בשישי, 14 ביולי, קצת אחרי שלוש בצהריים, ישבה גליה בלום (53), פרופסור לכימיה ביולוגית בבית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית ומנהלת מעבדה לחקר סרטן, בחדר העבודה שלה, הצמוד לחדר השינה שלה ושל שי, בעלה כמעט 30 שנה, בקומה השנייה של ביתם ביישוב מכבים, סמוך למודיעין. היא עסקה בתוכניות לכנס אקדמי בינלאומי ובתקציב מלגות, רגע לפני שתצא לשנת שבתון בקליבלנד.
ואז היא שמעה יריות מכיוון החורשה שמאחורי ביתה.
"כבר הייתי עם רגל אחת בחו"ל", היא מספרת. "הייתי אמורה לטוס ב-31 ביולי עם שי ועם ר', בן הזקונים שלנו. השכרנו את הבית שלנו לשנה, מצאנו לכלב משפחה, שכרנו בית בקליבלנד ועשיתי רשימות של מה לארוז. סיכמנו ששי יבוא איתנו כדי לעזור לנו בהתאקלמות, ואז, למרות שפחד מטיסות ארוכות, הוא יגיע ארצה אחת לכמה חודשים כדי לטפל בעומרי. הרי לא נשאיר את עומרי לבד".
עומרי בלום (23) הוא השלישי מארבעת ילדיהם. גליה ושי אימצו אותו לפני 22 שנה, כשכבר היו הורים לשתי בנות קטנות, פשוט מפני שרצו לעשות מצווה ולהציל נפש. עומרי היה תינוק מקסים בן 14 חודשים, עם שיער חום, עיניים חומות ואף סולד. "מתוק אמיתי", היא אומרת. "כולנו אהבנו אותו. אני אמא שלו. אני אוהבת אותו, למרות שבגללו אבא שלו נרקב כבר חודש וחצי בכלא".
אז מבחינתך, שי יושב במעצר בכלא ניצן ברמלה באשמת עומרי, בנו המאומץ?
"ברור, אין אופציה אחרת. עומרי תקף את שי, ולא בפעם הראשונה. שי פחד מעומרי וממה שהוא עלול לעשות לעצמו ולכל המשפחה. כשעומרי תקף אותו, שי הגיב בהגנה עצמית, אבל התגובה שלו לא הייתה מידתית".
6 צפייה בגלריה
בלום. "אני אוהבת אותו, למרות שבגללו אבא שלו נרקב כבר חודש וחצי בכלא"
(צילום: יונתן בלום)
כלומר?
"שי העיד במשטרה שהוא ירה בעומרי שלוש פעמים ודקר אותו בחזה עם הסכין שבה איים עליו. הוא מואשם ברצח. אבל כששמעתי את היריות ורצתי לחורשה שמאחורי הבית, שאליה יצאו שי ועומרי כדי להתאוורר ולדבר ולהירגע, ראיתי את עומרי, הבן שלנו, שוכב על האדמה עם הרבה יותר חורים של ירי, ועם שתי דקירות סכין בחזה. אני זוכרת שקפאתי במקום ושאלתי את עצמי - למה גם שתי דקירות וגם תשעה כדורים? עד עכשיו זה נראה לי לא הגיוני. לכן אני מגדירה את התגובה של שי כלא מידתית, והשאלה היא מה גרם לו להגיע אליה".
יש לך השערה?
"יש כמה השערות, שעכשיו ייבדקו לעומק. שי לחם בסיירת מובחרת, היה מעורב בלחימה בטרור ויכול להיות שכך הוא חונך להגיב במקרה של 'הקם להורגך'. מנגד, יכול להיות שבהתנהגות של עומרי היה משהו שעורר בשי איזו טראומה שהודחקה. ויש עוד השערה: לפני שש שנים, אחרי תקופה ארוכה של דקירות בראש וחום בלתי מוסבר בשעות הערב, שי אובחן כחולה בדלקת אוטואימונית של קרום המוח. עם הזמן נרשמה ירידה קוגניטיבית, הופיעו טיקים, והוא התבלבל בדברים הכי פשוטים ויומיומיים. אני עומדת מאחורי שי במאה אחוז ואפילו באלף, מפני שברור לי ששי הגיב כמו שהגיב ברגע של איזשהו נתק. נכון, שי הקפיד על אקדח צמוד – בכיס, בפאוץ' או על הגוף, אבל הוא מעולם לא היה אלים. בטח שלא כלפי עומרי, הבן שלנו, שהשקענו בו את כל הנשמה ומה לא עשינו כדי להחזיר אותו למסלול חיים רגיל".
