"דהרנו משדה התעופה לחווה הסינית בקומנדקר. עדיין ראיתי טנקים עשנים עם סיום הקרב. ואז הפכתי להיות מחלץ, החזקתי אינפוזיות ביד ודיברתי עם פצועים, חלקם מסרו דרכי דרישת שלום להורים. אחד, רגלו הייתה קטועה והיו לו כאבים. אחר לא ראה, עיניו היו חבושות והוא לחש לי: 'מה שאני מאחל לעצמי זה שלא אשאר עיוור'. אנשים קראו למקום הזה שדה הקטל. הטנקים נערמו שכבות-שכבות, כמו באתר ארכיאולוגי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מלחמת יום הכיפורים תפסה את גד אולמן בן ה-38 בבית כנסת במרכז תל־אביב, שם שהה עם ילדיו. הוא היה אז עורך גרפי ומייסד מוסף "הארץ" לצד העיתונאי נתן דונביץ', שערך את הטקסטים. אבל בעיתון ידעו שבעת מלחמה הוא לפני הכול איש מילואים של חיל האוויר, עם תפקיד ייחודי: צייר צבאי. לכל מקום שבו לא ניתן היה להכניס מצלמה היה אולמן מגיע עם מטוסי התובלה ומתעד את הקרבות. זו לא הייתה הפעם הראשונה: במלחמת ששת הימים דווקא כן איפשרו לאולמן להכניס מצלמה, וצילומיו הופיעו באלבומי הניצחון השונים שיצאו אחריה. "צילמתי מה שרציתי", הוא נזכר, "מכיוון שהייתי בטייסת תובלה, נשכבתי על הרצפה וצילמתי מתוך הדלת הפתוחה. הייתי היחיד שצילם שיירות של מצרים בורחים".
אולמן, עם עיתונאי "ידיעות אחרונות" שמחה אהרוני, היו מופקדים על עיתון בח”א 27 שנקרא "מיזנק". בהיעדר מדפסות הם היו מכינים גיליון אחד, ואז מצלמים ממנו אלפי עותקים במכונת השכפול במשרדו של הרס"ר - ומפיצים. כך עבדה השיטה ב"ששת הימים", וכך חשבו שהיא תעבוד גם ביום כיפור. "עם פרוץ המלחמה", משחזר אולמן, "נסעתי לבסיס חיל האוויר שממנו היו יוצאים המטוסים. הרס"ר שקיבל אותי אמר: 'הנה, ממשיכים לעשות את עיתון הבסיס, המיזנק'. היה ברור שאני עולה על המטוסים, כי הייתי עיתונאי 'שלהם', של חיל האוויר, ונכנס לכל מקום".
למה בעצם לצייר ולא לצלם?
"במלחמת יום הכיפורים הייתה צנזורה מאוד חזקה ואסור היה לצלם. אפילו את הציורים שלי העברתי לצנזורה, ומאחור חתמתי שלא גיליתי את המידע לאף אחד אחר. הסיבה שציירתי ולא צילמתי הייתה לגמרי הזויה, בוודאי במושגים של היום. מכיוון שמדפסות היו דבר נדיר היה צריך לצלם את ה'מיזנק', ומכיוון שמכונת הצילום לא הייתה יכולה לשכפל תמונות, כי הן היו יוצאות שחורות - ביקשו ממני לצייר. הציורים פשוט נראו טוב יותר במכונה".
אולמן, היום כבר בן 88, מעיד על עצמו כי מאז ומעולם הסתובב עם פנקס ועט מוכן לתיעוד. עוד מימי עיתון בית הספר. "אני מצייר מגיל צעיר מאוד. כשהייתי בקורס טיס, ממנו נפלתי, ציירתי את חבריי. חלקם הפכו אחר כך למפקדי בסיסים, אנשים משמעותיים. זה היה מובן מאליו שגד מצייר כל מה שהוא רואה". וכך, כשהוא מצטרף באופן אקראי לאחד המטוסים, רשם לעצמו: "עליתי על מטוס של חיל האוויר, אספנו פצועים מהחווה הסינית. מי הבין או מי ידע שאני מצייר היסטוריה".
