בוקר אחד קם אדם ומחליט לכתוב לראש הממשלה. הוא עושה את זה כי הוא בוער בתוכו. בוער עד כדי כך שהוא זוכר מה נכתב גם 50 שנה אחרי.
שמחה דהן, המתגוררת במושב נועם הסמוך לקריית־גת, היום בת 93. היא לא יודעת לכתוב, אבל כשהייתה בת 43, אחרי שהסתיימה המלחמה, ביקשה ממישהו שיישב מולה ויכתוב את מה שהיא אומרת. המכותבת: גולדה מאיר. הרקע: שיח הנוגע להחזרת שטחים אחרי המלחמה.
"אנו יושבים לבכות ממש. וזה כאב גדול, ששטח שנהרגו עליו אלפי חיילים מחזירים אותו לערבים כאילו לא קרה דבר", נאמר במכתבה של שמחה דהן, "אין הם רוצים שטחים, אלא להשמיד אותנו. בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו... ובו בזמן שאנו מחזירים להם את השטחים הנ"ל אנו עוזרים להם להשמיד אותנו, וכל ההבטחות והדיבורים שהם אומרים, שלום, החזרת שטחים - כל זה הבלים. ואנו, הלב שלנו נשרף והעיניים כבר לא רואות מרוב בכי על מה שקרה לנו".
שמחה דהן היא אישה מיוחדת. אופטימית, מרבה לצחוק. אבל כשעולה עניין המכתב היא מרצינה ברגע. "התעצבנתי על גולדה", היא נזכרת היום, "אני זוכרת את המילים שבמכתב. כאב לי מאוד על כל החיילים שהלכו. הם מול העיניים שלי כל יום.
הכרתי, למשל, אמא של חייל מאופקים שנהרג. הוא התחתן ובאותו השבוע לקחו אותו לצבא. אשתו הייתה בהיריון כשנהרג. עכשיו, כשאני נזכרת בזה, באות לי דמעות. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את ארץ ישראל, צריך לשמור עליה".
לדהן תשעה ילדים, 44 נכדים ו־63 נינים. היא נולדה במרוקו נישאה בגיל 14, ועלתה ארצה ב־1955, כשהייתה בהיריון. היא זוכרת איך הם נלקחו לדרום, אל צריפי מושב נועם. הם היו מתיישביו הראשונים. "לא היו מים. היה ברז בקצה המושב, ועם זה היה צריך להסתדר. כשהגעתי התכופפתי, למרות ההיריון, ונישקתי את האדמה.
"קודם לכן לא למדתי בבית ספר, לא בגן, לא כלום. ובארץ הריונות, כביסה ביד, לא היה זמן ללמוד לקרוא ולכתוב. אבל הקדוש ברוך הוא נתן לי שכל", היא צוחקת.
בארכיון המדינה ישנו מכתב לקוני שנשלח אל דהן בחזרה. "הנני מאשר בתודה קבלת מכתבך אל ראש הממשלה. אנו נביא אותו לעיונה", כתב לה אלי מזרחי, מנהל לשכתה של גולדה אז.
מגולדה עצמה, אומרת דהן, לא הגיע מענה. "איזו תשובה תהיה לה אחרי שעשתה עוול כזה למדינה? לא כעסתי שלא ענתה. העיקר קיבלה מכתב, שתתעורר קצת".
עד היום יש לה ביקורת קשה על גולדה, שלא נערכה למלחמה. "היא לא הייתה צריכה להיות ראש ממשלה. זו הייתה טעות גדולה", דהן אומרת.
"אני נזכרת במלחמה ובוכה. בשבת, יום כיפור, היו אוטובוסים ליד בית הכנסת במושב. לא הבנתי מה קרה. מישהו אמר 'המלחמה התחילה'. לקחו את כל הגברים של המושב מבית הכנסת. במהלך המלחמה לא היה לי פחד, אבל אני זוכרת שהייתי מתפללת, מברכת את החיילים וארץ ישראל, קריאת שמע לשלומם לפני השינה. גם היום אני עושה את זה. יום־יום".
"שמענו את הסיפור על המכתב הרבה פעמים", מגלה עליזה, בתה של שמחה. "מאוד מתאים לאמא לעשות דבר כזה. היא מאוד אכפתית ומביעה את דעתה. פעם היא אפילו הגיעה לכנסת כי כעסה על דברים שאמרה שולמית אלוני".
במשך שנים ארוכות, דהן נזכרת, היא נהגה לראות חיילים עוברים ליד המושב ולהוציא להם שתייה קרה, לביבות, ספינג'. "תדע לך", היא אומרת, "החיילים הם כמו הילדים שלי".
באותו מכתב לגולדה מלפני 50 שנה ביקשה דהן לא להחזיר שטחים. אלא שמאז קרו פה דבר או שניים. "כאב לי שהחזירו שטחים. בוודאי", היא מסכמת, "אבל אני קטנה. בכנסת מדברים כמו לול של תרנגולות. אני לא יכולה לשלוט על אף אחד".