למה את לא אומרת, ישר ולעניין, שאף על פי כן ולמרות הכל אתם עדיין אוהבים אותו?
"לא אמרתי את זה?" היא מעבירה אצבע בתלתלי הכסף שלה. "סליחה, אני לא מסוגלת. משהו קרה לי ברגע שהגעתי לחורשה וראיתי את עומרי שוכב על האדמה, עם סכין בחזה וסביבו שלולית דם. נאטמתי. אף דמעה לא השתחררה. גם עכשיו אני מתה לבכות ולא יכולה. כל הרגשות שלי הודחקו לצד כדי שאוכל לעבוד, כמו רובוט, על המשימה שניצבת לפני: להעביר את שי למעצר בית ולהביא אותו לכאן. עומרי כבר לא איתנו, אבל יש כאן משפחה עם שלושה ילדים שהתפרקה. אנחנו זקוקים לשי לא פחות ממה שהוא זקוק לנו. ויש סיבה נוספת".
6 צפייה בגלריה
זירת הרצח בחורשה במכבים. "ברגע שהגעתי לחורשה וראיתי את עומרי שוכב על האדמה נאטמתי. אף דמעה לא השתחררה"
(צילום: דוברות המשטרה)
שהיא?
"אני חייבת ששי יחזור הביתה, כדי שסוף סוף נוכל לשבת, שנינו, ולהתאבל על הילד שלנו. אם נצליח לבכות יחד על התינוק המתוק שהפך לסכנה מתפרצת, אולי נשלים עם העובדה שאין טעם לחפש את הצדק. הרי אין שום דרך להסביר את העובדה שאתה מאמץ ילד כדי להציל אותו, ומוצא את עצמך בכלא".
שי לא "מצא את עצמו בכלא" בגלל טעות בירוקרטית. לפי כתב האישום, בעלך ירה בבן שלכם תשע פעמים ואז דקר אותו עוד פעמיים בליבו.
"נכון, אבל שי זוכר רק שלוש יריות שנבעו מהגנה עצמית. כשקרה מה שקרה, כנראה הוא היה במקום אחר".
"קיוויתי שעם אהבה ותמיכה נצליח לקדם אותו"
הם נפגשו בשירותם הצבאי – היא היייתה מד"סית בפלמחים, הוא לוחם שהגיע לבסיס – ומאז הם יחד. אחרי הצבא גרו יחד בניו יורק, שי עבד בהובלות, גליה ניקתה בתים. ככה שנתיים, עד שגליה החליטה לחזור ארצה ללימודי כימיה. בחופשות טסה לשי, ועזרה לו בהובלות למרחקים ארוכים. אחר כך חזרו, התיישבו בירושלים, שי למד בבצלאל, גליה המשיכה לדהור לדוקטורט.
ואז הגיעו הילדים. שחר, הבכורה, עכשיו בת 26. סטודנטית למדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, שחיה בתל אביב עם בן זוגה. "חבל ששי לא רואה איך מאז האסון היא מגיעה הביתה מדי יום ועוזרת לי לנשום ולעבוד". שנתיים אחריה נולדה נגה, בת 24, ששירתה כקצינה במודיעין, יצאה לטיול הגדול, ובעת שהותה בהודו שמעה שעומרי יצא מהתלם. היא חזרה ארצה, לתמוך באחיה, ומאז היא גרה ביחידת דיור עצמאית שצמודה לבית ההורים. ובן הזקונים ר' (12), שמתכונן לתחילת שנת הלימודים בכיתה ז' במודיעין.
מתי עומרי נכנס למשפחה?