הדיווחים של אולמן מהחזית היו מצמררים, בוודאי בזמן אמת. "לא באתי מהמקום של הלוחם", הוא אומר. "שלחו וגייסו אותי כדי לעשות עיתון צבאי, קיבלתי תפקיד והפכתי למתעד מטעם מדינת ישראל. המקצוע שלי היה לצייר, אבל חלק מהדברים ראיתי, ואנשים גם דיברו, אז בכתב יד הוספתי לציורים שלי הערות שוליים. את אותם הרישומים שהודפסו במהדורה המצומצמת של 'מיזנק', הייתי מפרסם גם בטור שלי ב'הארץ'. השיגו לי מהעיתון אישור 'עבודה חיונית' ויומיים בשבוע חזרתי לתל-אביב, לעשות את העיתון הרגיל”.
"הצטרפתי למטוס תובלה שהפך לאמבולנס אווירי", רשם לעצמו באחד המקרים. "עזרתי להעביר פצועים מהקומנדקרים שהביאו מהחווה הסינית, וראיתי מרחוק את שלדות הטנקים השרופים. מראה נוראי. לקח לי דקות ספורות להעלות בהתרגשות את המראה הזה על הנייר. כיוון שאני צייר ולא צלם, יכולתי לקרב את הטנקים אליי. לעשות זום-אין בדמיון, כאילו אני ממש בשדה הקרב.
"אחד הפצועים סיפר: 'התפרצנו גלים־גלים, שריון נוגע בשריון. מפקד הפלוגה שלי נפגע. זחל”ם התקרב אליו כדי לחלצו, אך עלה על מוקש וכולם התפוצצו”. אינני יודע איך מצאתי שבריר דקה לרשום את הפצועים על האלונקות. הם לא זעקו! עיניהם פקוחות, מזיעים, חורקים שן. אחד הפצועים סינן: “אין אוויר, אין כוח, אין מילים'". בדיעבד, הוא אומר, זהו האיור האהוב עליו ביותר. "הרישום שהכי מבטא אותי".
גם גבורת הפצועים לא נעלמה מעיניו: "האמבולנסים כבר מחכים בחוץ לפזר את הפצועים לבתי החולים. פצוע אחד לא הסכים בשום אופן להתפנות. 'בשביל רסיס אחד לא אלך לבית חולים', אמר בפסקנות. לקצין צה”ל היו כוויות בפנים ושבר יד פתוח. הוא ירד זקוף מהמטוס ולא הסכים בשום אופן לשבת על אלונקה', סיפר ישראל, האחראי על כוח האמבולנסים".
"למצלמה יש יתרונות וחסרונות", אומר אולמן היום, "ליד החופשית, לריגוש שאני מרגיש במלחמה, אין תחליף. הייתי בשליחות להביא את המראות לעם ישראל. אתה מרגיש ביטחון בתפקיד, ואתה לא מרשה לעצמך להיכנס לחששות על החיים. יש איזה רטט, אנרגיה, שאתה נכנס לחדר עם עשן ומרגיש שכל המלחמה על הכתפיים שלך.
"הייתי נוכח ברגע שהחליטו על הצליחה. שמעתי את אריק שרון אומר, 'בין הארמיות ניכנס', ואתה כולך בהתרגשות. גם עכשיו אני בהתרגשות כשאני מדבר על זה. הגעתי לאום חשיבה בזמן התקפת טילים בעוצמה שלא תיאמן. כל השמיים היו הבזקים של טילים מתפוצצים. הגעתי לרגע דרמטי בבור הפיקוד החבוי במעמקי ההר. גורודיש, אלוף פיקוד הדרום הטרי בשעתו, לא משתלט. מימינו תא”ל אשר לוי, משמאלו האלוף חיים בר-לב שנשלח לעזור לו. בטלפון קולו של אלוף אריק שרון שדורש לצלוח את התעלה מיד. מהגב נראים רב־אלוף אלעזר דדו ואלוף עזר ויצמן. האוויר דחוס עשן סיגריות. טלפונים מצלצלים ללא הרף. זו אכן הייתה הפגישה ששינתה את פני המלחמה - מהגנה להתקפה".
