מנת לחסל מפקד חטיבה בחמאס מותר להרוג (שוב, בלית ברירה) חמישה או שלושה בני אדם חפים מפשע. אולי ייקבע שאסור אפילו אחד. מטרות מורכבות שבהן עלולים להיהרג אנשים רבים יותר יעלו באופן פרטני לאישור הדרג המדיני. צריך לדמיין שהדרג המדיני נדרש לעשות זאת במציאות מלחמתית שבה המדינה כולה תחת מטחי טילים ונהרגים אזרחים ישראלים.
במציאות כזו קל מאד להחליק במדרון. עם אלפי טונות של פצצות תחת ידם, המנהיגים שלנו חייבים להיות עם ליבה ערכית חזקה, קור רוח ושיקול דעת. אולי כעת ניתן להבין מדוע כאשר נבחר קבינט המורכב גם מאותם אנשים בעלי תפיסת עולם קיצונית והתנהלות אימפולסיבית, עברה צמרמורת בגופי.
עם זאת, לא הקפאתי את התנדבותי מיד. קיוויתי בכל ליבי שהתפקיד יוביל אותם לאחריות ולשיקול דעת. פעמים רבות בהיסטוריה מנהיגים שבעת היותם באופוזיציה היו לוחמניים ואף קיצוניים, צימחו אחריות ושיקול דעת תחת עול התפקיד כאשר נבחרו לכהן בממשלה.
לא חלפו ימים רבים וראיתי את ההתנהלות המעשית של חלק מחברי הקבינט הביטחוני: השתלחות קיצונית בשומרי הסף, כניסה לחמ"ל והתערבות בזמן אמת בעבודת השוטרים, קריאה לשרוף כפר ערבי, הצהרות על אי-ציות לפסיקת בג"ץ. מה שהטה את הכף באופן סופי היה ביטול עילת הסבירות. עד אז היה מנגנון בקרה בדמות ביקורת שיפוטית מרסנת על הכוח האדיר של הממשלה. במקרה שבו הממשלה הייתה מקבלת החלטה קיצונית באופן בלתי סביר - היה ניתן לרסן ולבלום. אני שואל את עצמי – למה בכלל הממשלה רוצה אפשרות לפעול באופן קיצוני ובלתי סביר? האם אני יכול להיות המוציא לפועל של ממשלה כזו?
הסיבה היחידה שיכולתי להכיל את הגורמים הקיצוניים בתוך הקבינט ששולח אותי הייתה קיומו של מנגנון בקרה ממלכתי. עם הסרת הרסן והמגבלות, אין לי במה להיאחז עוד. אין לי ודאות כי הצד האחראי בקבינט יהיה הדומיננטי בקבלת ההחלטה. אין לי אמון מספק שהקבינט יבצע באופן ראוי את האיזון בין צורך צבאי קריטי ובין נטילת חיי אדם. באין מנגנון בקרה וריסון ממלכתי, לא אוכל לקבל היתר להרוג בני אדם מאיתמר בן גביר.
השהיית ההתנדבות קורעת את הלב. חלק מאלפי האנשים האהובים שעליהם פיקדתי במהלך שירותי הצבאי אינם מבינים, ואף כועסים. הם מכירים אותי ויודעים כמה רגשותיהם חשובים לי ועל כן הכאב שלי עצום. קשה לי לא להגיע לבסיס בכל שבוע ולראות את אנשי הטייסת הנהדרים והמסורים במבצעים, בדת"קים ובמחלקות. הם חסרים לי ואני מבין את התסכול שלהם וחש את כאבם.
תהליכי החקיקה החד-צדדית קורעים את העם ואת צבאו. המפקדים נמצאים במצב בלתי אפשרי. אני רואה את חבריי המפקדים בסדיר מנסים להחזיק ולעצור קרע לאומי, אך ללא הועיל. לא רק שהם עצמם נקרעים בין שני צידי המתרס, הם גם חוטפים אש ולחץ מהדרג המדיני. כמה זמן יחזיקו? מתי יחלו הראשונים להודיע שאינם יכולים?
החקיקה מפוררת אותנו, בהתעלמות מוחלטת מהנזק למרקם האנושי ביחידות הלוחמות. בצד האמונה בצדקת הדרך, זהו הרכיב הקריטי ביותר בארגון צבאי.
כשאתה נמצא בשדה הקרב (והיום שדה הקרב הוא גם בדת"קים שיספגו טילים) אתה מחליט לסכן את עצמך בשביל שני דברים בלבד - חבריך הלוחמים, ואמונה עמוקה שבשביל המדינה הזו אתה מוכן למות. הנכונות הזאת, הנחישות שהיא מייצרת, זה מה שמנצח מלחמות. לא טכנולוגיה, לא טנקים ולא מטוסים. ובשני המרכיבים הללו אנו סופגים כעת פגיעה קשה תחת שלטון שהולך ומקצין ומאזין רק לשופרות שלו.
ובכל זאת, מילה של תקווה. תקווה שנובעת ממיליוני אזרחים, תומכי חקיקה ומתנגדים, שאינם מוכנים להיות חלק ממעגל השנאה: עם ישראל עבר גיהינום עלי אדמות ואלפיים שנות גלות. אין לנו את הזכות לוותר. אני מאמין שנעבור את המשבר ואולי אף נצא מחוזקים. דרך ארוכה עוד לפנינו, אבל הקשבה ואחדות הם שיגברו ויולידו עתיד טוב יותר לכולנו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.23