"כבר בפגישות הראשונות שלנו, במדים, שי אמר לי שביום מן הימים הוא ירצה לאמץ. הוא סיפר על אמא שלו, שנהגה להביא הביתה ילדי אומנה לשבתות וחגים, ותיאר כמה נשבר לו הלב בכל פעם שהיה עליו להיפרד מהם. שחר הייתה בת ארבע ונגה הייתה בת שנתיים, כששי שוב העלה את הנושא, וברור שהתנגדתי. פחדתי. יש לי בבית שני פרחים, ילדות מדהימות חכמות ומתוקות, אז למה שניקח הביתה מישהו שאנחנו לא מכירים? אבל שי לא ויתר, הוא הבטיח שייקח חופשת לידה, שיעזוב את העבודה, שישקיע את כל כולו בילד שנקבל, ובשלב מסוים הפסקתי להתנגד. אמרתי לעצמי, 'מה, אני אהיה הקקאית? המכשפה הרעה שתמנע משי מעשה של חסד?' פנינו לשירות למען הילד בירושלים, והצענו את המשפחה שלנו. הם מאוד התלהבו מאיתנו. סטודנטים נורמטיביים, אנשים מן היישוב, הורים למופת".
הם עברו קורס הכנה לאימוץ, וזמן קצר אחר כך קיבלו טלפון מהעובדת הסוציאלית. יש לנו בשבילכם תינוק, אמרה, תוכלו לראות אותו ביום רביעי, ואם הכל יהיה בסדר, תוכלו לקחת אותו הביתה ביום שישי. "זה היה מעכשיו לעכשיו. זה נראה לנו חריג ומוזר, אבל זרמנו".
ביום רביעי הם נסעו לבית יתומים באזור. כתובת חסויה, מקרים קשים של תינוקות שהוצאו מחזקת הוריהם בצו בית משפט. "הושיבו אותנו בחדר ההמתנה, הראו לנו את העגלה של עומרי, זה היה השם שנתנה לו אמו הביולוגית, והזהירו אותנו שהוא ילד מאוד מאוד פעלתן. יצאנו איתו לסיבוב בעגלה ותוך שנייה הוא נרדם. התפלאתי. למה תינוק בן שנה וחודשיים נרדם בעשר בבוקר? חיכינו שהוא יתעורר, הגלצ'נו אותו במגלשה, לרגע הוא חייך, ושוב נרדם בעגלה. עבורנו זו הייתה סיטואציה לא מוכרת. אמרנו, 'טוב, פעלתן הוא לא, ממש לא, אבל הוא חמוד, מתולתל ומקסים'. החלטנו ללכת על זה".
איזה מידע קיבלתם מהשירות למען הילד על אמו הביולוגית של עומרי?
"נאמר לנו שהיא הייתה נרקומנית, שעומרי נולד עם קריז, ושבשלושת החודשים הראשונים לחייו הוא שהה בבית החולים עד שגמלו אותו מסמים ומאז הוא נקי. הרגעתי את כולם ב'יהיה בסדר', קנינו מיטת קומותיים לשתי הבנות, הכנו לו עריסה מדוגמת, וביום שישי אספנו אותו מבית היתומים".
הלילה הראשון של עומרי בביתם זרה בה סימני שאלה. "ברגע שהשכבתי את עומרי בעריסה הוא עצם עיניים ונרדם. באמצע הלילה התעוררתי. למה עומרי לא קורא לי? הוא לא רעב? הוא לא רוצה בקבוק? ניגשתי לעריסה שלו על קצות האצבעות, ומצאתי אותו שוכב בעיניים פקחות ובוהה בתקרה. הוא לא דיבר ולא בכה, רק בהה. הלב שלי נשבר. מי יודע מה עבר על התינוק המתוק הזה, אולי הוא כבר הבין שאין טעם לבכות מפני שאף אחד לא ייגש למיטתו. לקחתי אותו למיטה שלי, ואמרתי לו 'תקרא לאמא, אני אמא, אני אמא של שחר ונגה ושלך'. ביום ראשון התחלנו לפעול. הוצאנו את המיטה מחדר השינה שלנו, הנחתי את המזרן על הרצפה ואת המזרן של עומרי הנחתי לצידי. ליטפתי אותו מתוך שינה. באמצע הלילה הוא היה זוחל אליי, התעוררתי כשהוא נמרח עליי, לאט לאט החזרתי אותו למקומו, וליטפתי אותו עד שהוא שוב נרדם".
