נוהג הסניוריטי הוא תופעה נדירה במדינות הדמוקרטיות. יתרונו בכך שהוא שולל משופטים מכהנים תמריץ לשאת חן בעיני מי שעשויים להשפיע על קידומם, לרבות הפוליטיקאים ואף חבריהם השופטים (שהרי גם אי-התלות של שופט בחבריו חשובה). ישנם שני חסרונות לשיטת ושניהם ניתנים לתיקון. הראשון הוא פורמלי: על פי החוק הקיים מדובר בנוהג בלתי חוקי. החוק מטיל על הוועדה לבחירת שופטים לבחור את הנשיא, והדין בכל הוראה דומה לזאת הוא שהוועדה מחויבת להפעיל שיקול דעת פרטני וענייני ולא להכפיף את שיקול דעתה להסדרי חלוקת שלל בין בכירים או ועדי עובדים.
החיסרון השני הוא מהותי: לנשיא הוענקו, ללא כל צורך ברור, סמכויות המאפשרות לו להשפיע על תוצאות השיפוט, לרבות הסמכות לקבוע הרכבים ואת גודלם, ובחירתו של מי שמחזיק בסמכויות חשובות כל כך חייבת להיות נתונה לפיקוח ציבורי. הסברה כי נשיאי בית משפט מצויים מעבר לכל חשד של מניפולציה לא מתיישבת עם ההנמקה העיקרית לנוהג הסניוריטי: חוסר האמון בטוהר שיקוליהם של שופטים המבקשים מינוי לנשיא.
החשדות משני הסוגים, כמובן, הם עניין מוסדי ולא אישי: ערובות הליכיות להיעדר ניגוד עניינים אישי לא צריכות להתבסס על חשד קונקרטי בתום-ליבם של אנשים מסוימים, אלא לפטור אותנו מן הצורך להסתמך על תכונות אישיות תרומיות. בקרות פומביות מייתרות את הצורך להסתמך על אמון אישי.
סמכות קביעת ההרכבים היא הבעייתית ביותר. בהינתן כי זהות השופטים מנבאת לעיתים את מסקנותיהם בשאלות הנוגעות בהשקפת עולם ערכית (למשל, בפסקי הדין שדנו בחוקים הנוגעים לעיכוב הפרשות סוציאליות שהופקדו לטובת עובד זר, בהסדרת ההתיישבות וב"חוק המרכולים"), עלול הנשיא לקבוע את ההרכב, את גודלו ואת זהות שופטיו, באופן שישפיע על תוצאת ההליך. בית המשפט העליון טוען כבר יותר מ-20 שנים כי קביעת ההרכבים נעשית באופן ממוכן, חוץ מ"מקרים חריגים", אך לא מדובר במנגנון הקבוע בחוק והדיווח על אופן יישומו ועל החריגים ממנו חלקי מאוד.
כרקע לחששות יש לעיין, למשל, במחקרם של יהונתן גבעתי וישראל רוזנברג, המדגים כיצד נטיות אישיות עלולות לפגוע בניטרליות של הליך, כשמסתבר ששופטים תורנים בבית המשפט העליון, אשר היו עד לאחרונה בעלי סמכות לבחור את שני חברי ההרכב שיצטרפו אליהם לכתיבת פסק דין הדוחה את העתירה, עשו זאת משיקולים אסטרטגיים. ליכולת להשפיע על הרכבים מצטרפות סמכויות נוספות של הנשיא, הקשורות בפעילות הוועדה לבחירת שופטים, וכן לסמכות להורות על דיון נוסף ולשליטה על ענייני פסלות שופטים. אך קביעת ההרכבים היא החשובה ביותר.
פרופ' רון שפיראצילום: סיון פרג'הדבר המפתיע הוא, שמדובר בפגם שניתן לתקנו בנקל. הפתרון הוא מוכר, זמין ומיושם במדינות אחרות, למשל, בתי המשפט הפדרליים לערעורים בארה"ב. אין קל מיצירת חיוב בחוק לקבוע את ההרכבים באופן אקראי מכני, ואיסור על החרגות מן המנגנון המכני, אלא בעילת פסלות חוקית או על סמך בקשתו המנומקת של שופט להשתחרר מן ההרכב מחמת מניעות.
את שיטת הסניוריטי רצוי להותיר על כנה, בתנאי שתזכה לאסדרה חוקית ותלווה במנגנונים המבטיחים שתפקיד הנשיא יהיה בעיקר מנהיגותי, הדרכתי וסמלי, ללא יכולת להשפיע על תוצאות שיפוטיות.
- פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