"צליחת תעלת סואץ הייתה מבצע הרואי שהקיז הרבה דם", הוא כתב לעצמו, "למעשה הוקמו שלושה גשרים זה לאחר זה. בחסות הלילה הקימו את גשר הגלילים והדוברות, ורק לפנות בוקר עברו עליהם הכלים והטנקים. לוחם בשם ששון סיפר לי: 'טנק אחד נפל למים ולא אשכח את עיניו הפעורות מאימה של הטנקיסט'. הגשרים היו ראש החץ כדי לשעוט קדימה מעבר לתעלה, בכיוון קהיר. לצערי הגעתי בשעות היום, אחרי הצליחה. ראיתי ערב רב של כלי תחבורה. מקומנדקר צבאי ועד למכליות תנובה, מזחלילי שלל רוסיים ועד לפולקסווגן פרטי".
לצד איור אחר רשם אולמן: "לא להאמין, ישראל מפעילה שדה תעופה ענק, פאיד שמו, בצד המערבי של תעלת סואץ קרוב לקהיר, שהפך לתחנת האוויר המרכזית. ממנו טסים נון־סטופ מישראל וחזרה. צ'יטה (אליעזר כהן, לימים חבר כנסת – א"א) מפקד השדה, מורה על פיצוץ ההאנגרים עם חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים ארבעה חודשים אחרי יום כיפור. עמדתי על ראש הר ה'טרופו' לצלם את הפיצוצים. חייל מפוזר עבר לפני המצלמה ברגע הפיצוץ. נשאר רק הרישום".
ב־19 באוקטובר 73', 13 ימים אחרי פרוץ המלחמה, ראש הממשלה גולדה מאיר כבר אמרה: "אני רואה סימנים ראשונים של ניצחון”. באותו יום צייר אולמן את מפקד הטייסת מצביע על המפות בפני קצינים וטייסים. “החיצים התהפכו, במקום הפלישות בימים הראשונים של המלחמה, עכשיו אנחנו דוהרים לכיוון דמשק וקהיר”.
"כל הספרים", אומר אולמן עכשיו, "נכתבו על הימים הראשונים שבהם הופתענו, ובאמת היה הלם בימים הראשונים. אבל תוך כמה ימים התעשתנו. היה גם הבדל גדול בין מי שהיה בחזית למי שהיה בעורף. העיתונים בתל-אביב היו במין הלם, אבל בצבא אתה לוחם, נמצא באווירה של 'בוא נחזיר להם, נהפוך את הגלגל'. לא התעסקו במשמעויות הגדולות שיש היום ליום כיפור".
אולמן לא נשאר רק בחזית הדרומית והגיע גם לחזית עם הסורים. "למוצב החרמון הגעתי רק לאחר שחרורו מידי הסורים, שכבשו אותו עוד ביום כיפור", הוא אומר. "אבי, חייל בגולני שנלחם בניסיון הראשון לשחרר את החרמון, סיפר לי: 'הרגשנו כמו ברווזים במטווח. לא ציפינו לאש כזאת, חשבנו לתומנו שזה היום השביעי של מלחמת ששת הימים'. החרמון שוחרר רק בסוף הלחימה, ב־22 באוקטובר. אז פגשתי בצביקה החבלן. 'הרגשנו כמו אנשי המערות או אסקימואים. כל הזמן באיגלו לא ידענו מתי יום ומתי לילה, אור מלאכותי, אוויר מסונן. אפילו את מד הזמן המקובל - החדשות - אי-אפשר היה לשמוע על פי רוב'".