אבל גליה הרגישה שמשהו לא בסדר. "עומרי לא דיבר. הוא אמר 'כן' ו'לא' ואולי גם 'במבה'. אחרי חודשיים הוא אמר 'אמא, אבא' ואולי גם 'בננה'. הוא היה רץ במעגלים, שובר את כל מה שעומד בדרכו ומפרק את הבית. כשקראתי לו, 'עומרי, בוא לחיבוק' הוא בא, קיבל חיבוק, ואחרי שנייה חזר לריצה האינסופית. שי לקח חופשת לידה, כמו שהבטיח, בסיומה העברנו את עומרי למשפחתון ביתי, ולקחתי אותו לאבחון אצל הרופא ההתפתחותי הכי טוב בירושלים. הוא איבחן הפרעות קשב וריכוז. כששאלתי מה עושים הוא אמר: 'בגיל שש תתחילי לתת לו ריטלין. שלום ולהתראות'. לא קניתי את האבחנה. סיפרתי לרופא שהוא מרכיב פאזלים של אלף חתיכות, שיש לו ראייה מרחבית מדהימה שמאפשרת לו להרכיב את הפאזל הפוך, בלי לראות את הציורים שעל החלקים. קיוויתי שהרופא טועה. שעם אהבה ותמיכה נצליח לקדם אותו".
העובדה שגרו ליד הוריה הקלה עליהם במקצת. בשבת בבוקר הם לקחו את עומרי לטיול שאיפשר להם שעה למנוחה. "בשלב הזה כבר הבנתי שאי אפשר להשאיר אותו דקה אחת ללא השגחה. כשהלכתי לנגב את הטוסיק של נגה, עומרי התרוצץ בבית כמו פורפרה, טיפס לקומה השנייה של מיטת הקומותיים וקפץ ממנה לרצפה. שחר ניסתה להתיידד עם עומרי ואילו נגה, בת שנתיים וחצי, נכנסה לדיכאון. ביום בהיר אחד גזלו ממנה את אמא שלה. היא הייתה חוזרת מהגן, נכנסת למיטה ומסתגרת בעצמה. לקח זמן עד שהבנתי שבגן היא מתנהגת בסדר ושרק בבית ההתנהגות שלה מוזרה. אם זה המצב, אז צריך לשנות את אורח החיים בבית. שי ואני התגייסנו למען נגה, הערנו אותה מוקדם יותר כדי לשחק איתה. אחרי חודשיים שלושה היא חזרה לעצמה, אבל המצפון שלי המשיך לייסר אותי. האם באמת הייתי מוכנה להקריב את נגה, בתי, למען ילד זר?"
"הבנו שהוא יכול לרוץ ספרינט לא מרתון, מה לעשות שהחיים הם מרתון?"
עומרי היה בן שלוש כשמשפחת בלום המריאה לפאלו-אלטו, לפוסט-דוקטורט של גליה בסטנפורד. שי הקים שם חברת הובלות. "עומרי עוד לא דיבר, ההתנהגות החברתית שלו הייתה פגומה, הוא הרביץ וחטף, אבל פאלו-אלטו היא מקום עם המון משאבים. בגן הטרום-חובה של האוניברסיטה היו שלוש גננות על 21 ילדים. יום אחרי שעומרי הגיע לגן, התמונה השתנתה. גננת אחת הופקדה על עומרי, ושתי הגננות טיפלו ב-20 הילדים שחטפו ממנו מכות. כמה שהוא היה חמוד ומתוק וכמה שאהבנו אותו, לא היה לנו רגע דל. הלכנו על חבל דק, בין המשברים. אחרי שנתיים העברנו אותו לגן חובה של החינוך המיוחד. שלוש מורות לשבעה ילדים. המסגרת הקטנה היטיבה עם עומרי, הוא למד לקרוא ולכתוב. אושר גדול".
החיים בפאלו-אלטו כללו טיולים ובילויים משפחתיים, וגליה הפסיקה לחפש את האבחנה המדויקת למצבו של עומרי, עד שנקלעה לשיחת מסדרון עם מנהלת בית החולים להתפתחות הילד. "ופתאום, כבדרך אגב, היא זרקה לי, 'את יודעת שיש לו פיטאל אלכוהול סינדרום?' הלם. מה זה? לפני 20 שנה לא ידעתי כלום על תסמונת האלכוהול העוברי ועל הקולקציה של פגמים פיזיים ונפשיים שעלולים להתפתח בעובר שנחשף, ברחם אמו, לרמות גבוהות של אלכוהול. חזרתי הביתה, פתחתי את הלפטופ, וקראתי שבעלי התסמונת הזאת מאופיינים בתצורת פנים ייחודית. גבות דקות, מרחק בין העיניים, אף סולד ושפה עליונה שטוחה. התעמקתי בציורים כשעומרי מתרוצץ סביב הלפטופ וסביבי, עד שפתאום הוא נעמד ושאל, 'אמא, למה יש את התמונה שלי במחשב שלך?' התרסקתי לרסיסים.
