כולנו יכולים לדמיין את זה, פריים אחרי פריים. בנימין נתניהו צועד לבמה בביטחון המופגן שלו. ערימת דפים מולו. מנער אותם. מעמיד. מישיר עיניים. משתהה לרגע. ואז, השפתיים מתעגלות, בזווית, לקצה חיוך. ובכל זאת הטון מודאג. מאשים. מצליף. ויש על מה.
בעת הנוראה הזו, נתניהו היה יכול להיות יו"ר האופוזיציה הטוב ביותר שמדינת ישראל הייתה יכולה לבקש לעצמה. בעת הנוראה הזו, שבה מדינה שנחשבה לפלא נמצאת על המסלול המהיר אל התהום, היכולת הרטורית המופלאה שלו הייתה יכולה להפוך אותו למציל העם.
נתניהו לא יכול, כמובן, כי הוא המחולל של העת הנוראה הזו, הוא המדרדר אל תהום, אבל היפותטית קל לדמיין כיצד היה נוהג במי שהיה מוביל לכאוס כמו זה שמתחולל בימים אלה. באילו מילים היה תוקף את מי שקורע את החברה הישראלית. או מפרק את התשתיות שלה. או גומר על היכולות הכלכליות שלה. או משמיד את המוניטין שלה. או חותר תחת יחסי החוץ שלה. או מחבל אנושות ביחסים עם בעלת הברית הגדולה שלה. או נותן ידו לחשוכים ולגזענים, לשוליים שבשוליים. או מתעקש על מהפכה, ולא משנה מהי, שמפרקת עם ודמוקרטיה.
אפשר לשמוע את הטון שלו רועם כשהוא נדרש למשל להסביר את הסכנה ליציבות הנשקפת מראש ממשלה שלא מוכן להצהיר שיענה לפסיקת בג"ץ. במיוחד קל להעריך מה היה אומר על מי שתחת הנהגתו מתחולל כאוס ביטחוני כזה, הצבא מתפרק, וישנם פיגועים כואבים כל כך. אין ספק, זו הייתה הופכת להיות שעתו הגדולה. ובצדק.
תסמכו על נתניהו שלא היה מפספס כלום מהמתרחש סביב, והמציאות כאילו הייתה מתהפכת. את המוחים ברחובות הוא היה נושא על כפיים, כמלח הארץ, כישראל השנייה והשלישית והרביעית. הטייסים היו מוכתרים כגיבורים הנאבקים מדם ליבם. השופטים היו הופכים למגיני הדמוקרטיה. רק הערבים היו חוטפים. מי יודע, אולי הופכים לפריבילגים. וביבי? הוא היה מדלג מאולפן לאולפן ברחבי העולם. כמו, בעצם, מה שהוא עושה היום. כנראה בפחות חדווה.
ובעצם, אם שמים את שאלת האילו בצד, כבר ראינו את נתניהו האופוזיציונר בפעולה. ראינו כיצד מול ממשלות הרבה פחות מזיקות ידע לתרגם מציאות נסבלת אל ממדי אסון לאומי. שם, ברגעים האלה, כל היכולות שלו כאילו התכנסו לביטוי. הרטוריקה המלגלגת, הראייה הפסימית, היכולת לבקר בבוטות, תוך כדי סילוף. כאן, במציאות הנוכחית, לא היה צורך לסלף דבר. הקיים מספיק.
ליאור בן עמייובל חןיש פה סוגיות משפטיות שקל לתעתע בהן, שמהתלים בנו דרכן. ואולי גדולתו של נתניהו הייתה ביכולת להסביר בדרך פשוטה, פופוליסטית, תהליכים מסוכנים באופן שלא יישאר מי שלא יבין. בדיוק כמו סיפור השקף והגרעין האיראני. סביר שהמציאות סביבנו הייתה מקבלת בחסותו עוד שקף.
כל זה מוביל לעוד מחשבה. את מעשיו של נתניהו כולנו רואים בקדנציה הנוכחית, והאמת שגם קודם. על יכולתו לדבר אין מחלוקת. שם יתרונו. אז הנה רעיון לעוד חוק מופרך: ראש ממשלה יוכל לכהן גם כיו"ר אופוזיציה.
- ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