אחרי המלחמה התקשה אולמן לחזור לחייו הרגילים. "התיעוד מאוד השפיע עליי. נהייתי אובססיבי לסיני. הייתי יורד לשם, אוסף אבנים, קרשים, שם בכיסים, בתרמיל, עושה מזה עבודות. הייתי צריך לפרוק את הדברים שראיתי מהצד. אני נכנסתי לצייר במקומות שהצנזורה לא התירה לצלם. עבור העיתון הייתי צריך להיות אובייקטיבי, אבל בעבודות שלי לא. עברתי טראומה. הייתי יורד עם האוטו, נוסע בבוקר מוקדם עד שארם א-שייח' וחוזר בערב. כך התמודדתי".
שנים רבות היו האיורים מאוחסנים עם חפצים שונים שהפכו - ולפעמים לא הפכו - ליצירות אמנות. הוא שימש כעורך גרפי ב"הארץ" עד שנת 1983. מילואים עשה עד שנת 1990, כשהיה בן 55. בשנים שיבואו אחר כך הציג בתערוכות שונות יצירות המבוססות על המלחמה הזו. לפני פחות משנה, כשהוא כבר בעשור התשיעי לחייו, אמן עטור פרסים ועשייה, קיבל טלפון מהאוצרת אורלי עזרן, שביקשה ממנו להציג את עבודותיו בתערוכה "יומן משא", שתעסוק במלחמת יום הכיפורים. בסופו של דבר, מלבד הרישומים תרם אולמן לתערוכה גם מכונת כתיבה שרופה לחלוטין שמצא בסיני לאחר הקרבות. מהתערוכה נולד גם הספר "יומן מלחמה" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), עם איוריו ורשימותיו.
"אני חושב שיש לי מזל", אומר השבוע אולמן, "לא סתם קוראים לי גד, שזה מזל. אני יודע להיות במקריות, בזמן הנכון, במקום הנכון". והוא לא טועה. "בדרך לא דרך", כך כתב בפנקסו ב־73', "נכחתי בשיחות הפסקת האש, שנערכו ביום ה־19 למלחמה יום כיפור. ואיפה? בקילומטר ה־101 מקהיר, מהצד המערבי של התעלה. כמה אוהלים באמצע שום מקום, הרוח משתוללת. המצרים בשולחן ימין חמורי סבר ונוקשים, הישראלים לבביים וחייכנים בשולחן שמאל. ביניהם נציגי האו”ם. האלוף אהרל'ה יריב, נציג ישראל בשיחות, מאוד נרגש, חותם בתחתית הרישום 'לזכר הפגישה ההיסטורית'. ליד חוט תיל המסמן את הכניסה עומדים השומרים גבוהים וזקופים, אוחזים בנשק דרוך. ארבינסון נציג האו”ם משוודיה וונשטיין מ"צ מישראל. הכול נראה כמו תפאורה, האם מחר עם תום ההצגה המאהל יפורק? כן, אבל יחזרו ויקימו אותו כעבור ארבעה חודשים, ויחתמו בדיוק במקום הזה על הסכמי השלום בין ישראל ומצרים. סוף המלחמה".
"'מלחמת יום כיפור' זה שם גדול", הוא אומר השבוע. "יש ויכוח כמה זמן נמשכו ימי הלחימה בצפון ובדרום, 21 או 24. האיור הפותח של הספר, החייל במשקפי שמש, היה במציאות האחרון שציירתי. הכותרת שלו הייתה 'ההלם', והוא הופיע גם במוסף 'הארץ' בסוף המלחמה. הטנקיסט הבדיוני שמצויר פה לא יודע במה מדובר, אין לו עיניים. הוא מבטא הכי טוב בעיניי את המושג 'החזית הדרומית'".
המלחמה הפכה אותך לעורך טוב יותר? עיתונאי טוב יותר? צייר טוב יותר?
"הפכה אותי לאמן הרבה יותר טוב, אבל זה לא התבטא בעיתון, כי שם המסגרות היו נוקשות. לא היה לי מקום לביטוי. מה שכן, נתנו לי יד חופשית ופעם בחודש הייתי יורד לדרום הרחוק, לסיני, לנואיבה, וחוזר משם עם כתבת איורים. מבחינת אמן זו הייתה טעות להיות מתעד. והבנתי את זה במלחמת המפרץ הראשונה, אז כבר נתתי לעצמי להיות יותר אקספרסיבי.