6 צפייה בגלריה
גליה עם עומרי ז"ל. "הבנו שהוא יכול לרוץ ספרינט, אבל לא מרתון, ומה לעשות שהחיים הם מרתון מתמיד?"
"שי ואני התחלנו לקרוא ולהבין שהתסמונת הזאת מלווה בפגיעה מוחית. היא פוגעת ביכולת האיפוק שלו, בהבחנה שבין טוב לרע ובמצבים חברתיים. ואז נולדה השאלה שליוותה אותנו לאורך כל הדרך: איפה האחריות של עומרי מתחילה ואיפה היא נגמרת? מה אנחנו יכולים לדרוש ממנו ואיזה דרישות יהיו חסרות תועלת? עם הזמן גילינו שכשמחזיקים את עומרי חזק, והוא מתאמץ מאוד, הוא יכול לשלוט בעצמו, אבל לא לאורך זמן ולא למרחקים ארוכים".
זה עודד אתכם?
"לא. הבנו שעומרי, במאמצים עזים, יכול לרוץ ספירנט, אבל לא מרתון, ומה לעשות שהחיים הם מרתון מתמיד? המשכנו לדרוש. כשהוא למד קרוא וכתוב, וידע חשבון ברמה של כיתה א', החלטנו לתת לו עוד שנה של גן חובה כדי להביא אותו לנורמה גם מבחינה חברתית. הוא חזר לגן חובה רגיל, עם סייעת, וצבר התפרצויות ומכות. פעם הוא נגח בגננת ושבר לה את השיניים הקדמיות. בארה"ב כולם עומדים בתור – חוץ מעומרי. הוא דחף, נדחף, עקף, ירד במגלשה וטיפס מחדש. שכרנו מדריך לטיפול התנהגותי שדגל בחיזוקים חיוביים במקום עונשים. יש! קנינו לו צמיד והוא קיבל תליון בכל יום של התנהגות טובה.
"פעם שי קפץ הביתה לקחת את הילדים לחוג, והריח שמשהו נשרף. הוא שאל את עומרי, 'הכל בסדר?' ועומרי ענה, 'הכל סבבה'. שי התחיל לנסוע לעבר החוג, אבל הריח המשיך להטריד אותו. הוא חזר הביתה וגילה שעומרי בן השש שרף את גדר העץ שהקיפה את הבית. אילו התעכב מספר דקות כל הבית היה עולה בעשן".
לא עלה בדעתך לפנות לשירות למען הילד ולהתלונן שלא ידעתם מידע חשוב ומשמעותי?
"לא. אפילו לא חשבנו על זה. איך זה היה עוזר? עומרי הוא הילד שלנו, בטוב וברע. ראיתי כמה לא קל לו. הלב שלי יצא אליו, ריחמתי עליו, שיננתי באוזניו 'אמא שלך לא יכלה לטפל בך ואנחנו קיבלנו אותך. בחרנו בך. אנחנו אוהבים אותך'. הבטחתי לו שאהיה אמא שלו לעולמים".
"אמרתי שאני לא מסוגלת להרחיק את הילד שלי מהבית"
כשחזרו מארה"ב, התיישבו בבית פרטי במכבים. שנתיים מאוחר יותר, נולד ר'. "עד גיל 12 עומרי לבש חיתולים ונזקק להשגחה מתמדת, לא יכולתי לחשוב על עוד ילד, אבל בגיל 40 זו הייתה ההזדמנות האחרונה. ר' נולד כשעומרי היה בן 15, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. עומרי נהנה לשחק עם ר’ בצעצועים הילדותיים, לשיר איתו 'נדנד' וליהנות מהילדות שהחמיץ, אבל נכנסתי ללחץ בכל פעם שהוא הרים את ר' על הידיים. לעומרי הייתה פוביה מזבובים ומיתושים. ידעתי שאם הוא יראה זבוב בלי לחשוב פעמיים הוא יזרוק את ר' לרצפה ויפרוץ בצרחות".
