דקות ארוכות עמדו דורון דריילייך ושרון קשב, בתו של סרן יצחקי קשב ז"ל, והתחבקו. אביה נפטר אמנם ממחלה לפני מספר שנים בגיל 55, אבל סופסוף נסגר המעגל שנפתח בקרב ההוא בחווה הסינית. סופסוף הצליח דורון להביע את תודתו למשפחתו של האיש שהציל את חייו לפני 50 שנה, במהלך מלחמת יום הכיפורים. "חיפשתי אותו שנים וכשהגעתי אליו, התברר לי שהוא נפטר לצערי. יצחקי היה אדם צנוע ומופנם אבל גיבור אמיתי, פטריוט אמיתי. בזכותו אני חי", אמר דורון. "על מעשה הגבורה שלו שלא סופר אף פעם, הוא ראוי לצל"ש לדעתי".
3 צפייה בגלריה
דורון דרייליך ושרון קשב, בתו של יצחקי קשב ז"ל. "זיהה שאני חי וחילץ אותי לפני שהמצרים הגיעו אליי"
(גדי קבלו)
דורון דרייליך (74), ששירת כקצין בדרגת סגן בגדוד 890 של בצנחנים, פגש לראשונה את יצחקי, אז קצין מילואים, בתחילת המלחמה. יצחקי, שנולד במחנה הריכוז שהפך למחנה פליטים ברגן-בלזן ב-1946, מייד לאחר מלחמת העולם השנייה - היה אז בן 27. הפעם השנייה שבה נתקלו זה בזה, היה בקרב על החווה הסינית.
"השמש התחילה לעלות וערפילי הבוקר התפזרו, כשמהגבעות הסמוכות ירדו לעברנו מאות חיילים מצרים ופתחו באש", משחזר דורון. "הרגשתי חבטה איומה בגבי, ונמרחתי לקרקע. משהו חדר לבטני. כשניסיתי להתרומם, ראיתי לנגד עיניי חייל מצרי יורה אר.פי.ג'י ומחטיא את הזחל"ם. הרגשתי שרסיס מפלח את ידי השמאלית, שובר כמה צלעות וחודר לריאה. ניסיתי לקרוא לעזרה לעבר מספר חיילים שעברו לידי, אבל במקום קול, פרץ מפי דם. אני שוכב ורואה את הזחל"ם מתרחק ממני. צעקתי: לעזאזל! זחלמים של הכוחות הישראלים עברו לידי תוך כדי הנסיגה אבל לא עצרו. הם חשבו שאני כבר מת. ניסיתי להרים את הראש שיראו שאני חי.
"כעבור זמן שנראה כמו נצח, ראיתי יד מושטת לעברי, ואני מזהה את יצחק. הוא תופס את ידי המרוסקת ותוך כדי הגרירה, צעק לזחל"ם שיעצור. פשוט גרר אותי עשרות מטרים. הוא זיהה שאני חי וחילץ אותי לפני שהמצרים הגיעו אליי. התעלפתי מהכאב הנוראי והתעוררתי כשאני נזרק לתוך הזחל"ם. אני שוכב שם על הגב, פצוע, ורואה את יצחקי מנסה לעלות לזחל"ם וכאילו יד נעלמה חוטפת אותו. מסתבר שכדור פילח את שריר ידו השמאלית, עבר דרך שריר החזה ושרט את ידו הימנית.
"בשלב זה, זורקים אותו פנימה עליי. בזמן שנפגעתי, מסתבר שהזחל"ם שלנו בפיקודו של עמיאל אקסלרוד שהחליט לחזור אחורה ולנסות להציל נפגעים ‑ נפגע גם הוא והצוות נהרג. אנחנו מוטלים בתוך הזחל"ם היחידי שנותר, של מפקד הכוח. יצחקי גונח מכאב ומבקש שיטפלו בו. לוקח זמן עד שמישהו מתעשת ומתפנה אליו. הפאניקה נוראית. אני מרגיש את פרץ הדם בגבי ולא יכול לדבר או לאותת על מצוקתי.
"לבסוף הצלחתי להניע את הרגל, לגרום להתעניינות בי, ולקבל חסימה עם מחסנית כדורים בחור שבגבי. הגענו לתאג"ד במהירות ושם הספקתי עוד לשמוע מרופא שרכן מעליי, ומציין שאין לי סיכוי לשרוד. תוך כדי שהכניסו אותי להליקופטר, אני מאבד את ההכרה. הפסדתי את הטיפול והגיבוס ברפידים, ואת הדרך שעשיתי לבדי בהליקופטר מרפידים לבית החולים בבאר שבע. כעבור מספר ימים פקחתי את עיניי".
שרון קשב (43), אמא לשלושה, בתו של יצחקי ז"ל, לא הצליחה להסתיר את התרגשותה כשפגשה את דורון, חקלאי ממושב נתיב העשרה. "אבא סיפר לנו שכאשר עלה הבוקר הבחינו החיילים שלנו שהם מוקפים בחיילים מצרים מכל הכיוונים והיתה פקודה לסגת", שיחזרה. "החיילים הבודדים שנותרו בשדה הקרב קפאו שם והיו בהלם קרב. הוא הסתובב ביניהם וסטר להם כדי שיתאפסו. כשכבר היה על הנגמ"ש בדרך החוצה, הוא הבחין בדורון הפצוע, הוא קפץ מהנגמש וחזר לאסוף אותו, הוא העמיס אותו על כתפיו ותוך כדי שחזר לזחלם חטף כדור שחדר לזרוע ימין, יצא, פילח אותו באזור החזה כשלושה ס"מ מהלב והמשיך לזרוע שמאל".
פורסם לראשונה: 00:04, 04.09.23