"באותה תקופה, בת זוגי ואני גרנו ברחוב מזא"ה בתל-אביב, ובלילה הראשון למלחמה, ינואר 1991, נפל טיל ברחוב נחמני, 30 מטר מאיתנו, והיא אמרה לי: 'בוא נלך מפה'. אחת המודליסטיות שלי גרה אז ברמת-השרון והציעה לארח אותנו בביתה, היא רק לא סיפרה שהבניין כולו בשיפוצים ושבגלל המלחמה השיפוצניק פשוט עזב את הדלתות, הצבעים והמברשות, והלך. הכול היה מכוסה ניילונים ודלת זכוכית. אז לקחתי את הצבעים שהשיפוצניק השאיר וציירתי על הדלתות ביד חופשית. אחר כך עשיתי מזה תערוכה ובאו לסקר אותה אפילו מ־CNN. אלו היו למעשה ציורי יום כיפור שלא עשיתי בזמן אמת".
היום, כשאתה שומע על מלחמה או מבצע, מדגדג לך באצבעות להיות שם?
"אני לא רוצה להיות שם. לפעמים אני סוגר את הטלוויזיה. לא רוצה לשמוע. פיצוצים וקרבות מעוררים בי זיכרונות לא נעימים".
ולמרות זאת, החזרה לתקופה ההיא עשתה לו טוב. "מאז שאורלי עזרן פנתה אליי לא הפסקתי לעסוק בזה. כולם מתייחסים לצד הצבאי, אבל 'יומן מלחמה' הוא ספר אמנות. כשאני מתבונן בציורים האלו אני מבין את חשיבות הציור, שאני יכול לעשות זום-אין וזום-אאוט. זה קו אחר, לא הקו היפה שאתה מצייר בבית. מאז שנכנסתי לדבר הזה, אני מרגיש שירדו ממני 50 שנה. אני קם בשש וחצי והלך לישון מאוחר. מרגיש שוב בן 38".
ערב ההשקה של הספר "יומן מלחמה", המכיל את רישומי המלחמה של גד אולמן, יתקיים בבית האמנים בתל-אביב, במוצ"ש 14 באוקטובר.
בזיכרון האישי של אורלי עזרן מלחמת יום הכיפורים היא תמונה אחת, קורעת לב. היא הייתה בת 14, תלמידת כיתה ט' בתיכון תל־אביבי, כשהגיעה הביתה ומצאה את אמה ממררת בבכי. כששאלה אותה מדוע, ענתה האם רק שתי מילים: "אירי איננו".
סגן יאיר (אירי) סווט היה בן דודה מדרגה שנייה של עזרן. הוא נפל בקרב על עמק הבכא. מותו השאיר במשפחה חור עצום. לימים הפכה עזרן, אחותו של איש הטלוויזיה חנן עזרן ז"ל, לאמנית ואוצרת. המלחמה תמיד נשארה נוכחת בחייה, בין אם בקשרים זוגיים עם אחים שכולים, ובין אם בקשר שהתהדק עם רמי סווט, אחיו של אירי ז"ל. כאשר מונה סווט ליו"ר עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים", ששמה לה למטרה להנציח את המלחמה למען הדורות הבאים, היה ברור שתתרום מכישרונה למען הכלל ולזכר אירי. במאי האחרון עלתה בבית יד לבנים בנתניה התערוכה "יומן משא", אותה אצרה עזרן, ובה מציגים 36 לוחמי יום הכיפורים 120 עבודות מכל קשת האמנות - יצירה פלסטית, קטעי כתיבה ושמע, חפצים ומזכרות אישיות וכמובן ציורים ורישומים.