בינתיים, עומרי לא הסתדר בבית הספר במודיעין. "בהפסקה הוא גנב כסף מהילקוטים, ניגש לאנשים ברחוב ואמר, 'אני מסכן, אין לי אוכל בבית, תביא לי כסף בבקשה'. התחרפנתי מזה. הילד גר במכבים ורעב לפת לחם? רציתי לקבור את עצמי באדמה. פעם הוא הגיע לכיתה עם אולר ואיים על התלמידים שאם הם ימשיכו להתעלל בו הוא יפגע גם בעצמו וגם בהם. ואז קמו הורים ודרשו להוציא אותו מבית הספר".
מה עשיתם?
"שי כתב מכתב קורע לב, 'איזו מין חברה אנחנו? איזה מין יישוב אנחנו?' וזה עבד. עומרי סיים בשיניים את כיתה ו', עלה לחטיבה ולא הצליח להשתלב בחברה. כשראה תלמידים מדברים הוא היה בטוח שהם צוחקים עליו והעיף עליהם כיסאות. התחלנו להישבר. הרגשנו שזה כבר לא עובד. פנינו לרווחה במודיעין ושטחנו את הדילמה: להוציא אותו מהבית או להמשיך לסבול בשקט? בכיתי ואמרתי שאני לא מסוגלת להרחיק את הילד שלי מהבית. שי אמר, 'אני מת על עומרי, אבל אנחנו חייבים להרחיק אותו מהבית לטובתו ולטובת כולם'. וכך היה".
בגיל 15, לפני שעומרי עבר לפנימיית "עדנים" בבית קמה, אמו לקחה אותו לאבחון נוסף. "היו כמה פגישות, מילאנו שאלונים והפסיכולוגית איבחנה שעומרי על הספקטרום, אוטיסט. לדבריה, התופעות שנובעות מתסמונת האלכוהול העוברי כל כך חריפות עד שהן הציפו והסתירו את בעיות התקשורת שלו. הוחלט להעביר אותו להשמה חוץ-ביתית בפנימייה מדהימה. אני בטוחה שעומרי ניסה להשתלב, אבל זה לא עבד. היו שם הרבה אקטים, הצצות לשירותי הבנות, איומים עם סכין פלסטיק, נגיעות, תלונות למשטרה. שי שוב התייצב לימינו וחילץ אותו, כתב מכתבים לפרקליטות להימנע מאישומים תוך התחייבות להרחיב את מעטפת הטיפולים, ואכן האישומים נגנזו.
"מצד אחד, הוא היה אהוב ומקובל בזכות הכריזמה שלו. הוא הגיע למקום השני בארץ בג'ודו וקיבל חגורה כחולה, הוא רקד ובישל והתלבט אם ללמוד טבחות או עיצוב שיער. בשני התחומים האלה הוא הצטיין. מצד שני, השקרים שלו הפכו להרבה יותר מתוחכמים. יום אחד הוא הגיע הביתה עם נעלי ספורט חדשות, הטופ של הטופ, וסיפר שאבא של חברו לחדר חזר מחו"ל עם נעליים שגדולות על בנו, ולכן הם החליטו להעביר אותן לעומרי. זה לא הריח לי טוב. צילצלתי לחבר והוא חזר על ההסבר מילה במילה. גם שי טען שמשהו מסריח לו. הוא צילצל לחבר ושאל באיזה צבע הנעליים שקיבל מאביו. רק כשעומרי הרגיש שעלינו עליו, הוא הודה שגנב את הנעליים מחנות בקניון בדרך הביתה, וצילצל לחבר כדי להכתיב לו את האליבי. נסענו איתו לחנות, והוא החזיר והתנצל".
למרות הדמיון החיצוני בין עומרי לבין המשפחה, ההורים מעולם לא הסתירו מעומרי את עובדת היותו מאומץ. "מי אנחנו שנמנע ממנו מידע כל כך משמעותי? בגיל 18 וחצי, כשביקש לפתוח את תיק האימוץ שלו, נסעתי איתו לשירות למען הילד, ופגשנו את האישה שנשאה אותו ברחמה. זו הייתה פגישה מרגשת. הוא דומה לה מאוד. בהתחלה נוצר ביניהם קשר טוב, היא הזמינה אותו לביתה ואנחנו הזמנו אותה אלינו. לפני שנה וחצי היא התנתקה מכולנו ואסרה עליו להגיע לביתה. יותר מזה אני לא רוצה לומר".
כשצוות הפנימייה החליט שעומרי בן ה-19 לא מספיק עצמאי על מנת לעבור לבית הבוגרים, ההורים חיפשו עבורו מסגרת חלופית, ומצאו הוסטל במבשרת שמיועד לנערים ולבוגרים אוטיסטים. "באנו לבקר וכולנו נדלקנו על הצוות והאווירה, אבל עומרי הסתבך שם בהתפרצויות וונדליזם, ושוב היו תלונות במשטרה".
