זה הפך לתופעה המונית בימי ממשלת בנט-לפיד. מתנגדיה התחילו לרדוף אחרי חבריה לכל מקום, גידפו אותם בקולי קולות ופוצצו אירועים בהשתתפותם. "אתם הולכים עם ערבים, מנוחה לא תהיה לכם", צעקו לעבר אשת השר זאב אלקין, ולא רק מולה. יתרונות השיטה ברורים: די בקומץ אנשים להטיל אימה על נבחרי הציבור. האלימות הוצדקה, לכאורה, באמצעות העיקרון המוסרי של מידה כנגד מידה. הנבחר משבש את חיינו בממשלה כזו ("ערבית!") - ולכן מגיע לו שחייו גם ישובשו.
הקמת ממשלת הימין על-מלא הביאה לחילופי גברי ב"משמרות הבושה", מתנגדי הממשלה. שוב הוקמו קבוצות וואטסאפ שמקפיצות מפגינים למקומות שבהם נמצאים נציגי הממשלה, והראשונים מגדפים אותם ומפריעים להם עד שהם נמלטים מהמקום. העיקרון המוסרי המצדיק נותר כשהיה: אתם משבשים את חיינו בישיבה בממשלה כזו ("דיקטטורית ומשיחית!") - ראוי שחייכם ישובשו. בשבוע שעבר הגיעה תגובת הנגד של תומכי הרפורמה: בנתב"ג רדפו אחר אחד ממובילי המחאה בדרכו לחופשה פרטית, ובתל אביב שיבשו את חיי אחד המוחים שחשוד בביצוע עבירת אלימות קשה. ברור מה צפון בעתיד, ומהטמה גנדי ניסח זאת מזמן: עין תחת עין, והעולם כולו יתעוור.
זה לא נעצר ברחוב. לאחרונה העיקרון המסוכן הזה זלג גם לעולם המשפט. כך למשל צפויה היום (ראשון) הממשלה להקים ועדת בדיקה מטעמה לעניין השימוש ברוגלות, שתבדוק גם תיקים תלויים ועומדים (כמו תיקי נתניהו). ברור שזה לא ייעשה. נאשם לא אמור ולא יכול לבדוק את תיקיו בעודם מתנהלים. בממשלה מבינים זאת, אך מצדיקים זאת בעובדה שגם הפרקליטות פעלה כך כשהקימה את ועדת מררי - שלמעשה בדקה את עצמה. הם צודקים, אבל דווקא משום כך, קל חומר הקמת הוועדה הממשלתית אסורה. אלא אם אנו נמצאים כאמור בעולם הנורא של מידה כנגד מידה.
זו גם הסיבה לכך שיש מי שמצדיקים את זריזות הליכי בג"ץ בקשר לעתירות לביטול תיקון הסבירות בחוק היסוד. הם טוענים - ובצדק - שגם הליכי חקיקת התיקון היו מהירים למדי. לטענתם, אם הקואליציה עשתה עבודה יסודית בחקיקת התיקון, הרי שהיא אמורה להיות מוכנה מראש לדיון בבג"ץ, וניתן לקיימו בדחיפות.
מלבד עקרון המידה כנגד מידה, הטענה מוטעית: מדובר בשתי שאלות שונות לגמרי. הכנסת דנה במהות התיקון, בעוד שעיקר הדיון בבג"ץ יהיה בשאלה אם יש סמכות לבטלו. בג"ץ עצמו הבין את כובד ההכרעה ותקדימיותה, ולכן נקבע הרכב ה-15. אם היה מדובר בשאלה שפאותיה השונות כבר לוטשו ונותרה רק פאה אחת קטנה לעבודה, זה לא היה נדרש. אם כך, מדוע לא דנים בה כראוי, ולמשל מאפשרים לכל מי שעשוי לתרום לדיון לעשות כן? אולי דווקא ב-101 העמודים שהגישו מרצים למשפטים שתומכים בביטול החוק, ונדחו רק בשל סד הזמנים התכוף, טמון המפתח לפתרון?
זליגת העקרון למשפט התבטאה גם בדברי היועץ המשפטי לכנסת לשעבר, איל ינון, בראיון שהעניק לנדב איל ופורסם בסוף השבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". לשיטתו של ינון, מכיוון שהכנסת קיבלה "נוסח גורף, לא מגודר, ללא שום עידון ואיזון... ולאחר שנדחו כל חוות הדעת שהוצגו לוועדה, לא יעלה על הדעת להגיד לבית המשפט - אין לכם סמכות לדון בנושא". איך האחד מצדיק את השני, מעבר לעקרון המידה כנגד מידה? לא ברור. ינון בעצמו טוען ש"אין הבדל משמעותי בין הליכי חקיקה רגילה וחקיקת יסוד", ובג"ץ היה זה שקבע שמשעה שצורפו המילים "חוק יסוד" להליך החקיקה הרגיל אנו עוברים לרמה חוקתית.
יותר מזה, מעצם קיום שתי רמות החקיקה, למד בג"ץ שקמה לו סמכות לבטל חוקים רגילים. האם המהפכה החוקתית המאוד דרושה ומוצדקת (בעיניי) היא מקח טעות בעיני מי שמבקש לבטל כעת חוק יסוד?
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'ברור שלא. לשיטתם, בג"ץ הוא שיקבע מתי מה שנקרא חוק יסוד הוא באמת כזה. ושוב חזרנו להתחלה: מכוח איזו סמכות? במקרים המעטים שבעולם פסלו בתי משפט חלק מהחוקה, היו לרוב שני רבדים לחוקה זו: רובד עליון שכלל פסקאות נצחיות, כללים לתיקון החוקה, זכויות וכו', ורובד תחתון שכלל את שאר הנורמות החוקתיות. משקבע מכונן החוקה שני רבדים לחוקה, ברור שבית המשפט מוסמך לפסול מה שסותר את הרובד העליון. אחרת מה הטעם באבחנה?
אלא שאצלנו עדיין אין "חוק יסוד: החקיקה" שיקבע את כללי הרובד העליון של חוקתנו הנרקמת, ולכן אנו בבעיה - ושום "לא יעלה על הדעת", הנגזר מעקרון המידה כנגד מידה, לא יסייע בהגעה לפתרונה. להיפך. הוא רק ירחיקה יותר, שכן רק דבר אחד מולידה נקמה: את הנקמה שאחריה.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 27.08.23