חצי שנה עבדה עזרן על התערוכה. "הסינון האוצרותי", היא משחזרת, "לא היה לפי שיקולים אמנותיים רגילים, אלא מעצם ההשתתפות במלחמה". חלקם של האמנים הגיע מתוך פרסומים פומביים, אחרים, כמו ארבעה טייסי קרב, הגיעו דרך שמועות מפה לאוזן. את האמן הרב־תחומי הידוע גד אולמן זכרה מקטלוג ישן בן 30 שנה שכלל יצירות מהמלחמה, ולכן פנתה אליו. "את כל מי שנפגשתי איתו שאלתי: 'אתה מכיר אמן שעוסק במלחמה?' כמובן לא הגעתי לכולם, ואחרי הקמת התערוכה קיבלתי טלפונים: 'למה אני לא משתתף?'"
עזרן אומרת כי "יומן משא" פתחה מעין סכר רגשי. מאז נפתחה היא נתקלת בתגובות עזות, שרק ממחישות עבורה עד כמה הציבור הישראלי, ובעיקר אלו שחיו באותה תקופה, עדיין נושאים את האירוע הטראומטי בליבם, חיים אותו ורוצים לדבר עליו. "אנשים מתרגשים", הוא אומרת. "יוצאים עם דמעות בעיניים, נזכרים בסיטואציות. בפתיחה נפגשו פה אנשים שנלחמו יחד, אבל לא הכירו את השמות של החיילים לצידם. בזכות העבודות גילו שהיו יחד. קובי לפיד, חבר בעמותה שהגה את רעיון התערוכה, מציג פה ציור שבו נראים כ־30 חיילים מיחידת מודיעין 82 מחולצים ממוצב פורקן. זה היה סיפור ידוע אבל החיילים אלמונים. בפתיחה הגיע לפה מישהו ואמר לקובי: 'זה אני, פה, השלישי מימין'.
"הגיע אח שכול. כשרציתי לעשות לו סיור, סירב. 'אני רוצה לראות את התערוכה הזו בדממה', אמר לי. והבנתי אותו. היה פה שיח גלריה עם הטייס במיל' אלי קסן שסיפר על חילוץ שעשה. כשניסיתי לצמצם אותו בזמנים, אנשים אמרו לי: 'אל תפסיקי אותו, זה כמו סרט מתח'".
למה לדעתך אנשים מתחברים למלחמה, גם אחרי 50 שנה?
"זו הייתה מלחמה כל כך זוועתית, שלא דיברו עליה לפחות 35 שנה. לי זה מזכיר את ניצולי אושוויץ שהגיעו לארץ ולא דיברו. לפני 15 שנה פתאום התחילו להכיר בפוסט־טראומה, ואנשים התחילו לדבר. זה לא קשור לאמנות דווקא, אבל נוצר מצב שאנשים יודעים שהם בגיל השלישי ושאולי לא יזכו להגיע לשנת ה-60 למלחמה, ולכן הגיעו למסקנה שהם לא יכולים ללכת מהעולם בלי שבמשפחה שלהם יידעו מה קרה. לכן הם יוצרים ויוצרים.
"מלחמת יום כיפור כמעט ולא מוזכרת בציבוריות הישראלית. אין לה את ההילה של ששת הימים. יוני נוקד, שעבד איתי על התערוכה, הסב את תשומת ליבי: 'אין אף רחוב בארץ ששמו יום הכיפורים', בניגוד לרחוב ששת הימים או העצמאות שיש בהרבה ערים. זו מלחמה שמרוב טראומה לא מדברים בה. הכי מפריע לי שאין בתערוכה הזו נשים. ולכן את התערוכה הבאה אני מקדישה לנשים. אמניות שהיו חיילות במלחמה. בינתיים מצאתי חמש".
התערוכה "יומן משא" תוצג בבית יד לבנים בנתניה עד סוף אוקטובר 2023. ב-22 בספטמבר יתקיים שיח גלריה שיעסוק ברישומים אותנטיים בעת הקרב, בו יעסקו בין השאר ברישומיו של גד אולמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.09.23