גם עכשיו, גליה לא מפנה אצבע מאשימה כלפי המוסדות השונים שבהם עומרי שהה, מפני ש"עומרי הוא לא אוטיסט קלאסי, יש לו גם את תסמונת האלכוהול העוברי שדוחפת אותו לשקר, ואין בארץ אף מסגרת שמתאימה לתמהיל הלקויות שלו. שמחנו מאוד כשהוא התקבל לשירות לאומי ב'לקט ישראל'. הוא ונהג נסעו בין בתי מלון, אספו את שאריות האוכל וחילקו אותם לנזקקים. כשעומרי גנב סיגריות מהנהג, הוא הושעה. כעבור זמן הוא הלך למטבח של שערי צדק, וסיים את השירות הלאומי שלו. התגאינו בו חבל על הזמן. לפני כשנה הוא התחיל לעבוד במסעדה, זו הייתה תקופה טובה".
"בחודש האחרון נופפנו בדגלים, ידענו שהוא מסוכן"
אבל התקופה הטובה הזו הסתיימה מהר. לדברי גליה, בחודשים האחרונים, כשעומרי ז"ל גילה שהוריו ואחיו עומדים לצאת לשבתון באוהיו, הוא נתקף חרדה וברח מההוסטל. הוא הוגדר כנעדר, תמונתו הופצה על ידי המשטרה, "נטרפנו מדאגה", היא אומרת. "אחרי שלוש יממות הוא הגיע לבית השנטי, בראיון משהו נשמע להם לא בסדר והוא הועבר למשטרה שהחזירה אותו להוסטל". שי הוזעק לדיון חירום בהוסטל, ושם, לטענתה, עומרי הטיח באביו, "אני עוד אסגור איתך חשבון".
בכתב האישום נטען כי כבר הכנתם בקשה לביטול האפוטרופסות על עומרי, במטרה להגיש אותה לבית המשפט. כלומר, התייאשתם מלהיות הוריו?
"ממש לא. היה צורך למנות לעומרי אפוטרופוס אחר מפני שלא יכולנו להיות אחראים עליו במהלך שהותנו בחו"ל".
ביום שלפני הטרגדיה, עומרי הודיע להוריו שהוא רוצה לנסוע עם שני חברים לאילת, ודרש מהם כסף. ההורים התנגדו לנסיעה, אבל הוא יצא בכל זאת, ובדרך, המכונית שלהם נתקעה. על פי כתב האישום, עומרי התקשר למשטרה, שיצרה קשר עם ההורים. "בתחילה סירבו הנאשם (שי) ואשתו (גליה) לקבל את המנוח (עומרי) לביתם, והנאשם אמר לשוטרים כי מבחינתו הם יכולים להשאיר אותו על הכביש במקום שבו מצאו אותו. בהמשך, הסכימו שהמנוח יובא על ידי המשטרה לביתם".
כשהגיעו, שי פתח את הדלת, אמר לעומרי 'לך להתקלח' ואחרי שעומרי התקלח, שי הודיע לגליה שהם יוצאים לטייל בחורשה שמאחורי הבית. "זה המקום האהוב עלינו", היא מספרת. "טיילנו שם עם הכלב, לפני שבועיים חגגנו שם מסיבת יום הולדת לר’, הייתי בטוחה ששי יצליח להחזיר אותו למסלול".
על פי כתב האישום, עומרי יצא מהבית עם סכין מתקפלת שלהבה באורך 85 ס"מ, ושי יצא עם אקדחו הפרטי, ושלוש מחסניות. כשהגיעו לחורשה, החלו לשוחח "ואז", כך נטען, "שלף הנאשם את האקדח... (ו)ירה במנוח, ממרחק של כמטר, כתשע יריות אל עבר פלג גופו העליון, בכוונה לגרום למותו. כתוצאה מהירי של הנאשם, נפל המנוח ארצה כשהוא מתבוסס בדמו". אז, כך טוענת התביעה, שי ניגש לבנו, לקח מידו את הסכין, ו"דקר באמצעותה את המנוח שתי דקירות בחלק השמאלי של בית החזה, והותיר את הסכין נעוצה בליבו של המנוח... במעשיו, גרם הנאשם למותו של אדם בכוונה".
האב היה זה שהזעיק את המשטרה למקום, ובחקירתו, טען להגנה עצמית. "הלכתי עם הבן שלי לחורשה מאחורי הבית כדי להרגיע אותו. אמרתי לו שהוא לא חייב להישאר בבית אם הוא לא רוצה. נתתי לו 400 שקלים לנסוע לאילת או לאן שירצה וביקשתי שייקח את התרופות שלו כדי שלא יסתבך. הוא אמר לי שהוא לא רוצה עוד שיחות כאלה ושהוא יעשה מה שהוא רוצה, ואז שלף סכין והתקרב לדקור אותי. שלפתי אקדח ויריתי בו. הוא המשיך להתקדם לעברי אז המשכתי לירות עד שנפל".
גליה שמעה את היריות וטסה במורד המדרגות לעבר יחידת הדיור של נגה בתה. "שמעת את היריות?" שאלה אותה, ונגה ענתה, "לא, ניגנתי ביוקלילי". נגה חיבקה את אמה עד שקולו של שי עלה מהמדרכה. "חשבתי יופי, הם חזרו מהחורשה, עד שזיהיתי ששי לא מדבר עם עומרי, אלא עם קול זר. רצתי לעבר שי והוא אמר לי, 'אל תלכי לשם'. הבנתי שהמראה יהיה קשה, אבל לא יכולתי להתאפק. זה הילד שלי. בינתיים כל הרחוב התמלא אמבולנסים וניידות. חבר ותיק בא אליי ושאל, 'כבר יש לך עורך דין? את חייבת עורך דין'. למרות כל מאמצינו לא הצלחנו לשחרר את שי להלוויה של עומרי.
"פעם בשבוע מותר לנו לבקר אותו בכלא, חצי שעה. הבטחתי לו שנחזיר אותו הביתה כדי שסוף סוף נוכל לבכות על הילד. התחלתי טיפול כדי לשמור על השפיות. אמרתי לפסיכולוגית שאני לא מכירה את עצמי: איך ייתכן שאני רואה את הגופה של הבן שלי ולא מזילה אף דמעה? היא הסבירה לי שזו הדרך שלי לשרוד. אם אבכה ואתאבל כל הבית יתפרק. היא הבטיחה לי שעוד יגיע זמן הדמעות".
למה בעצם שי יצא מהבית, לשיחה עם בנו, כשהוא חמוש באקדח עם שלוש מחסניות?
"שי נשא איתו אקדח כל הזמן, גם כשנסע לבקר את הוריו. לגבי המחסניות אין לי תשובה. לא הייתי מודעת לכך".
במבט לאחור, את מזהה שגיאה שעשיתם? היית משנה משהו בהתנהלות שלכם עם עומרי?
"אילו ידענו שעומרי נולד עם תסמונת האלכוהול העוברי היינו דואגים להעניק לו מעטפת של טיפולים התנהגותיים וטיפולי שפה מיומו הראשון אצלנו. בפועל, התחלנו אותם רק בגיל שלוש, כשהגענו לפאלו-אלטו. הטיפולים האלה לא מרפאים את הלקות, אבל הם היו עוזרים לו בהתמודדות. בחודש האחרון לחייו, כשהוא ברח מההוסטל שוב ושוב, נופפנו בכל הדגלים האדומים. התחננו לפני הרווחה שיפנו אותו לפסיכיאטר המחוזי, שיורה על העברתו למוסד סגור באשפוז בכפייה. ידענו שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה".
זו שאלה לא קלה, אבל לו ידעתם מראש שהתינוק המתוק מבית היתומים לוקה בתסמונת האלכוהול העוברי ובהמשך יאובחן גם כאוטיסט – עדיין הייתם מאמצים אותו?
"רצינו ילד בריא, זה מה שהובטח לנו. בישראל אין אף מסגרת שיודעת לטפל בילדים שנולדו עם התסמונת. יש מדינות שמסרבות להציע לאימוץ תינוקות שנולדו עם התסמונת. זו שאלה מורכבת. למרות שכבר בגיל צעיר חשפנו את התסמונת, לא התייאשנו ולא חשבנו לוותר עליו. אהבה היא אהבה. תגידי", היא רוכנת אליי מעברו השני של השולחן, "יש מצב שבעין שלי הופיעה דמעה ראשונה?".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.09.23
